כבוד היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי וחברות הכנסת, אני מודה לכל מי שנשאר כאן עד השלב הזה, ביום הזה. אני אומנם הושבעתי בכנסת העשרים-ואחת אבל אני נואם את נאום הבכורה שלי בכנסת העשרים-ושתיים, ויש לזה כמה סיבות. סיבה קטנה היא שדחיתי כמה פעמים את הנאום הזה. למרות שכתבתי הרבה נאומים בחיי ואף פעם לא התקשיתי, את הנאום הזה לא הצלחתי לכתוב, כי הוא על שום דבר. הוא לא קונקרטי לנקודה מסוימת, הוא לספר על עצמך ועל האני מאמין שלך, וכדי לספר על עצמך ועל האני מאמין האמיתי שלך לא מספיקות עשר דקות.
וכל פעם שניגשתי לזה, ביטלתי. וגם היום, אחרי שכתבתי - יש לי שם עשרה עמודים כתובים - אז לפני חצי שעה הסתכלתי עליהם ואמרתי: הם לא מגדירים אותי, אני לא מרגיש נוח איתם. זו הייתה חצי שעה מאוד מלחיצה - בואו אני אספר לכם - חצי השעה האחרונה מהרגע שהבנתי את זה. אבל יש לי פה כמה נקודות שכן היה חשוב לי לומר, כי זה כבוד עצום בעיניי ובשבילי להיות כאן כחבר כנסת, וזו זכות אדירה להיות חבר כנסת מסיעת כחול לבן, אני כל כך גאה להשתייך אליה.
המליצו לי לקראת היום הזה לספר על הדברים שאני מאמין בהם שהם שונים מאנשים אחרים. כשאתה מספר על משהו שונה מבן אדם אחר זה מבדיל - מבדל אותך ובונה לך תדמית פוליטית. ואמרתי, אני יכול לספר שעבדתי במרכז פרס לשלום וחיתנתי זוגות פסולי חיתון ותמכתי במאבקים של
תחבורה ציבורית בשבת, אבל עניין אותי יותר לספר על דבר שהוא הפוך ממבדל, ובשבילו אני צריך לספר סיפור קצר עליי, והוא שגדלתי בארצות הברית כשהייתי ילד, בנוחות וברווחה. בשלב מסוים אבא שלי החליט שכל המשפחה חוזרת לארץ. הייתי בן תשע והוא אמר שאם נישאר שם עוד קצת אני אהיה אמריקני ולא אהיה ישראלי. הוא אמר: אני רוצה שנחזור לארץ כי אני רוצה שתלך לצופים ותשמע
אריק איינשטיין ותאכל חומוס ביפו ותקנה פסק זמן בקיץ מתוך מקרר בקיוסק. אז בשני הדברים האחרונים הקשבתי לו קשב רב - גם החומוס וגם הפסק זמן, ואני מיישם אותם עד היום, אבל הבחירה הזו נעשתה מבחינתו מתוך ציונות. הוא רצה שנהיה ישראלים והוא רצה שנגדל כאן.
ולקחתי איתי את מה שלקחתי מארצות הברית, וזה דבר אחד שבעיניי הם עושים טוב מאיתנו - לא אחד, אבל הוא המרכזי: אני למדתי בארצות הברית בבית ספר ציבורי, ובבית הספר הציבורי למדו איתי ילדים יהודים ונוצרים ומוסלמים, דתיים וחילוניים, מכל הצבעים וכל הנטיות. כולם למדו יחד, כולם למדו אותו דבר, כל אחד הלך הביתה אחרי בית הספר ואז עשה מה שהוא רוצה. הוא התפלל למי שהוא רוצה ואכל מה שהוא רוצה והתחתן עם מי שהוא רוצה. אבל בבית הספר כולם היו יחד - וזה יצר לכולנו מסגרת אחת של סיפור אחד שכולנו מבינים את גבולות הגזרה שלו. אנחנו לא חייבים להסכים עליו, אפשר להתווכח עליו, אבל היה לו סיפור אחד.
ומשם הגעתי לישראל, המדינה שעושה את זה הכי לא נכון בעולם, בעיניי, ופה מפרידים מגיל שלוש את כולם לזרמים שונים. אם אתה ערבי ביפו אתה לומד בגן ערבי ביפו, רק עם ערבים ורק בערבית. ואם אתה חובש כיפה, אתה תלך לבית ספר ממלכתי-דתי, ותכיר רק ילדים חובשי כיפה עד גיל 18. וההפרדה הזו מייצרת חברה שיש בה קבוצות-קבוצות, שנפגשות לאחר מכן בגיל 20 או 22 או 24, לא מכירות זו את זו, מפחדות זו מזו ובסוף שונאות זו את זו. ככה זה.
ופעם כשהייתי ילד זה לא היה כזה נורא. הייתה קבוצה מאוד גדולה של יהודים חילונים והקבוצות האחרות היו קטנות, ולא נורא אם לא יכירו - לכאורה, כמובן. אבל היום זה לא המצב. היום אנחנו שבטים-שבטים, ובתל אביב-יפו, כדי להתמודד עם זה, כשהייתי סגן ראש עירייה והייתי מחזיק תיק החינוך, קידמתי פרויקט שנקרא חברותא. חברותא הוא פרויקט שלוקח את כל ילדי בתי הספר מכל הזרמים ומכריח אותם ללמוד יחד - בכיתה ד', בכיתה ח', בוחרים מקצוע, ובמקצוע המשותף הזה כולם יושבים אחד ליד השני. חשבו שתהיה התנגדות עצומה - ולא הייתה. וחשבו שתהיה התנגשות גדולה - ואין התנגשות גדולה, כי כשמכירים בגיל צעיר מספיק אין שנאה מובנית ואפשר ללמוד לחיות ביחד.
יש קבוצה אחת שלא הסכימה להיכנס לתוך המיזם הזה. ראיתי שהייתם היום באירוע לציון שש שנים להליכתו, למותו, של הרב
עובדיה יוסף; נפגשתי עם מנכ"ל מעיין החינוך התורני, והוא לא הסכים לקחת חלק במיזם הזה: חרדים לא ייקחו חלק, לא משנה - בתנאים שציינתי - לא משנה מה יהיו התנאים. וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש מקום שבו אני מוכן להתפשר, והצד השני לא. ונתקלתי בזה עוד כמה פעמים בחיים. תמיד, כמעט תמיד, בין חילונים לבין חרדים. אבל מה שהוכחתי לעצמי שיכול לקרות בעיר תל אביב-יפו, גיליתי בכנסת שעוד רחוק היום. וכשנבחרתי הנה הבנתי כמה עבודה יש לנו לעשות כדי שנוכל בסוף לחיות במשותף, והבנתי את זה גם סביב המשא-ומתן הקואליציוני וסביב הניסיון שלנו לייצר אחדות. ואם אמרתי קודם שבכנסת העשרים-ואחת הושבעתי ובכנסת העשרים-ושתיים אני נושא את נאום הבכורה שלי, ואולי בכנסת העשרים-ושלוש נשביע ממשלה, חשבתי איזה פרצוף יש לנו כלפי חוץ אל מול אזרחי מדינת ישראל.
אשתי בהריון מתקדם, חודש שביעי. אנחנו לפעמים מדברים על איך נקרא לה - יש לנו בת. איך נקרא לה. אני רוצה שם רגיל ואשתי רוצה שם לא רגיל. אמרתי לה שלא משנה מה אני רוצה, כי בסוף בחדר הלידה הילדה תיוולד, היא תחזיק אותה בידיים, שתיהן יבכו, והיא תסתכל עליי ותגיד לי: קוראים לה איזמל, אני מרגישה את זה, קוראים לה איזמל. ואז יקראו לבת שלי איזמל, לא תהיה לי ברירה, ואני מדמיין לפעמים את היום, בעוד 15 שנים, שאני ואיזמל מנהלים שיחה שבה אני מסביר לה למה אבא הושבע בכנסת העשרים-ואחת, נאם בכנסת העשרים-ושתיים ויצר, אולי, ממשלה - כן או לא, בכנסת העשרים-ושלוש. והיא אומרת לי: למה, אבא? אמרתי לה: היה בלוק. והיא אמרה לי: מה, מועדון? אמרתי לה: לא, קבוצה של אנשים שהתאחדו ביחד כדי לא להתפשר על שום דבר גם במחיר של בחירות שלישיות. היא אמרה לי: אני לא מבינה למה. אמרתי לה: גם אני לא הבנתי למה. אמרה לי: אבל זו הסיבה היחידה? אמרתי: לא, היו גם כתבי אישום. אמרה לי: של מי? אמרתי: כל מיני אנשים שהיו צריכים, כדי להקים ממשלה, להסכים ללכת אולי לכלא. הם לא הסכימו, ואמרו נלך לבחירת שלישיות. אמרה: רק זה? אמרתי: אלו שתי הסיבות העיקריות, אני יודע שזה נשמע מוזר. היא אומרת לי: אבא, זה הזוי. אמרתי לה: זה הזוי? קוראים לך איזמל, זה הזוי. נכון?
אני מאוד מקווה שהשיחה הזו לא תתקיים לעולם. אני נמצא כאן מספיק זמן ושומע מספיק נאומי בכורה כדי לדעת שכשיורדים פנימה לפרטים, לא למפלגות ולא לתקשורת, יש פה 120 אנשים שיש בהם רוב מוחץ של אנשים שמדינת ישראל חשובה להם באמת ויקרה לליבם באמת ורוב מוחץ של אנשים ישרים שרב המשותף אצלנו על הדברים שאנחנו חלוקים בהם. ואנחנו צריכים ללמוד לעשות כאן חברותא, ואנחנו צריכים להתפשר, כולנו, על דברים שהבטחנו פעם שלעולם לא נתפשר עליהם, כי את האנשים שעומדים מחוץ לבניין הזה זה כבר מפסיק לעניין. הם נהיים ציניים לתהליך הזה. הם נהיים ציניים כלפי כולנו. אז אני גאה ושמח להשתייך לבניין הזה. אני גאה ושמח להשתייך לקבוצת כחול לבן. אני מאחל לנו ממשלה שתעבוד למען אזרחי מדינת ישראל ודרך הכנסת הזו במהרה בימינו אמן. תודה רבה רבה.
