X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
טור דעה אישית בשלישי ובשישי שלא דופק חשבון ליברמן ודרעי במלחמת עולם יש משרות שרק צדיקים גמורים ועסקנים ממולחים זוכים בהן נחשף הסוד הגדול - כמה מפגינים יכולה להכיל כיכר רבין לא להאמין: 37,000 שקלים, זו משכורתו של לי-אור אברבך מהתאגיד ואיך הגיב השחקן יוסף ידין כשהקאמרי נאלץ להשמיט את המילה "להשתין" מאחת מהצגות התיאטרון
▪  ▪  ▪
מלחמת עולם [באדיבות מושיק לין]

  • יש סיפורים שקשה להאמין שהם מתרחשים במציאות. איך מצליחים עסקנים במשרד לשירותי דת ובחברה קדישא בירושלים לשבור את כל השיאים?
  • כמה מפגינים יכולים להצטופף בכיכר רבין וברחובות הסמוכים לכיכר? תזרקו מספר.
  • למה לי-אור אברבוך, סמנכ"ל הרדיו בתאגיד השידור הציבורי, צוחק כל הדרך אל הבנק?
  • ומה הביא את חתן פרס ישראל לתיאטרון, השחקן יוסי ידין ז"ל, לצאת למלחמה נגד הוועדה לביקורת סרטים ומחזות?

מלחמת עולם

אביגדור ליברמן ואריה דרעי היו פעם חברים טובים. זה היה פעם. היום הם לא מחליפים ביניהם מילה. ליתר דיוק, הם מחליפים ביניהם מהלומות באמצעות אמצעי התקשורת. ליברמן משוכנע שדרעי חצה מזמן את הקווים, ודרעי מתחייב שהחברות שהייתה בין השניים לא תחזור לעולם. לא כדאי לראות בהתחייבות הזאת צ'ק בנקאי. אצל פוליטיקאים קורים ניסים, והכל נתון לשינויים.
החברות בין ליברמן ודרעי, שהתחילה בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו, כשליברמן היה עדיין מנכ"ל משרד ראש הממשלה, צברה קילומטראז' לא קטן. השניים, שהיו אורחים אישיים זה בשמחות ובארועים המשפחתיים של זה, מנהלים ביניהם קרב על כל הקופה.
הצלע השלישית במשולש, משה ליאון, שזכה בתמיכתם של השניים במרוץ לראשות עיריית ירושלים, ניסה להביא את השניים למפגש בחדר אחד. עד כה ללא הצלחה. מקורבים טוענים שלפחות אחד מהשניים לא אמר נואש, ומה שמכונה בעגה של הפוליטיקאים "זרמים תת-קרקעיים" הם אלה שדחקו את ליאון מעמדת המתווך, כשהכוונה להביא את השניים למפגש, שבסיומו הם ילחצו ידיים, נפלה.
דרעי החריף השבוע את הטון, ותקף את ליברמן בדף הפייסבוק שלו שבו הוא כתב: "ליברמן, דרשת למעלה משני מיליארד שקלים לעולי חבר העמים, שלא עובדים ולא משלמים מיסים. דרשת לפתוח במשרד הקליטה 17 נציגויות במדינות חבר העמים, מדינות שספק אם יש בהן יהודים בכלל, ויש לך עזות מצח להאשים את החרדים כסחטנים?". ליברמן לא נשאר חייב, וגם הוא השיב באמצעות דף הפייסבוק שלו: "מדובר לא רק בעלילה ובשקר גס, אלא באנטישמיות נטו ובגזענות לשמה. ישראל ביתנו דרשה לקבוע שכר מינימום לכל הגמלאים שמקבלים הבטחת הכנסה בגובה של שבעים אחוזים משכר המינימום ללא הבדל דת גזע ומין, בניגוד להשמצותיו של דרעי". ליברמן סבור שההתייחסות לעולים כאוכלוסייה שאינה עובדת ולא משלמת מיסים, ובתוך כך גם הספק אם הם יהודים, או שנותרו יהודים בברית המועצות לשעבר, היא דבר מקומם, "כמו שתיקת הכבשים של הליכוד וראשי כחול לבן, שלא גינו את ההתבטאות הגזענית".
דרעי, שמנסה להתחבב על ראש הממשלה, והפך עצמו מתוך בחירה לראש חץ במאבק נגד ליברמן, לא יהיה כנראה המנצח. מדובר אומנם בשועל פוליטי שהוא אריה, אבל גם אריה לא חסין מהכשת נחש.
בדיחה מספרת שכשגבר מתחתן, הוא מקבל שק מלא נחשים, חלקם ארסיים. כשהוא מכניס את היד לשק ומוציא נחש, לא משנה איזה סוג נחש הוא מוציא - בכל מקרה הוא הוציא נחש. בפוליטיקה, שבה יש לא מעט נחשים מכל הסוגים - כדאי גם לאריה זועם להיזהר.

עולם תחתון

יש עולם של מעלה ויש עולם של מטה. אלה שמועסקים בעולם של מטה גוזרים קופון כשאנחנו בדרכנו לעולם של מעלה. בעולם של מטה שולטות חברות קדישא, שהעסקנים הבכירים שלהן גילו מזמן, שהדרך לעולם של מעלה רצופה בהרבה כוונות טובות ובלא מעט מזומנים.
הפעם בחרתי להאיר את עיניכם ולספר לכם על כמה משרות, כאלה שרק צדיקים גמורים יכולים לשמש בהן. מדובר לא רק בצדיקים גמורים אמיתיים, אלא גם בכאלה שהם מקורבים למשל לשר, או למפלגה הדתית הנכונה שזה כמעט אותו דבר.
אם בחרתם שלא לעסוק בתורה, ואין לכם זמן לגלגל עיניים לשמיים, אין לכם גם שום סיכוי לזכות באף לא אחד מהתפקידים ששמורים כנראה רק לאנשי שלומנו.
בסיפור הזה הכל נראה כמעט חוקי. כמעט, כי כאן לא עוסקים בקטנות. עוד מעט תגלו שניגוד עניינים, שהוא עבירה חמורה במשפט הפלילי, אינו עניין שמרגש במיוחד יראי שמיים. לחברות הקדישא כללים משלהן, ואין להן שום כוונה לאפשר לאיש לשנות את חוקי המשחק.
אז נתחיל. ראש מטה מנכ"ל המשרד לשירותי דת, ארז מלול, שהתמנה לפני חמש שנים לתפקידו, חיפש כמו כולם משרה בכירה קבועה, שתאפשר לו גם מעמד מכובד וגם משכורת קבועה. בסמיכות לחדר שבו הוא ישב במשרד לענייני דתות, הוא גילה תפקיד שכמו נוצר רק למענו - ראש מועצת בתי העלמין בירושלים.
אל תתנו לשם הארכאי להטעות אתכם, מדובר בתפקיד עם שכר יפה בצדו, שמי שמתמנה אליו כפוף ישירות רק לבורא עולם ולשר הדתות. אלא שבתפקיד הזה שימש לא אחר מאשר הלל הורוביץ, פעיל מפד"ל, שלא הייתה לו שום כוונה להחליף את הבוס שהוא כפוף אליו, וגם לא את התפקיד.
אז מה עושים? מתחמנים. לפני שנתיים הכריז השר אריה דרעי על הקמתה של מועצה חדשה בשם הוועד היהודי בחברון, שהיא רשות מוניציפלית עם תקציבים על כל המשתמע מכך. דרעי, שאין יצירתי ממנו, הכריז על מועצה חדשה שתאגד את כל היהודים בחברון, ותהיה אחראית לספק את השירותים המוניציפליים לתושבי חברון. המועצה החדשה מופקדת גם על מערת המכפלה.
ומי מונה לראשות המועצה? אל תנחשו, זה ברור - הלל הורוביץ, רק כדי שיפנה את כסאו כראש מועצת בתי העלמין, לטובת ראש המטה של שר הדתות ארז מלול, שחשק במינוי עם כפיפות ישירה לבורא.
כמעט שכחנו לספר לכם, שמלול זכה לכך שבאחד הימים לפנות בוקר, פשטו חוקרי משטרה על ביתו, וערכו בו חיפוש. מלול נלקח לחקירה ונחקר באזהרה בפרשה האחרונה, שבה נקשר שמו של השר אריה דרעי.
כשאתה שוהה בחברת צדיקים גמורים, אתה נחשף לתפקידים בכירים שלא מוכרים לאדם חילוני, כמו למשל ועד העדה הספרדית בירושלים. מדובר בעמותה ותיקה עוד מימי הטורקים, שצברה הרבה נכסי נדל"ן ונכסי הקדש בירושלים. ועד העדה הספרדית שותף בחברה קדישא לעדת הספרדים, שבבעלותה בניינים בירושלים וקרקעות קבורה מבוקשות בהר הזיתים.
יושב-ראש מועצת בתי העלמין הוא הרגולטור שנועד לפקח על בתי העלמין. אבל מה קורה כשהרגולטור נושא בתפקיד בכיר בגוף שהוא מפקח עליו? כשזה קשור בצדיקים גמורים, לא קורה כלום.
במצב שנוצר, מי שממליץ למשל על שלילת רישיון של החברה קדישא הספרדית, או הענקת רישיון הוא לא אחר מאשר ארז מלול. אבל כשבעסק מר מלול - שהוא חבר בכיר בוועד העדה הספרדית וגם הרגולטור - חוקי המשחק משתנים.
מר מלול, שלא עוסק בקטנות, החליט להתמודד על תפקיד חבר הנהלת ועד העדה הספרדית בירושלים. הוא זכה כמובן לתמיכתם של חברי הנהלת החברה קדישא ועובדיהם שכפופים לו למעשה. כשמלול זכה בתפקיד חבר ההנהלה, הוא הפך לא רק לאיש החזק, אלא גם לבעל זכות חתימה בגוף מבוקר, שהחוק מחייב אותו לפקח עליו. איך זה קורה? זה קורה.
זה נכון שאין דבר חמור מזה כשמדובר בניגוד עניינים זועק לשמים. אבל כשמדובר בענייני שמיים, אין מי שקרוב יותר מהחברה קדישא. גם העובדה שגוף ציבורי, אסור לו שיהיה בניגוד ענייניים, היא לא סיבה טובה לקלקל את החגיגה. מר מלול לא מתרגש, וכנראה גם לא החוק. בעניינים של מטה, כמו גם בעניינים של מעלה, יש כנראה חוקי משחק אחרים שגם המחוקק לא מתערב בהם.
לפני תשע שנים כתב העיתונאי אריה אבנרי ז"ל, שהקים את תנועת "אומץ" לחשיפת השחיתות הציבורית, על תנועת ש"ס את הדברים הבאים: "ההלכה קובעת, שאין שמים פרנס על הציבור, אלא מי שיש קופת שרצים מאחוריו, וזאת על-מנת שיפיק לקחים וימלא את צרכי הציבור באמונה. קופת השרצים של מפלגתכם מכילה כספי ציבור שנגזלו באמצעי סחיטה ואתם נושאים באחריות. הפער שנפער באחרונה בין היהדות החרדית לחילונית חשף אתכם במלוא ערוותכם כצבועים, שקרנים, מתחסדים ומגלגלי עיניים, ואולי הדרך לגן עדן חסומה בפניכם עד שתכפרו על חטאיכם".
לי אין שום הוכחה שש"ס גזלה כספי ציבור באמצעי סחיטה, ולכן תרשו לי להסתייג מהמשפט הזה בדבריו של אבנרי המנוח. אני משוכנע שלו אבנרי היה חי היום והיה קורא את ההסתייגות - חיי לא היו חיים.
מה שנראה כמו שחיתות ומריח כמו שחיתות הוא שחיתות, ולא סתם שחיתות אלא שחיתות ציבורית. כשהיא מתבצעת לכאורה בגוף ציבורי ראוי שהיא תיבדק ביסודיות. גם מי שמוליכים אותנו בדרכנו האחרונה, אינם מעל לחוק.

כמה מפגינים בכיכר?

ניצב (בדימוס) משה טיומקין, שהיה בעבר מפקד משטרת מחוז תל אביב ידע בדיוק כמה מפגינים יכולה להכיל כיכר רבין בתל אביב. בתקופה שבה הוא שימש מפקד המחוז, לפני הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, נקרא המקום כיכר מלכי ישראל, אלא שגם בשמה הקודם לא יכולה הייתה הכיכר להכיל יותר ממאה אלף מפגינים.
עמיקם שפירא, דוברו המיתולוגי של ראש עיריית תל אביב המנוח, שלמה (ציץ') להט ז"ל, היה זה שבתקופתו נערכו הקונצרטים הגדולים של הפילהרמונית בכיכר. שפירא, שהיה מאז ומעולם איש יחסי ציבור חרוץ ונמרץ, הזדרז לפרסם בתום אחד הקונצרטים הודעה שהקונצרט שארגנה עיריית תל אביב נחל הצלחה גדולה, משום שלכיכר הגיעו 350,000 איש. ניצב טיומקין הזדרז לצנן את התלהבותו של שפירא, ואמר לו שעל-פי חישובי המשטרה לא נכנסים לכיכר יותר ממאה אלף איש, וזה כולל גם את הרחובות הסמוכים.
למה זה חשוב? כי גם תומכיו וגם מתנגדיו של נתניהו מדווחים מעת לעת על מספר המפגינים שמגיעים לכיכר, וכל אחד מהם נוקב במספרים משלו, חלקם דמיוניים וחלקם אינם מתקרבים למציאות.
עמיקם שפירא זוכר את אחת ההפגנות הגדולות בכיכר אחרי מבצע סברה ושתילה. אז דיווחו שהגיעו לכיכר כ-400,000 מפגינים, עובדה שהתבררה בדיעבד כרחוקה מאוד מהמציאות. מאז זכתה הכיכר לאין-סוף הפגנות ועצרות, שהמפורסמת שבהן היא העצרת שבה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
עד לאחרונה האשימו מארגני ההפגנות את אמצעי התקשורת בכך שהם מעוותים את מספרם של המפגינים ומתאימים את המספר להשקפתם הפוליטית. באמצעי התקשורת נמנעים כבר תקופה ארוכה מלנקוב במספרם של המפגינים, ומשתמשים במונח רבבות. גם המשטרה נמנעת מלמסור הערכות על מספרם של מי שמגיעים לכיכר. בהפגנה התמיכה האחרונה בראש הממשלה בנימין נתניהו צייץ בטוויטר יועצו של נתניהו, טופז לוק, שלכיכר הגיעו 15,000 תומכים. אתר ynet דיווח על 8,000 איש. באתר וואלה דיווחו על אלפיים משתתפים, והעיתונים הארץ ומעריב דיווחו על אלפים בודדים.
במאמץ להגיע למספר מפגינים מוסכם, פנו עיתונאים גם לחברות הסלולריות, שיכולות לדעת כמה לקוחות נמצאים באזור הכיכר. לאחר ביצוע איכון למכשירים, תוך הפחתת מספר הדיירים המנויים בחברה, שמתגוררים בסמוך לכיכר. על-פי הנתונים הסלולריים, הגיע מספר בעלי המכשירים ל-7,000 איש. אלא שמדובר בחברות סלולרית שלא הזדהו, ולא ברור האם מדובר בנתוני חברה סלולרית אחת או בכל חברות התקשורת.
חידת מספרם של המשתתפים לא נפתרה אפוא. מה שמבטיח שגם בעתיד נזכה למספרים סותרים ולא מדויקים, שיותר מאשר יביאו לנו אינפורמציה מהימנה, הם ישרתו את מארגני ההפגנות ועצרות המחאה.

חור בקופה הציבורית

לי-אור אברבך מרוויח 37,000 אלף שקל בכל חודש בתאגיד השידור הציבורי. קשה להאמין, אבל פרח העיתונות שהיה כתב התקשורת של העיתון הכלכלי גלובס במשך שבע שנים, שיחק אותה בענק. מאז שמונה לסמנכ"ל הרדיו בתאגיד השידור הציבורי, הוא עולה לתאגיד השידור הציבורי יותר מארבעים אלף שקלים בחודש, כאשר מחשבים את עלות השכר למעסיק ואת הרכב צמוד - ואין פוצה פה ומצפצף.
איך ולמה מונה אברבך לתפקיד הבכיר של תפקיד סמנכ"ל הרדיו בתאגיד? זה כנראה לא רק בגלל כישוריו יוצאי הדופן או הבנתו חסרת התקדים ברדיו. זה כנראה משום שמנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ מצא לנכון להודות לו על סיקור אוהד ועל חנופה שעדיין לא הרגה איש, אבל הצליחה כנראה "לסדר" הרבה אנשים בחיים.
אברבך זכה, גם בגלל הכישורים המיוחדים המולדים, להנחות את התוכנית הכלכלית של החינוכית לפני שהיא נסגרה. מה הבין או מבין אברבך בכלכלה? הוא למד כלכלה? הוא בוגר החוג לכלכלה? הוא סיקר כלכלה אי-פעם באחד מאמצעי התקשורת? זה לא חשוב. במקום שלקשרים יש משקל רב יותר מאשר לכישורים, מיותר לחפש את הסיבה.
קובלנץ משתין על כולנו מהמקפצה. הוא טען באחד הראיונות שאין מועמד מוכשר מאברבוך לתפקיד סמנכ"ל הרדיו בתאגיד, ומה שמגוחך באמירה שהוא אמר את זה ברצינות.
גם קובלנץ יודע שחברי ועדת המכרזים רשאים לפנות גם למי שלא הגישו את מועמדותם. אבל קובלנץ לא טרח לפנות לאיש מאנשי הרדיו המוכרים, שיש להם קבלות, ולהציע לו לקבל עליו את התפקיד. לשלב האחרון במכרז עליו התמודד אברבך הגיעו שבעה מועמדים, מתוכם מנכ"ל בעל ניסיון מוכח ומוצלח, אבל קובלנץ ומועצת התאגיד מצאו לנכון לבחור דווקא בלי-אור אברבך, בעל הניסיון הקטן והעלוב ביותר.
קשה להתמודד עם חנפנותו של אברבך. יכולותיו וכישוריו המקצועיים אינם סיבה לדרג אותו עם בעלי השכר הגבוה במשק, ועוד בתאגיד השידור הציבורי, שהוקם לאחר שהיו מי שטענו שברשות השידור קיימת שחיתות. קובלנץ מינה את אברבך לתפקיד שאותו מילאו בעבר משה חובב, נקדימון רוגל, חגי פינסקר, גדעון לב ארי, ואנשי רדיו אחרים מהשורה הראשונה. במקום בתואר מנהל רדיו, מתקשט אברבך בתואר סמנכ"ל הרדיו, ובתפקידו הוא לא אחראי על חטיבת החדשות של התאגיד. אבל ספק גדול אם כישוריו של אברבך מספיקים כדי לנהל את הרדיו הממלכתי של תאגיד השידור הציבורי, גם עם חטיבת החדשות אינה כלולה בו. אברבך שימש מיד לאחר שירותו הצבאי, ככתב ומגיש ב"רדיו דרום". הניסיון הקצר שהוא צבר בעבודת רדיו לא היה מאפשר לו להתמנות אפילו למנהל מדור בשום תחנת רדיו מקצועית. גלובס, שבו הועסק אברבך בעבר, הוא זה שחשף את העובדה שתאגיד השידור הציבורי החליט להוריד את תנאי הסף למכרז שבו נבחר אברבך, משום שלא היו מועמדים ראויים לתפקיד.
מי שנחשף לשרשרת המינויים שמינה קובלנץ לא יכול שלא לגחך. קובלנץ מקפיד כנראה שלא למנות אנשים שיסכנו את מעמדו או יצליחו להאפיל על כישוריו המוכרים. עובדה שעשרות בעלי תפקידים בכירים שהועסקו בתאגיד, חלקם לבקשת קובלנץ וחלקם עם חוט שידרה, הניחו את המפתחות ונפרדו מקובלנץ בשלום ולא להתראות. הם עשו זאת למרות תנאי השכר המופלגים והרכב הצמוד, משום שהם גילו במה כרוכה עבודה במחיצת קובלנץ.
שלא כמו אבי וייס, מנכ"ל ערוץ 12 שהוא מנכ"ל מקצועי, בעל חוט שידרה שאינו חושש למעמדו, קובלנץ הוא עלה נידף, שממנה תחתיו בובות על חוט. אבי וייס הזדרז להציע לרון ירון, העורך המוכשר של ידיעות אחרונות, את תפקיד עורך התוכנית "אולפן שישי" מיד אחרי שפרש מהעיתון. הוא עשה זאת משום שלהבדיל מקובלנץ, שמקיף את עצמו באומרי הן, וייס הוא מנהל מקצועי, שמסוגל להתמודד בהצלחה גם עם מי שאינם מסכימים איתו וחולקים עליו.
זה בדיוק ההבדל בין וייס לבין קובלנץ. וייס לא היה מעלה על דעתו להעסיק אנשים שכישוריהם המקצועיים מתבטאים בעיקר בחנופה מקצועית. קובלנץ לעומת זאת בוחר ללקט עובדים דוגמת לי-אור אברבך בפינצטה, משום שהוא יכול לשלוט בהם, ומעדיף אותם על פני עובדים דעתניים.
מי שממלא תפקיד של סמנכ"ל רדיו, או מנהל רדיו, חייב להיות בעל ניסיון מקצועי מוכח. איש לא יצליח לשכנע אותי שהחנפן הקטן אברבך, ניתן בסמכות מקצועית ובניסיון שהופכים אותו לראוי לתפקיד.
קובלנץ ואברבך, צוחקים כל הדרך אל הבנק וזאת למרות שקובלנץ לא זכה בבונוס שאותו הוא קיווה לקבל. אברבך זכה במשכורת חלומית שהיא גבוהה בהרבה ממה שהוא השתכר בגלובס.
קובלנץ, עושה בתאגיד כבשלו, ואין מי שיעצור אותו.

עוזרים לאלי שגיא לנצח

איציק רוכברגר, ראש העיר המיתולוגי של רמת השרון, פרסם בימים אלה פוסט מרגש בקבוצת הפייסבוק המצויינת "כיכר העיר ברמת השרון", ובו הוא מבקש לסייע להציל את חייו של אלי שגיא, שהתמנה לפני שני עשורים למנהל המחלקה לתרבות ואירועים ברמת השרון, וזכה להערכה רבה ביותר, מראשי הערים לדורותיהם שכיהנו ברמת השרון. שגיא לקה בסרטן, והוא זקוק לתרופה שאיננה בסל הבריאות ואיננה ממומנת על-ידי הביטוח הרפואי.
למען האמת, לא הופתעתי מיוזמתו של רוכברגר, שסמלו המסחרי היה תמיד לב פתוח, ורצון לעזור לכל מי שנזקק לעזרתו.
אם גם אתם שואלים מדוע אבי גרובר, ראש העיר הנוכחי של רמת השרון, לא היה זה שהרים ראשון את הכפפה, ולא פעל בדרך שבה נקט רוכברגר? זה ההבדל בין מי שיוצר את הרושם שהוא עסקן ופופוליסט לבין רוכברגר, שלא הסתיר מעולם את העובדה שהוא נבחר לתפקיד רק כדי להיות משרת ציבור. אני רוצה להאמין שעיריית רמת השרון תמצא את הדרך לסייע לאלי שגיא, שמתמודד עם מחלה קשה, בדרך כספית ראויה, כפי שניתן לעזור לו, ולא בדיבורים ובקשקושים.
וכך כותב יצחק רוכברגר: "הייתה לי זכות גדולה לעבוד עם אלי - מקצוען אמיתי. יחד הפכנו את רמת השרון לעיר של תרבות ואומנות, יחד הגשמנו חלומות לכדי ביצוע". רוכברגר מציין שאין סיכוי בעולם שאלי שגיא יצליח לבדו לגייס את הכסף להצלת חייו. לכן רק תרומה שתאפשר את ביצוע הטיפול הדרוש תציל את חייו של אלי.
אני תרמתי, ואשמח אם תצרפו את תרומתכם. תוכלו להעביר אותה למועדון קרן רוטרי רמת השרון, בנק לאומי, סניף 949 רמת השרון, לחשבון מספר 1579478. התרומה מוכרת לצורך מס וכל תורם יוכל לקבל קבלה על תרומתו.

משתין בקיר

יוסף ידין, שחקן תיאטרון הקאמרי, כעס. הוא לא סתם כעס, הוא כעס מאוד. הכל משום שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות החליטה בשנת 1949 להשמיט את המילה "להשתין" מתוך הטקסט של ההצגה "לילות הזעם". ידין לא ויתר, ובארכיון המדינה נמצא המכתב המקורי שהוא שלח בחתימתו אל המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שזכה לכותרת "הכנסת שינויים בטקסט ללא רישיון המועצה". וכך כתב ידין למועצה:
  • המילה להשתין נמצאת בתנ"ך (עיין שופטים ונביאים) "כל משתין בקיר וכו". אין אנו רואים כל סיבה שלא להשתמש במילה זו על הבמה.
    אנו רואים במילה זו ביטוי לצורך ביולוגי, שכל בן תמותה חש אותו, ואין להתעלם או להתכחש לחוקי הטבע. אנו סבורים שאין במילה זו גילוי סודות צבאיים, או שהיא עלולה לפגוע בביטחונו של הציבור. מאחר שמילה זו נמצאת בטקסט האוריגינלי של המחזה, נראה זאת כעוול כלפי הסופר להוציאה משם.
    צר לנו שלא נוכל למלא את דרישתכם "להשמיט מיד מילה זו" מתוך המחזה הנ"ל.
    יוסי ידין
    בשם הנהלת תיאטרון הקאמרי
השחקן יוסף ידין היה מבכירי התיאטרון הקאמרי. הוא אחיהם של יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל ומתתיהו סוקניק, טייס חיל-האוויר שנהרג במלחמת העצמאות. ידין ז"ל היה חתן פרס ישראל לתיאטרון, וזכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים. הוא נפטר ב-17 במאי 2011.

מכתבו של יוסי ידין. אסור להשתין?
הכותב הוא משפטן ששימש מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון ויושב-ראש אגודת העיתונאים. הוא ממייסדי יושרה לישראל, וחבר הנהלת התנועה. האמור אינו דעת יושרה לישראל.
תאריך:  06/12/2019   |   עודכן:  06/12/2019
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
דוהרים לבחירות
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
חשיפה נעימה
ע.פר  |  7/12/19 16:32
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
איתן קלינסקי
אני מחייב עצמי לנקוט בגישה סלחנית לגבי החלפת תמונת דוד בן-גוריון בתמונתו של לוי אשכול, אך ההחלפה המוטעית הייתה חייבת להימנע, אם היו מופעלים דפוסי עבודה, כשלבקרה יש חלק משמעותי, כפי שנדרש ממשרד ממשלתי המכבד את עצמו ונאמן לשליחותו
יצחק מאיר
לבד מהרהורים על צדק ועל חלוקה שוויונית, יוצרת המדיניות הזאת באורח בלתי נמנע או אזרחים שיתעלמו עם בגרותם אלה מאלה, או אזרחים שיכעסו אלה על אלה, או אזרחים שייבדלו אלה מאלה
יאיר נתיב
אין סיבה ביטחונית לחייב את החרדים להתגייס לצה"ל. הגיע זמן לנסות למצוא פתרונות יצירתיים בנוגע לשילוב החרדים בחברה הישראלית
ד"ר רון בריימן
היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, נדרש ועלול להידרש שוב להיבטים שונים של השאלה אם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שנגדו הוגשו כתבי אישום, יכול לשמש כראש ממשלה, או יכול להיות מועמד לתפקיד, או יכול להיות מי שעליו תוטל מלאכת הרכבת הממשלה
איתן קלינסקי
לחובתו של נפתלי בנט יירשם, שלראשונה מאז הצטרפה ישראל למבחני פיזה של ארגון ה-OECD, נרשמה ירידה בהישגי התלמידים בכל שלושת המבחנים - מתמטיקה, שפה ומדעים. מבחנים הנערכים פעם בשלוש שנים
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il