ערב בחירות 1977 - בחירות המהפך ההיסטורי, שבו לראשונה עלה הליכוד לשלטון ושלח את המער"ך (לראשונה בתולדות המדינה) לאופוזיציה, הייתי "חניך תורן" בקורס אלחוטנים קרביים של בה"ד 7, בצריפין. מי שחילק איתי את ה"חניכות התורנית", במשך כמעט חודשיים, היה חברי לקורס, מריוס זילברמן שמו, מהרצליה. שנינו היינו בנים יחידים ולשנינו סרבו ההורים לחתום להתגייס לקרבי. שנינו היינו ציונים אך גם שמאליים. ושנינו היינו גם יוצאי בני גלות רומניה.
באותם ימים השמאל הציוני היה קטן, ולקראת בחירות 1977 הוא הקים חזית כדי להעלות למספר מנדטים עצמאיים. בסיס התנועה החדשה שהוקמה (ושנקראה של"י) הייתה תנועת "מוקד" (שנציגה בפרלמנט היה ח"כ
מאיר פעיל ע"ה) ואליה הצטרפו ה"סוציאליסטים העצמאיים" בראשות ח"כ אריה (לובה) אליאב, שפרש מ
מפלגת העבודה, פלג מה"פנתרים השחורים" (בראשות סעדיה מרציאנו המנוח) ותנועת "
העולם הזה - כוח חדש", בראשות ח"כ לשעבר
אורי אבנרי.
אני ומריוס היינו אנשי תנועת של"י ("שלום לישראל, שוויון לישראל"). אני הייתי יו"ר צעירי "מוקד" והוא היה מתומכי אורי אבנרי. שנינו היינו ציוניים שרצו לחיות בשלום עם הערבים אבל לצבא התגייסנו כי חשבנו אז שלמרות עמדותינו השמאליות אנחנו לא רשאים להפקיר את דם אחינו, במדינה בה חיינו. שנינו היינו שני המצביעים היחידים שהצביעו למפלגת של"י (שסימנה בבחירות היה ש') בבסיס הקשר בה"ד 7, בצריפין. לאחר הקורס נפרדו דרכינו למשך שנה לערך. הוא שובץ כאיש קשר בחיל הרפואה ואני התקדמתי והייתי מפקד תחנת הקשר והאלחוט של בסיס "בעל חצור", ההר הגבוה ביותר ביהודה ושומרון, כיום ההתנחלות עמונה.
שנה לאחר ניתוק הקשר "חודש" הקשר בנסיבות טרגיות, ודרך מכשיר הרדיו. היה זה בתחילת "מבצע ליטני" - הבוץ הלבנוני הראשון של מדינת ישראל, בשנת 1978. המלחמה בלבנון של אז החלה, וכבר בתחילת הכניסה ללבנון נהרגו חלק מאנשי הכוח הראשון שהסתער. בין ההרוגים היה גם איש קשר שצורף למסתערים, שייצג שם את חיל הרפואה. לאיש הזה קראו מריוס זילברמן. הדמעות חנקו את גרוני הניחר ופרצו לעיני חברי ב"בעל חצור".
הרדיו שידר את שמות ההרוגים ומריוס מהרצליה היה ביניהם. בירור טלפוני קצר העלה שאמנם ההרוג הוא חברי לקורס הקשר. הבן היחיד של משפחת זילברמן, שעלתה מרומניה כדי לבנות בארץ ישראל דורות של צאצאים. האיש שנהג בין ראשוני הלוחמים היה בעצם איש שלום אמיתי והיה בין שני היחידים בבסיסו לשעבר שהצביע למפלגת שלום שהייתה המפלגה הציונית הראשונה שהעלתה, לאחר מלחמת 1967, את הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". זו הייתה התנועה הפוליטית היחידה שטענה אז להקמת מדינה פלשתינית בשטחי הכיבוש של יו"ש וחבל רצועת עזה. ומריוס - כמוני בדיוק, יצא לשרת את המדינה שבה הייתה דעתו דעת מיעוט.
כשטענת אי-גיוס החרדים עולה אז אני נזכר בשכול החילוני
בסיפור הזה אני נזכר בכול פעם שעולה עניין גיוסם של החרדים לצבא, וכאשר המפלגות החרדיות-הציוניות מתנגדות לגיוסם של רוב בניהם ורק מתווכחות את מי צריך לשלוח ולהפוך להיות בתקן של ה"חרדים הפריירים", כדוגמת החרדים הספרדים וכאלה שהוריהם חיים בחו"ל אך הם חזרו לכאן ומיותמים מכוח פוליטי. אילו באמת אותם חרדים ציונים היו מתנגדים לקיצוניות האנטי ערבית הרי שטענתם הייתה מובנת לי אבל לא כך הם פני הדברים.
ח"כים חרדים כפרוש למשל, או טסלר, הם אבירי הלאומנות הקוראים לתקוף את אירן אבל את ילדיהם הם שולחים לפוליטיקה ולעסקנות החרדית ואילו את אלה שיהרגו מגחמותיהם הלאומניות הם שולחים מקרב הכיפות הסרוגות, מקרב החילוניים ומקרב אפילו הנכרים הדרוזים, הצ'רקסים והסלאבים. זוהי רשעות ושנאת האדם. הרבנים והעסקנים הלוו עוברים על "לא תעמוד על דם רעך". מדובר ברוצחים ממש - מתלהמים להסתה והתגרות, שעל התגרותם מתים חפים מפשע, שלא פעם הם בנים יחידים להוריהם ואשר מזמן היו מוותרים לטובת השלום, בדיוק כמו שהיה כזה חברי המנוח, מריוס זילברמן. נכון אומנם שיאיר לפיד מלא שטנה לחרדים וליהדות אבל גם אנטישמים גדולים באירופה העלו לא פעם טענות צודקות נגד היהודים, כדי לתרץ את אנטישמיותם, כמו למשל הטענה שהיהודים הביאו את הקומוניזם.
תמה מסכת "גדולי הדור"
עד הרבנים שטיינמן ויוסף עדיין היו גדולי הרבנים החרדים - ציונים, מעורבים בקביעת ההשקפה הפוליטית של המפלגות החרדיות, ולא פעם מנעו הקצנה ימינה מדי. כך נהגו הרבנים שך, אלישיב ושטניימן וכך נהג הרב
עובדיה יוסף. אבל מאז תחילת קרקס שלושת מערכות הבחירות הנוכחיות הרי שהרבנים אידלשטיין, קניאבסקי וכהן משמשים "חותמת גומי" לעסקנים קטנים כליצמן, גפני ודרעי, ורק האחרונים מפעילים את הרבנים לצורכי "ברכות" וכתיבת הסכמות. דרעי משטה עם הרב כהן, הרב קניאבסקי מברך לפי החלטת נכדו והחלטתיו של גפני ואילו ליצמן הוא האדמו"ר של האדמו"רים באגו"י.
הדם החילוני, הדתי-לאומי והנוכרי
לא לחינם הציבור החרדי הוא ארכי קיצוני ביחס להתגרות בערבים ובאיסלאם. לציבור הלאומני הזה ישנן משפחות ברוכות ילדים שילדיהן אינם נמצאים בסכנת מוות בשדה הקרב הציוני, שם נעדר ארון הקודש. מנגד, אין לציבור הזה יותר הנהגה רבנית שתעניק לו דעת תורה של היגיון ואי התגרות באומות העולם, אלא ישנם שם עסקנים קטנים חסרי דעת תורה שפוחדים שהשמעת עמדה תורתית נגד הקיצוניות הלאומנית ונגד נתניהו האנטי דתי תגנוב קולות חרדים מהם וממשמני הכסף לטובת מפלגות הימין החילוניות.
עמדה שלא השתנתה גם לאחר החלפת ה"מדים"
זו הייתה עמדתי גם בימי חילוניותי. מאמר שכתבתי בסוף שנות השמונים של המאה העשרים יוכיח זאת. טענתי אז שאת אנשי ה"עדה החרדית", חסידות סאטמר ו"נטורי קרתא" יש לשחרר מסיבות מצפוניות אבל את החרדים המצביעים למדינה, נהנים משורותיה ואשר עיתוניהם נותנים עצות צבאיות לצבא ולמדניה, יש לגייס. גם כיום, יותר משלושים שנה אח"כ לא שיניתי את עמדתי.
