ברוכים הבאים כל מי שבאו לחלוק
כבוד לזכרו ולמורשתו של הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, השופט
מאיר שמגר זכרו לברכה. אני שמח על נוכחותם בערב זה של מוקירי זכרו - ובראשם עמיתיו, נשיאי בית המשפט העליון לשעבר. הודות לאהבתכם למאיר שמגר, האדם והשופט, הוקרתכם את מורשתו המשפטית, הנה הגעתם לבית ז'בוטינסקי, שבשלוש קומותיו העליונות שוכנים משרדי תנועת הליכוד, הרוחשים כבר פעילות פוליטית מואצת...
אבל באתם לקומה הראשונה של הבניין - קומת המורשת הנאצלת של תנועת ז'בוטינסקי. כאן מרוכזת, נאגרת, וממנו יוצאת תורת ראש בית"ר על כל גוווניה וניחוחותיה. מכון ז'בוטינסקי הינו עמותה ציבורית, המשמרת ומנגישה את תורתו של המנהיג הציוני הדגול, אבי הזרם הרביזיוניסטי בציונות, על כל ביטוייה - במאמרים, בספרים, בנאומים, ובדברי ספרות. זאב ז'בוטינסקי, שהיה - הייתי אומר - המנטור הרוחני של מאיר שמגר. לא בכדי היה ידיד אמת של מכון ז'בוטינסקי.
מן התורה הזאת ינק מאיר שמגר את אמונתו הציונית. היא שימשה לו מעין מצפן ומצפון בכל דרכו רבת השנים והפעלים. הוא יישם אותה, בין במישרין ובין בעקיפין, בהופעותיו האצילות, באישיותו מעוררת הכבוד, בדרך חייו שהיו קודש למען הקמת המדינה היהודית ולמען אורחות חייה המתוקנות.
זאב ז'בוטינסקי עצמו היה משפטן בהשכלתו. רק לפני כחודשיים ביקרנו, משלחת של המכון, באוניברסיטה שבה קיבל את הדיפלומה שלו במשפטים, בשנת 1912, כסטודנט אקסטרני. זכינו שם, באותה אוניברסיטה בעיר ירוסלבל, כ-650 ק"מ צפונית מזרחית למוסקבה, על גדת נהר הוולגה, לקבלת פנים מכובדת, אוהדת, קיימנו עם חוקרים מקומיים סמינר על משנתו וזכינו שפוענחה באוזנינו תעלומת אותה דיפלומה, שרק העתקה נשתמר אצלנו בארכיון.
בפעילותו המדינית וההסברתית, ז'בוטינסקי עשה שימוש רב בהשכלתו המשפטית, בעיקר בנושא זכויות מיעוטים לאומיים במדינות הרוב, וכמובן בשאלת הזכות הבלעדית של עם ישראל לארץ-ישראל.
גם תלמידו הבכיר, ראש הממשלה המנוח
מנחם בגין, היה כידוע בעל השכלה משפטית, כבוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ורשה - שלט המציין זאת, מוצג באוניברסיטה בבירת פולין. רוח המשפט ועליונות המשפט הינחו את בגין, כידוע לכל, במיוחד בעומדו בראש המערכת השלטונית. "יש שופטים בישראל" - זוהי אמירתו המפורסמת. וגם: "במדינתנו יהיה הצדק שליט עליון, שליט על שליטיה". נדמה לי, כי באומרו זאת, חשב בגין בראש וראשונה על מאיר שמגר. כך נהג וכך הנהיג.
תחושת הצדק, תרבות ההדר, האמונה בזכות העם היהודי למולדתו ולחרותו, אהבת העם והאדם - את אלה נחל השופט מאיר שמגר משני מוריו אלה, ז'בוטינסקי ובגין. אצלם ואצלו לא הייתה כל סתירה בין שלטון למשפט. הם הכירו בהרמוניה החייבת לשרור בין שתי המערכות הקובעות את סדרי חיינו, מערכת השלטון - ממשלה וכנסת - ומערכת המשפט. כל מערכת וגבולותיה. אבל - שלא תהיה אי-הבנה. מאיר שמגר לא היה איש של מחנה, איש של מפלגה, כי אם איש של אחדות, של ממלכתיות, איש מופת. ואם מדברים על מופת, הרי שמי אם לא ראש הממשלה הראשון,
דוד בן-גוריון, שימש בעבורו מודל של מנהיגות נועזת, של יהודי, ישראלי, מנהיג משכמו ומעלה?
לעומת ז'בוטינסקי ובגין, מאיר שמגר רכש את השכלתו המשפטית באדיבות שלטון המנדט הבריטי, באוניברסיטה שמאחורי גדר ותיל, במזרח אפריקה, לשם הוגלה יחד עם מאות מלוחמי האצ"ל ולח"י. אוניברסיטה נדיבה זו הוציאה, כזכור לרבים מהיושבים כאן, גם את מי שיהיה לימים שר משפטים בממשלת בגין - שמואל תמיר זכרו לברכה, ועוד בעלי מקצועות והשכלה אחרים. פשוט, היה לשמגר ולחבריו די והותר זמן, גם לתכנן ניסיונות בריחה, גם לחלום על שיבה למולדת - וזה קרה לאחר קום המדינה - וגם לרכוש מקצוע מועיל...
קרבה והולכת שנת 2020. זו השנה שבה ימלאו 140 שנה להולדת ראש בית"ר ו-80 שנה לפטירתו. אך טבעי הוא שהמכון שלנו, שבין כתליו אתם שרויים, מתכנן שורת אירועים מיוחדים לשנה עגולה זו, וזאת בשיתוף עם מוסדות ואירגונים אחרים.
כך היה גם לפני 20 שנה, כאשר מלאו 120 שנה להולדתו של ז'בוטינסקי ו-60 שנה לפטירתו. הוקמה מועצה ציבורית על-מנת להנחות את שורת האירועים, לזכרו של ז'בוטינסקי. בראש המועצה נאות לעמוד, איך לא, כמובן, יקירנו הנשיא בדימוס מאיר שמגר. זה היה חמש שנים לאחר פרישתו מכס הנשיאות, בגיל 70 (אגב, רבותי המלומדים - מדוע מחויבת הפרישה המוקדמת הזאת בגיל זה?) ובשנה בה הועלה שמו כמועמד לנשיאות נוספת - נשיאות המדינה. זכורני ששוחחתי עימו על כך. השופט שמגר לא שלל את הרעיון - אבל, אמר לי, הוא ייאות להצעה, אם הבחירה תהיה רחבה ככל האפשר ובלי תככים פוליטיים. לדאבון הלב, זה לא קרה. ההפסד היה של כולנו.
בשולחן הנשיאות בבית הנשיא של אירוע הפתיחה החגיגי לשנת ז'בוטינסקי, שנת 2000, ישבו בראש השולחן: הנשיא
עזר ויצמן, ראש הממשלה לשעבר
יצחק שמיר ויו"ר המועצה הציבורית מאיר שמגר. כידוע, מאיר שמגר היה חסכן במלים, אבל מה שחשוב יותר - דייקן במלים. ואת דבריו בטקס המרשים לפני עשרים שנה עיבד ל"אחרית הדבר" שפורסם בקובץ המחקרים שיצא לאור לאחר אותה שנה רבת אירועים זו בסימן ז'בוטינסקי, שקיבעה, הייתי אומר, כמעט סופית את מעמדו של זאב ז'בוטינסקי בהיסטוריוגרפיה הציונית, כמנהיג והוגה ציוני שאינו מזוהה אך ורק עם מחנה אחד.
כידיד של מכון ז'בוטינסקי, מאיר שמגר רכש בקביעות את הספרים והכתבים שהוצאנו לאור, ולא השאיר אותנו ללא מכתב - בדרך כלל בן שורה אחת - של תודה והוקרה. הוא היה שותף למיזם הגדול, שהוביל ידיד אחר של המכון, התעשיין מוזי ורטהים ז"ל - הקמת מרכז ז'בוטינסקי הבינלאומי למאבק באנטישימיות. המאבק באנטישמיות היה חשוב ביותר למאיר שמגר. לדאבון הלב, עם פטירתו של מוזי, ירד המיזם הזה מן הפרק. לעומת זאת, האנטישמיות בעולם גואה ומחמירה.
איבדנו בשנה היוצאת שתי דמויות מופת, האחד פוליטיקאי -
משה ארנס, יו"ר כבוד של מכון ז'בוטינסקי, השני משפטן - מאיר שמגר, ידיד אמת של מכון ז'בוטינסקי. שניהם זכו לאריכות ימים, בני גיל אחד היו במותם, ז'בוטינסקאים בכל מהותם, משכמם ומעלה. שניהם השאירו לנו מורשת ברוכה לדורות, שרשומה בשתי האוטוביוגרפיות שהספיקו לפרסם בערוב ימיהם: הספר "למען ביטחון ישראל" של ארנס, והספר "תם ולא נשלם" של שמגר. כמה הם חסרים שני אנשי מופת אלה, בנוף הציבורי של המדינה, בוודאי כיום.
בעוד ימים ספורים נחוג את חג החנוכה, חג האורות, חג המכבים. מי יתן ומורשתו של השופט והנשיא מאיר שמגר, שעל דמותו אנו מתרפקים באירוע זה לזיכרו, תאיר לאומה את דרך המלך, ותהיה להנהגה מצפן ומצפון בשנים הבאות.
