X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  כתבות
למרות הראיות החד-משמעיות נגד דונלד טראמפ בפרשת אוקראינה, קרוב לוודאי שהסנאט יזכה אותו. כדי להבין מדוע, יש לחזור לשנת 1787 וגם להבין את המצב החברתי-פוליטי השורר כיום בארה"ב
▪  ▪  ▪
עבריין בבית הלבן? [צילום: אוון ווצ'י, AP]

פוליטי או משפטי

כאשר ניסחו האבות המייסדים של ארה"ב את החוקה, לקראת אישורה בשנת 1787, הם התחבטו בשאלות רבות. ככלות הכל, היה זה המסמך הראשון מסוגו בעולם: הקמה של מדינה דמוקרטית לאחר מלחמת עצמאות נגד שלטון מונרכי שפגע בזכויות האזרחים. חלקים רבים מן החוקה כוונו נגד בריטניה ושלטונו הכושל של ג'ורג' השלישי, וזו הסיבה לכך שכיום הם ארכאיים.
אבל הייתה נקודה בסיסית אחת, שלא השתנתה ואסור שתשתנה – כפי שניסח אותה ג'ורג' מייסון: "האם מישהו עומד מעל החוק?". התשובה החד-משמעית לשאלה רטורית זו הייתה: לא, ב-א' רבתי. ולכן נקבע בחוקה, כי ניתן להעמיד לדין את הנשיא ואף להדיחו אם הוא מבצע עבירות של בגידה, קבלת שוחד או "עבירות וחטאים חמורים אחרים" – ניסוח שנותר פתוח להרבה ויכוחים ופרשנויות.
השאלה המעשית הייתה, כיצד לנהל הליך כזה. לכאורה, אם איש איננו מעל החוק, וזה אומר שקיים שוויון בפני החוק, אזי הנשיא צריך לעמוד לדין בפני בית משפט – כמו כל אזרח אחר. אבל האבות המייסדים זכרו, כי הנשיא נבחר בבחירות ישירות ולכן רצו שמי שיוכל להדיח אותו, יהיה מי שנבחר גם הוא בבחירות ישירות. משום כך הם העניקו סמכות זו לקונגרס: בית הנבחרים מנסח את כתב האישום והסנאט הוא חבר המושבעים. וכדי להבטיח שהנשיא לא יודח ברוב מקרי, החוקה מחייבת רוב של שני שלישים מן הסנאטורים – שהם כיום 67 קולות.

אז זה פוליטי
ג'ונסון. ניצל בזכות קול אחד [ציור: תומס נסט]

המשמעות של כל אלו היא, שכדי שניתן יהיה להדיח את הנשיא, יש צורך בכך שהוא יהיה ממפלגה אחת, ששני בתי הקונגרס יהיו בשליטת המפלגה האחרת, ושיימצאו די חברים במפלגתו-שלו שיצביעו נגדו בסנאט

כמו ל(כמעט)כל דבר בחיים, גם להליך זה יש יתרונות וחסרונות. היתרון, כאמור, הוא בכך שבעל המשרה הפוליטית הנבחרת הבכירה ביותר במדינה, יכול להיות מודח רק בידי נבחרים בכירים אחרים. לא פקידים ממונים ידיחו את הנשיא, אלא נבחרי העם. לא אנשי ממשל שאינם חייבים דין וחשבון לציבור, אלא חברי הקונגרס העומדים לבחירה. מדי שנתיים עומדים לבחירה כל חברי בית הנבחרים ושליש מחברי הסנאט, כך שמהר מאוד הם יצטרכו להסביר לבוחרים את החלטותיהם בהליך ההדחה.
החיסרון הוא, שההליך הוא במידה רבה פוליטי ולא משפטי-עובדתי – ואולי אפילו במידה מכרעת. אומנם המערך המפלגתי בארה"ב אינו הדוק כמו אצלנו, בגלל הבחירות הישירות, אבל בגדול – חברי הקונגרס נאמנים למפלגה שבשמה נבחרו, ועמדותיהם לגבי הנשיא נגזרות בראש ובראשונה מהשאלה "הלנו אתה אם לצרינו": באיזו מפלגה הוא ובאיזו מפלגה הם. לבוחר האמריקני יש נטייה לחלק את הכוח בין שתי המפלגות, ורק לעיתים רחוקות אותה מפלגה שולטת הן בבית הלבן והן בשני בתי הקונגרס. אלא שהן הדמוקרטים והן הרפובליקנים אינם מגיעים לרוב של שני שלישים בסנאט, ומאחר שקיימות רק שתי מפלגות – אין קואליציות.
המשמעות של כל אלו היא, שכדי שניתן יהיה להדיח את הנשיא, יש צורך בכך שהוא יהיה ממפלגה אחת, ששני בתי הקונגרס יהיו בשליטת המפלגה האחרת, ושיימצאו די חברים במפלגתו-שלו שיצביעו נגדו בסנאט. זה עמד לקרות פעם אחת בהיסטוריה: בשנת 1974, בפרשת ווטרגייט. ועדת המשפטים של בית הנבחרים אישרה את סעיפי האישום נגד ריצ'רד ניקסון, שהתפטר כאשר התברר לו שקיים בסנאט רוב של 90-85 חברים להרשעתו, כולל כמעט כל הצירים הרפובליקנים. אנדרו ג'ונסון ניצל ב-1868 משום שליריביו היה חסר קול אחד, ואילו ביל קלינטון זוכה ב-1998 ברוב של 55 מול 45. בהמשך נגיע לעניינו של דונלד טראמפ.

משקל הראיות

מה שחרץ את גורלו של ניקסון היה משקל הראיות נגדו. נזכיר בקצרה: פורצים שהיו קשורים לוועדה לבחירה מחדש של ניקסון חדרו ערב בחירות 1972 למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון ונתפסו על חם. החוקרים והתקשורת העלו, כי ניקסון הורה לבכירי הבית הלבן לפעול לטיוח החקירה, כולל תשלומי שתיקה לפורצים ומסירת מידע כוזב ל-FBI. ניקסון ניסה לשבש את ההליכים על-ידי הדחת התובע המיוחד, אך בכך רק הגביר את הלהבות. כאשר התברר שהוא הקליט את כל שיחותיו בחדר הסגלגל, אילץ אותו בית המשפט העליון למסור את ההקלטות. ניקסון ניסה לשבש גם מהלך זה, אך שוב נכשל. ההקלטות חשפו את עומק הטיוח והוא התפטר.
ההקלטות היו "ראיית זהב": הנשיא עצמו דיבר, הנשיא עצמו הורה לטייח, הנשיא עצמו ציווה לשבש. לא היה ניתן לתת להן שום הסבר תמים. במבט יותר ציני, גם לא היה שום צורך בפריצה הזאת. ניקסון שייט במסלול הבטוח לניצחון, ואכן זכה בניצחון הגדול ביותר בתולדות הבחירות לנשיאות בארה"ב: 49 מדינות, 60.7% מהקולות, 520 מבין 537 האלקטורים. אבל פרשת ווטרגייט חשפה את עומק הריקבון בממשל. היא הייתה רק קצה הקרחון של פעולות בלתי חוקיות, שהיו כמעט מעשה של יום-יום מצד ניקסון ואנשיו. זו הייתה הסיבה לטיוח: החשש שהחקירה תגלה את ממדי העבירות האחרות.
"המקרה של ניקסון מלמד אותנו, שיש חשיבות לראיות", כותב ההיסטוריון ג'פרי אנג'ל בסיכום הספר המעולה ""Impeachment. לדבריו, "אם נשיא עתידי ימצא את עצמו מעומת עם ראיות מוצקות לעבירות בנות-הדחה – ויהיו אלו מסמכים, הקלטות, מסמכי בנק או משהו אחר שהציבור הרחב יכול להבין בקלות – הרי שככל שיכחיש יותר, כך נפילתו תהיה מהירה יותר. לגיונות התומכים שלו, אשר יבינו ששיקרו להם ושהם בעצמם שיקרו, ייעלמו".

אבל לא רק הראיות
השימוע בוועדת המשפטים בבית הנבחרים [צילום: AP]

"יהיה צורך במשבר חוקתי אמיתי נוסח זה שחוללו יריביו של ג'ונסון, מוכפל בשרשרת ראיות ברורות שעליהן יסכימו הכל – מהסוג שהטביע את ניקסון – ואז מתוגבר בחוסר הפופולריות של הנשיא, בדיוק ההיפך מן המקרה של קלינטון, כדי ששופטיו של הנשיא בהליך ההדחה יהפכו את הצבעתם למשהו שהוא יותר מאשר רק משאל-עם על תוצאות הבחירות הקודמות"

לאנג'ל יש מסקנה חשובה עוד יותר, המתייחסת במישרין לאקלים הפוליטי, הציבורי והחברתי הנוכחי בארה"ב. הוא ועמיתיו – ג'ון מיצ'ם, פיטר בייקר וטימותי נפתלי – מצאו, כי יש צורך בהסכמה בין-מפלגתית רחבה כדי להוביל להדחתו של נשיא. אבל "קשה לשער שהתסריט הזה יתרחש שוב בעתיד הנראה לעין, לא משום שלסנאטורים אין נחישות או דבקות בערכים הדמוקרטיים, אלא משום שהם נותנים דין וחשבון לרשות גבוהה יותר: הבוחרים.
"מוסר נובע מהקונצנזוס הקבוצתי לגבי מה ראוי ומה פסול, ובמיוחד בפוליטיקה. הקביעה מה ראוי ומה פסול מחייבת להעריך את הנסיבות, המניעים והתוצאות. בהתחשב בכך שאנו חיים באווירה פוליטית שבטית, בה איננו מסוגלים להסכים על עובדות בסיסיות, אין זה סביר להניח שנוכל לגייס את הזעם המוסרי הדרוש כדי להביא סנאטורים להסתכן בכך שיפסידו בבחירות, אם יצביעו נגד בוחריהם או נגד מפלגתם.
"יהיה צורך במשבר חוקתי אמיתי נוסח זה שחוללו יריביו של ג'ונסון, מוכפל בשרשרת ראיות ברורות שעליהן יסכימו הכל – מהסוג שהטביע את ניקסון – ואז מתוגבר בחוסר הפופולריות של הנשיא, בדיוק ההפך מן המקרה של קלינטון, כדי ששופטיו של הנשיא בהליך ההדחה יהפכו את הצבעתם למשהו שהוא יותר מאשר רק משאל-עם על תוצאות הבחירות הקודמות".
הספר נכתב בשנה שעברה, והמציאות שמחבריו מתארים רק נעשתה ברורה (ועגומה) עוד יותר. העובדות לא מעניינות, נקודה. הבוחר האמריקני – שגם ככה אינו המתוחכם ביותר בסביבה, וגם ככה לא ממש מתעניין בנבכי הפוליטיקה של וושינגטון – אינו קובע את דעתו על-פי העובדות והראיות, אלא על-פי עמדתו הבסיסית. הוא בעד טראמפ או נגד טראמפ, וכמעט לא משנה מה הנשיא יעשה – הדעה תישאר מקובעת. יריביו יתקפו אותו גם כאשר ירשום הישגים, חסידיו יהללו אותו גם כאשר יבצע פשעים. ואם זה מזכיר לכם את המציאות הפוליטית שלנו – אתם בהחלט צודקים.
טראמפ נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות על אפם ועל חמתם של בכיריה, אבל כיום זוהי המפלגה שלו. כולם מיישרים איתו קו, למעט כמה סנאטורים בכירים וחזקים די הצורך כדי למתוח עליו ביקורת נקודתית מדי פעם (כמו למשל בנושא הנסיגה מסוריה). בקרב בוחריו ב-2016, טראמפ נהנה מפופולריות שבסביבות 90% - והסנאטורים מבינים שהצבעה נגדו בהליך ההדחה תהיה התאבדות פוליטית. על זה בדיוק דיבר אנג'ל.

פרשת אוקראינה
זלנסקי. תנאי לביקור בבית הלבן [אפרם לוקצקי, AP]

טראמפ אפילו מדבר על שמועות, כלשונו, לפיהן השרת של מחשבי המפלגה הדמוקרטית הועלם באוקראינה – למרות שכלל לא היה שרת, אלא מיחשוב ענן. אך מאחר שכאמור העובדות לא מעניינות, תומכיו ממשיכים לבלוע את שקריו

אם פרשת אוקראינה הייתה נדונה בבית משפט, קרוב לוודאי שטראמפ היה מגיע לכלא. המקרה פשוט, הראיות ברורות. טראמפ דרש מנשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי, לנהל שתי חקירות שיסייעו לו פוליטית, וזאת בתמורה לקבלת סיוע צבאי (שאישר הקונגרס) והזמנה לבית הלבן. איך אנחנו יודעים? כי שגריר ארה"ב לאיחוד האירופי, גורדון זונדלנד – תורם של טראמפ ומינוי שלו – אישר במפורש שהיה מדובר ב"קח ותן". כי ראש הסגל בבית הלבן, מיק מולבאני, אישר זאת גם הוא, לפני שנבהל וחזר בו. כי הממונה על שגרירות ארה"ב באוקראינה, ויליאם טיילור – דיפלומט מקצועי ומינוי של השר מייק פומפאו – אמר שזה מה שקרה. כי כך התרשמו שורה של אנשי צבא, ביטחון וחוץ בממשל טראמפ. וכי זה מה שטראמפ עצמו אמר כמעט במפורש בשיחתו עם זלנסקי ב-25 ביולי, שהובילה לפתיחת החקירה.
יש כאן שרשרת הוכחות חד-משמעיות – הן ישירות והן נסיבתיות. טענות ההגנה של טראמפ הן: חששתי מפני השחיתות באוקראינה וכעסתי שמדינות אירופה אינן תורמות יותר להגנתה. אין לו שום הסבר לחקירות שביקש לנהל; למסלול העוקף של מדיניות החוץ עליו הפקיד את פרקליטו האישי, רודי ג'וליאני; לכך שכולם חוץ ממנו רואים בכך התנהלות פסולה ואולי אף מושחתת. חוץ מזה, הוא מכפיש את התהליך ואת הדמוקרטים, למרות שהם פעלו בדיוק כפי שהחוקה קבעה וכפי שפעלו הרפובליקנים נגד ביל קלינטון ב-1998.
לצד זאת, טראמפ מפיץ שקרים, ובראשם הטענה לפיה אוקראינה התערבה בבחירות 2016 לטובת הדמוקרטים, ולא רוסיה היא שהתערבה לטובתו. טראמפ ממשיך להתייצב נגד כל קהילת המודיעין ונגד ממצאי החוקר המיוחד, רוברט מולר, והוא מפיץ תיאוריית קונספירציה חסרת כל יסוד, שאנשי המקצוע מזהירים שהיא מגיעה מן הקרמלין ומשרתת אותו. טראמפ אפילו מדבר על שמועות, כלשונו, לפיהן השרת של מחשבי המפלגה הדמוקרטית הועלם באוקראינה – למרות שכלל לא היה שרת, אלא מיחשוב ענן. אך מאחר שכאמור העובדות לא מעניינות, תומכיו ממשיכים לבלוע את שקריו.

איך זה ייגמר
מה זה יעשה לבחירות [צילום: פטריק סמנסקי, AP]

ההנחה המקובלת היא, שהמצב הכלכלי האישי ישפיע על כל בוחר הרבה יותר מאשר פרשת אוקראינה, הפרשה הרוסית, קוריאה הצפונית, אפגניסטן, מלחמת הסחר עם סין או המזרח התיכון. חוץ מזה, עד נובמבר הבא יש המון זמן במונחים פוליטיים – ומי יודע מה יקרה בדרך, במיוחד עם הנטייה של טראמפ להבעיר מדורות (בעיני מתנגדיו) או לשגר זיקוקים (בעיני תומכיו)

בהליך משפטי רגיל, סביר להניח שטראמפ היה מורשע לכל הפחות במרמה והפרת אמונים, אם לא בבקשת שוחד. אבל כאן אנחנו צריכים לסכם את הדברים שנאמרו עד כה. מדובר בהליך פוליטי, בו יש צורך ב-20 סנאטורים רפובליקנים שיצטרפו ל-47 הדמוקרטים כדי להרשיע ולהדיח את טראמפ. בהנחה המאוד-סבירה שלא יתגלו ראיות מדהימות חדשות בשבועות הבודדים שנותרו עד למשפט בסנאט, זה לא יקרה. דומה, שיהיה צורך בהוכחה נוסח ווטרגייט: הקלטה בקולו של טראמפ או מסמך בחתימתו, ולפיו התנהלותו מול אוקראינה נועדה אך ורק להשיג לעצמו טובות הנאה פוליטיות. ואתם יודעים מה? באקלים הפוליטי הנוכחי של ארה"ב, לא בטוח שאפילו זה יספיק.
קרוב לוודאי שטראמפ יזוכה בסנאט, ומנהיג הרוב, מיץ' מקונל, אף בוחן את הרעיון לבקש לאחר מכן מן המליאה להעביר ברוב הרפובליקני החלטה המעניקה לטראמפ זיכוי פוזיטיבי (ולא רק הימנעות מהרשעה). השאלה המשמעותית באמת היא, מה כל ההליך הזה יעשה לבחירות בעוד פחות מ-11 חודשים. האם הדמוקרטים יוכלו למנף אותו כדי לסלק מן הבית הלבן נשיא פושע? או שמא טראמפ יוכל למנף אותו כדי להוכיח שהדמוקרטים חותרים בצורה פושעת תחת רצונו של העם? במילים אחרות: מי ישכנע את הציבור האמריקני שהצד השני הוא הפושע האמיתי?
ואולי בעצם זה לא יהיה חשוב. ההנחה המקובלת היא, שהמצב הכלכלי האישי ישפיע על כל בוחר הרבה יותר מאשר פרשת אוקראינה, הפרשה הרוסית, קוריאה הצפונית, אפגניסטן, מלחמת הסחר עם סין או המזרח התיכון. חוץ מזה, עד נובמבר הבא יש המון זמן במונחים פוליטיים – ומי יודע מה יקרה בדרך, במיוחד עם הנטייה של טראמפ להבעיר מדורות (בעיני מתנגדיו) או לשגר זיקוקים (בעיני תומכיו).
במבט היסטורי, ייתכן שפרשת אוקראינה תיזכר כנקודת שפל מדאיגה בתולדות ארה"ב: חוסר יכולת של מערכת פוליטית וחברתית מקוטבת ומפולגת להתאחד כדי לטפל בנשיא, שלפי עדויות אמינות סיכן את הביטחון הלאומי כדי להשיג רווח פוליטי אישי. מצד שני, היא עשויה להירשם כנקודת מפנה בדרך להחלפתו של אותו נשיא בדרך הדמוקרטית ביותר – בקלפיות. המשמעות של ינואר 2020 בסנאט תיקבע במידה רבה על-ידי נובמבר 2020 בקלפיות.

תאריך:  13/12/2019   |   עודכן:  13/12/2019
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
ההדחה שלא תהיה
תגובות  [ 7 ] מוצגות  [ 7 ]  כתוב תגובה 
1
הכותב הוא המשקר מעוות חד צדדי
ופוליטי. בחקירה   |  13/12/19 16:10
 
- }}}טראמפ בזיון לעולם החופשי
ולאמריקה הגדולה.  |  21/12/19 21:13
2
התעקשות הדמוקרטים
באום  |  13/12/19 16:18
3
אויייי
יש העזתי שצופר...  |  13/12/19 21:25
4
המלצה לקוראים
אמינות  |  14/12/19 11:53
 
- חבל על ביזבוז אנרגיה
שמחה חן  |  16/12/19 10:16
5
כ"עורך משפטי" כדאי
ישראל בר-ניר  |  19/12/19 22:06
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
איתמר לוין
הליך ההדחה נגד דונלד טראמפ, מערכת הבחירות השלישית בישראל ובחירות הברקזיט בבריטניה - כל אלו מצביעים על משטרים דמוקרטיים העוסקים בעצמם במקום בענייני הציבור, וממשלות שבראשן עומדים מי שמוכנים לצאת נגד המערכות כדי להבטיח את שלטונם. אם לא נתעורר במהירות, אנו עלולים לגלות סדקים ואף שברים בכלי העדין הקרוי "דמוקרטיה"
איתמר לוין
למרות ריבוי תיקי המעצרים שלפניה, השופטת אילה אורן מתנהלת ביעילות ותוך שימת לב פרטים – וגם משמשת כמעין "עובדת סוציאלית" המעודדת שינוי התנהגותי ואף נותנת לכך ביטוי בהחלטותיה
זכי הלר
במקומות בהם מצטבר קרח או שלג על המדרכות והכבישים, מתבקש הציבור להימנע מלנוע בהם שלא לצורך    בימים גשומים, הכבישים חלקים מאוד, וסכנת ההחלקה קיימת גם במהירות נמוכה
ד"ר איימן מנצור
האינטרס הישראלי הוא שרוסיה וסוריה ייצאו בהקדם למבצע שיבסס את שליטתו של אסד בצפון-מערב סוריה. מהלך כזה יפגע בתשתיות הטרור באזור ויחליש את מעמדה של אירן
איתמר לוין
היועץ המשפטי השווה את פרקליט המדינה ללא אחר מאשר יעקב אבינו, פשוטו כמשמעו. העובדה שיעקב הוא מופת האמת ושניצן הוא סמל השקר, לא הפריעה לו. הדבר מחזק את התחושה שניצן מחזיק בכיסו משהו נגד מנדלבליט
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il