אין ספק ששחיתות היא מחלה מסוכנת, ובוודאי שאיש לא יחלוק על חומרתה היתרה כאשר היא מתגלה – לפחות לכאורה – בדרג הגבוה ביותר של המדינה: ראש הממשלה. אך דומה שמבט מעמיק לכתב האישום נגד
בנימין נתניהו, מעלה סכנה גדולה עוד יותר: הזניית התקשורת.
על-פי כתב האישום, הבעלים של שניים מאמצעי התקשורת החשובים ביותר בישראל – קבוצת
ידיעות אחרונות ואתר וואלה – התייחסו אליהם כאל חומר ביד היוצר, אותו ניתן לעצב על-פי צרכיהם העסקיים.
שאול אלוביץ נתן לבני הזוג נתניהו יד כמעט חופשית בוואלה, והתערב אישית שוב ושוב ושוב כדי לרצות אותם: אלו ידיעות לפרסם ואלו למחוק, את מה להבליט ואת מה להצניע. נתניהו אפילו קיבל את האפשרות להשפיע על מינויים באתר.
נוני
מוזס הבטיח לנתניהו שינוי של 180 מעלות: סיקור אוהד לנתניהו, סיקור עוין ליריביו הפוליטיים. מוזס אף אמר לנתניהו, כי התחיל ליישם את השינוי עוד לפני שנתניהו סיפק את הסחורה – הגבלת
ישראל היום. לא משנה מה יאמרו כעת
נחום ברנע או
בן-דרור ימיני; מי שמשלם את שכרם ומשמש כעורך האחראי שלהם התחייב לכפות עליהם ועל עמיתיהם קו עיתונאי הפוך מזה שבו נקטו עד אז. ואגב, היה לזה תקדים: ידיעות אחרונות נטש בבת אחת את
אהוד אולמרט כאשר התברר שמדובר בפושע שנמצא בדרכו לכלא.
חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ותקשורת חופשית היא עמוד השדרה של חופש הביטוי. משמע: בלי תקשורת חופשית – אין דמוקרטיה. תקשורת חופשית מאפשרת לדווח על הישגי השלטון ולמתוח ביקורת על כשלונותיו. היא נותנת במה לשליטים ולמתנגדיהם. היא מאפשרת להשמיע מגוון של דעות. ביום-יום היא שומר הסף של הדמוקרטיה, ובעת בחירות היא ממלאת תפקיד מכריע בהחלטתו של הבוחר.
כאשר אמצעי תקשורת קובעים את אופן הסיקור שלהם על-פי צרכים מסחריים של בעליהם, זו תקשורת מגויסת ומשועבדת. וגרוע מכך: זו תקשורת המאבדת את אמינותה. אם איננו יכולים להאמין לפרסומים בוואלה על
יאיר נתניהו, כיצד נוכל להאמין לפרסומים על הסכנה האירנית? אם ידיעות אחרונות מוכן לקבור ידיעה על
שרה נתניהו, מי יבטיח לנו שהוא לא קובר תחקירים? אמון אינו ניתן לחלוקה, וכבר לימדונו חז"ל: "זה עונשו של בדאי – אפילו אומר אמת, אין מאמינים לו". ובעידן של הרשתות החברתיות וה-fake news, התחליף לתקשורת מקצועית ואמינה עלול להיות השמצות, זיופים ותיאוריות קונספירציה.
ישראל היא דמוקרטיה למופת, ולעיתים אנו שוכחים שזה ממש אינו מובן מאליו. בנימין זאב הרצל הקים את התנועה הציונית כארגון דמוקרטי ביבשת ובעידן בהם הדמוקרטיות היו מיעוט זניח.
דוד בן-גוריון ודור מייסדי המדינה יצרו משטר דמוקרטי לעילא שהוא היחיד מסוגו באזור כולו. במשך 71 שנים שימרנו את הדמוקרטיה בתנאים קשים של סכנות קיומיות.
ההיסטוריה שלנו נותנת בהחלט מקום לקוות, להאמין ואף להניח שהדמוקרטיה הישראלית תתקיים לעד. אך צריך להיות ערים לסימני אזהרה. גם לאדם הבריא ביותר אסור להתעלם מכאבים מציקים וחום גבוה. ההתנהלות של שתי קבוצות תקשורת כה מרכזיות, היא בהחלט תסמין מדאיג מאוד. כצרכני תקשורת, כולנו חייבים להיות ערניים ולהיות מוכנים לשלם תמורת תקשורת אמינה ואיכותית. ואילו אנשי התקשורת חייבים להוקיע בכל תוקף תופעות כאלו.