מינוי
נפתלי בנט לשר הביטחון, והחיסול הממוקד ברצועת עזה, מוכיחים כי אין תחמן ותככן כבנימין ביבי נתניהו ואין חסר אחריות כמוהו. משך שנים ארוכות השמיץ ותקף את בנט, שָׁאַב ממפלגתו הַזּוּטָרָה עם שקד, שותפתו של בנט אז, את מעט הקולות שהתכוונו להצביע להם, והנה מִשֶּׁחָשׁ ש"הבלוק" של ליכוד-חרדים-ימינה ושאר מְכַּשְׁכְּשֵׁי הזנב מתערער, ובנט, יריבו בנגמ"ש, מהרהר הרהורי כפירה בגדולתו של ביבי ועלול, שׁוֹמוּ שמיים, לחמוק מעבודת האלילים בבלוק ולהצטרף לכחול-לבן, חש ביבי ומינה אותו לשר הביטחון, וזאת ממש בהיות המדינה תחת אש וּבְעֵת שיגור טילים מהרצועה.
אינני בא לקבוע שבנט פָּחוּת בכישוריו ויכולותיו מקודמיו בתפקיד בעשור האחרון, אך אליבא דביבי עצמו בנט הוא האחרון הראוי לכהונה רמה וחשובה זו. אך אין דבר העומד בפני החסינות המתבקשת. יש כבר אמרות קצוצות-כנף המיוחסות לביבי, כמו: "אין כלום כי לא היה כלום". אחת מהן היא: "שלטון מחליפים בקלפי ולא בבית משפט", אמרה זו יפה לו, אולם כשמישהו כמו בנט או שקד נחוצים לו, אומנם כצפוי בחינת "השתמש וזרוק", כמקובל עליו, ביבי מתעלם מכך שצמד-חמד זה לא עבר את אחוז החסימה.
אולי לקיים הפתגם: "כשזקוקים לגנב מורידים אותו מעץ התליה", והנה "הגנב" כבר אינו עוד "גנב" אלא במחי-יד הופך למיניסטר במשרד הכי חשוב ויוקרתי במדינה. אחרי שביבי הרס את מרבית משרדי ה
ממשלה במו ידיו ובידי שְׁלוּחָיו, ומינה שרים לא ראויים במשרדי האוצר (ראה הגרעון), במשרד התרבות והספורט (בול-שיט!!) במשרדי החינוך (קודם הדתה ועתה גם המרה) והתחבורה (רכבת ומחלפים בשומרון), במשפטים (אין כורח לכבד פסקי דין ויש פרקליטות בתוך הפרקליטות), במשרד הבריאות (הגנה על פדופילית ופינוי מחלקות לאשפוז רב בכיר) והמשרד לביטחון-פנים, הפקיר עתה, מנקודת ראותו הוא, גם את משרד הביטחון.
לא שהמצב טוב יותר במשרדי הרווחה, השיכון, הדת, התפוצות ודומיהם. אלא שבכך לא סגי, לא די. החשש מפני הצלחה של גנץ להקים ממשלת מיעוט הביא את ביבי להחלטה צינית לאשר את חיסולו של המרצח, אותו מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד המוסלמי דווקא עתה... מטרת החיסול או הסיכול (החיונית כשלעצמה), כשהיא באה אחרי השתוללות הג'יהאד והחמאס משך חודשים, דווקא בימים האחרונים בהם המנדט להרכבת ממשלה מצוי בידי גנץ ברור לחלוטין, ושפעת הסיפורים על גלגל המזלות וההיתכנות מבחינת "סידור הכוכבים" היא אסטרולוגיה זולה וזריית אבק (כוכבים) בעיני הציבור, ויסלחו לי הרמטכ"ל והשב"כ שֶׁשַׂשּׂוּ לסכל אותו רוצח המונים בעזה - מה שיכלו לעשות זה מכבר ורוסנו על-ידי ביבי שהעדיף לשחד את החמאס בכסף קַטָּארִי ובהקלות ישראליות שונות.
בחירת המועד לחיסול כוסתה בסיפורי בדים על פתאומיות ההיתכנות שנבצרה עד כה בשל החרדה העצומה שמא חפים מפשע כלשהם ייהרגו עִמּוֹ. עם רמת המודיעין שיש לשב"כ ולצה"ל ברצועה אותו איש דמים יכול היה להישלח זה מכבר ל-72 הבתולות הממתינות לו. אפילו הצעת פרס ממשי על ראשו הייתה מביאה לחיסולו בידי מחסל מקומי. כך פעל ביבי בחוסר אחריות והשבית מדינה שלמה וסיכן את חיי תושביה בשל אינטרס אישי ופרטי שלו לחמוק מאימת הדין או להתייצב בפני שופטיו כראש ממשלה. הוא מבין מדוע.
יהירות ובגידה
כן, ראינו את פסק-הדין שניתן בתיקה הפלילי של רעייתו שרה. השופט שנאלץ לגזור את דינה אחרי עסקת טיעון שהבשילה רק בתום מו"מ מסחרי מייגע והביא להפחתה עצומה בסכום שננקב בכתב האישום המקורי. השופט הבין יפה ששרה (בלי ביבי) מואשמת בהזמנת ארוחות וטבחים למען משפחתה שלה, בשונה מאירוח אורחי-מדינה או בכירים במסגרת תפקיד רה"מ. אותו שופט הוסיף כי המזון הוגש גם לאורחיה ולמעשה רוקן בכך מתוכנו את האישום בו הורשעה. בנסיבות אלו, כשכולם רצו להשליך כבר את התפוד הלוהט מידם - הפרקליטות לא הגישה ערעור בשל הערה מיותרת זו.
נפתלי בנט איש יקר זה, מכיר היטב את ביבי, אך שאיפותיו לגדולה העיבו לא פעם על שיקול דעתו ועל הפגיעות בכבודו. אחרי שהושלך עם
איילת שקד מקרבתו של ביבי, ויש האומרים שמי שהחליטה על כך הייתה המשנה למלכות, שרה, הלך בנט עם שקד במדבר הפוליטי והנה הזדמנה להם הזדמנות נדירה להנהיג את המפד"ל, מפלגה כנועה שעשרות שנים שרתה בנאמנות את מפא"י ואת "העבודה", ובלבד שתהא קרובה לעטיני המדינה, ומשעלה הליכוד לשלטון נצמדה אליו ומשום-מה, למרות היותה עשירה באנשים מוכשרים מאד, ישרי דרך, שהגיעו מֶשֶׁךְ שנים לדרגות בכירות ביותר בצבא וביתר מנגנוני הביטחון, לא השכילה להקים לעצמה מנהיגות.
באופן מוזר נאותה לקבל עליה את בנט ושקד, למרות שזו האחרונה כלל אינה ולא הייתה דתיה. שני אלו, בנט ושקד, טיפסו על מפלגה זו כסולם, והגיעו בידיים רמות לצמרת המדינה: הוא שר החינוך והיא שרת המשפטים. אלא שנוזל מסוים עלה להם לראש. הם התנהגו כאילו המפלגה היא המשרתת אותם וכאילו משרדיהם נרשמו כְּנַחֲלוֹתיהם בטאבו. כך ביהירות ותוך בגידה במפלגתם נטשו אותה יחדיו חודש לפני הבחירות. הם גם שכחו כי למשרותיהם הרמות הגיעו מכח המפלגה (נקרא לה מפד"ל, לאור ריבוי השמות שנזקקו להם). כך, משנטשו את מפלגתם, נכרת הענף עליו הגיעו לממשלה.
משום-מה עבר זמן עד שביבי נזכר כי יש בממשלתו שרים ללא מפלגה ופיטר אותם כלאחר יד. ניסיונותיהם להיכנס לליכוד נדחו, כנראה בידי מי שהשליכתם מלכתחילה, והם רצו יחדיו לכנסת. לא נכנס כאן לכל ההליכים המוזרים של הקמת מפלגות קיקיוניות ומשחק המגנטים ביניהם. הניסיון נכשל, הם לא עברו את אחוז החסימה. בנט פתח בהתקפות קשות על נתניהו אך אלו לא הביאו לו ברכה, ועל כן שינה בשלב מסוים את טעמו, כיד גמישותו הפוליטית הידועה מנטישת המפד"ל, והחל להחניף לביבי. ממש "הלך זרזיר אצל העורב" גם אם העורב מנקר בו מעת לעת.
בנט יצא בהכרזות שרק ביבי ראוי להנהיג את המדינה ולקקנותו לא נעלמה מעיני ביבי שהתעלם ממנו, שלא נאמר בז לו, עד שלפתע נזקק לו לבל יִטּוֹשׁ את "הבלוק הימני", ושיחד את בנט במשרה הרמה והנכספת. ממש נתקיים בו הפסוק (בשנוי קל): "אבן מאסו הבוחרים הייתה לראש פינה". אכן עקלקלות דרכי בנט וראויות למנהיגו. במבט מהצד, למרות שבנט היה קצין נועז בסיירת מטכ"ל ואיש עסקים מצליח, היינו מעדיפים אדם אמין יותר ובעל עמוד שדרה יציב יותר בתפקיד חיוני זה. "אתה בחרתנו" חברי הכנסת ומספר שרים מדגישים וחוזרים שהם אינם ככלל האדם, או כמו "הפקידים שלא נבחרו", דהיינו השופטים, השוטרים, החיילים, הפרקליטים והיועץ המשפטי בראשם.
תפקיד רם
מה נאמר על-כך? הבל ורעות רוח, ממספר טעמים והנה חלקם: א. מרבית חברי הכנסת לא נבחרו אישית בשל מכלול תכונותיהם התרומיות, שכלם הרב או מעלותיהם. מדברים (דרעי) שוב על בחירות ישירות לראשות הממשלה, אולם לענייננו טועני "אתה בחרתנו" מתעלמים מכך שמי שאכן נבחרו הם ראשי המפלגות, בין שזהו מנהיג יחיד כמו ביבי, ליברמן ו
עמיר פרץ, ובין שזו טרויקה או ארבעה מנהיגים כמו בכחול-לבן וברשימה המשותפת. כל יתר חברי הכנסת נכנסו לכנסת בעקבות בחירת ראש או ראשי מפלגתם, וזאת בין שהיו בחירות פנימיות תחת עינו של
האח הגדול, ובין שהמנהיג הוא שכלל אותם ברשימתו לכנסת.
למשל: ח"כ ברשימת
ישראל ביתנו מונו על-ידי ליברמן ואם מישהו אכן בחר בהם, ולא רק משום שהיו אלמונים ברשימה, היה זה ראש הרשימה. ואכן ראינו אנשים מוזרים שנכנסו לכנסת ברשימות כמו "צומת" של רפול וברשימת הגימלאים. רמת ח"כ כיום ברוב המקרים אינו גבוהה יותר. ב. גם "הפקידים" כלשון "הנבחרים" הגיעו לתפקידם הרם אחרי לימודים קשים, בחינות, מכרזים, ועדות מינויים, ולרוב מֶשֶׁךְ שנים אחרי שהם עברו בדיקות מדוקדקות. נכון, לא כולם, חלקם מונו על-ידי אותם נבחרים בשל נאמנות, נפוטיזם, קשרים חברתיים או פרוטקציה אחרת.
ג. אותם "פקידים בכירים" הם לרוב בעלי השכלה, ידע וניסיון נרחבים בהרבה מח"כ הממוצע. שופט בביהמ"ש העליון הוכיח עצמו כעו"ד, כשופט שלום ומחוזי או כמשפטן בכיר שקנה שם טוב במוסדות האקדמאים, ורק בודדים הגיעו ישירות לביהמ"ש העליון כמו הרב אסף בימים מקדם או השופט פרופ'
אהרן ברק ישירות מהאקדמיה. ד. כלום ניתן להשוות רמטכ"ל, או אפילו אל"ם בדימוס, לח"כ ממוצע? איש הצבא לשעבר עבר קורסים פיקודיים, הישגיו נבחנו בכל תפקיד וכן, גם במלחמה ובקרב, תכופות תוך סיכון חייו, בעוד שח"כ ממוצע אחר, או חלק גדול מהם, הגיעו לכהונתם אחרי הסתופפות בישיבות, בקנוניות ובחנופה לבכירים או לבני משפחה בעלי עמדה.
פה הקשרים חשובים לאין ערוך מהכישורים, והרבה יותר מאלו שהגיעו לתפקידים "פקידותיים" (כן, כך מתייחסים גם לשופטינו הבכירים) שבאו מהאקדמיה, מהפקידות הבכירה, מצמרת הצבא או התעשיה. רבותי הנבחרים, הרגעו נא. אל תזלזלו באותם "פקידים", עליהם עומדת המדינה, בעוד שמרבית חברי-הכנסת חולפים בה לתקופות קצרות, חלקם אינם מביאים כל תועלת, ונעלמים כלעומת שבאו (עם זכויות והטבות ניכרות). נאומו של אוחנה, שר המשפטים, בכנסת הוא מעשה נבלה. רבים וטובים תקפו את שר המשפטים אוחנה על נאומו בכנסת בו מסר פרטים אשר נאסרו לפרסום. בכל הכבוד - אני מסכים עמם.
אולם מעבר לעבירה החמורה לכאורה בפומבי שעבר השר, ובצד השאלה אם חסינותו תעמוד לו, עצם נאומו הוא מעשה נבלה הממשיך את הטרדת העד ברמקול ליד ביתו. גם בלי קשר לצו בית המשפט הנה ההטרדה באותו רמקול מכלי רכב הייתה מעשה פסול מעבר להיותה עבירה של הטרדת עד. קראתי "חוות דעת משפטיות" מטופשות ועלובות שטענו כי "זכות הציבור לדעת" ו"
חופש הביטוי" הצדיקו את המעשה הנלוז הזה ועל כן אינו עבירה. יצויין כי ביבי, המומחה הידוע להסיט כל נושא שאינו נוח לו, כמו הסטת נושא הבחירות לטלפון של גנץ, התנפל על המשטרה שעיינה, ברשות בעל הטלפון ובנוכחותו, בתוכנו של הטלפון של אחד החשודים שמנויים על צוותו הקרוב ביותר של ביבי, כך שהתפתח דיון שעיקרו הטפל, אולי חריגת מה מהוראות משטרתיות כלשהן, בכדי להתעלם מהעיקר - הטרדת עד וביזויו בראש חוצות.
כספי ציבור
לא אכנס כאן לדיון על שאלת הכורח בשימוש בעדי מדינה, אך מהידועים ביותר היו שניים מהמגזר הדתי: אליהו גוטליב, ראש עירית בני-ברק שהעיד במשפט שר הדתות אהרון אבו-חצירא, ובעד שהעיד במשפטו של השר בניזרי. שניהם סבלו קשות מנידויים וְחַרָמוֹת והתנפלות מצד רבנים המתפרנסים ברובם מכספי ציבור וסבורים שֶׁאַל לה למשטרה לחקור חשודים במגזר שלהם. בשל החקירות הקשות והרדיפות במגזר העד גוטליב נפטר במהלך עדותו בבית המשפט ואילו העד במשפט בניזרי חזר בו לאחר המשפט. גם ראינו את החקירות הקשות שבהן עמד עד המדינה
שמואל דכנר החולה במשפט
הולילנד, שם נוכח בכ-80 ישיבות של בית המשפט ושהתמוטט במהלך חקירותיו הנגדיות האינסופיות ולאחר זמן קצר נפטר לבית עולמו.
מעשהו של אוחנה הוא המשך ישיר לפרשת ההטרדה באותו רמקול, והיא גם הטרדה נוספת מעל הבימה הגבוהה ביותר בישראל. נאומו זה היה ביזיון לממשלה, ביזיון לכנסת ופגיעה מרה במערכת המשפט שאותו שר לכאורה ממונה עליה ודואג להשמיצה. זהו שר שאפילו ביבי חייב היה לפטרו מיד אחרי נאום זה בכנסת לאחר שלא פיטר אותו דת וכדין אחרי נאומיו הקודמים.
