שי ניצן עזב ביום ב' (16.12.2019), את כורסתו המרווחת במשרד המשפטים בירושלים ויצא אל רחוב צלאח א-דין הירושלמי, הגשום. אילו הרהורים חלפו במוחו באותו רגע בו נטש את משרדי פרקליטות המדינה שהיוותה שנים רבות מעין מטה פעולה למשנתו הפוליטית, שלו ושל עוזריו, כ
דינה זילבר המשנה לפרקליטות המדינה ובת טיפוחיו?
הפרקליטות בראשותו, הפכה במהלך השנים לריכוז כוח ייחודי-משפטי, רב עוצמה. אין דומה לו במדינות אחרות, בעולם הדמוקרטי. ריכוז כוח זה הלך ותפח מבחינת סמכויותיו והודות לכשרונו בתחום המשפטי (אך לא למנהיגותו, שכשלה בעיני רבים). ניצן האיץ תהליך שאמנם כבר היה חי וקיים, אך קיבל חיזוק ומשמעות שלא היו לו קודם: החלת הכלל 'הכל שפיט', של
אהרן ברק על ההוויה היומיומית של ישראל.
פעולה זו נעשתה בחוזק יד ובדריסת כל התנגדות, אזרחית ואחרת (גם של משפטנים רבים). בתחילה לא ייחסו לאמירתו זו של ברק, חשיבות מרובה. אולם ניצן והיועצים המשפטיים שקדמו לו, בצוותא עם שופטי ביהמ"ש העליון, שהלכו עמו יד ביד, יצקו לאמירה זו תוכן של ממש. במקרים רבים הפכה החקיקה עצמה להיות רק בחזקת המלצה בלבד, אלא שאז באה המערכת המשפטית ונתנה לו תוכן מעשי בפסקי הדין שלה. כך קרה כאשר התירה הפסיקה שפסקו השופטים את הפריצות לטלפונים הפרטיים של עו"ד נווה, את הפריצות לטלפונים הפרטיים של עוזרי רה"מ, ושל אחרים, כאשר האמונים על שמירת החוק, הם אלה שהכשירו את השרץ.
שלטון המשפטנים הכמעט טוטאלי הזה, הלך וקרם עור וגידים אל מול עינינו ממש. שוב ושוב התברר כי הוא מתנהל לפרקים על-פי יסודות של חשיבה אנרכיסטית עם קמצוץ של תיבול קפריזי, בניגוד לכל עקרון של דבקות בלשון החוק.
דוגמית קשוחה לעובדה זו היא סדרת החלטות שקיבל ביהמ"ש העליון בראשותה של
מרים נאור, כבודה הקודמת, בעניין הכיבוש הבוטה והכוחני של שכונות דרום ת"א, על-ידי מהגרי העבודה מאפריקה. תהליך ברוטאלי שבוצע בגיבויים של 'ארגוני החברה האזרחית'. ביהמ"ש נתן להם מעמד של שותפים לנושא, אף שאין להם זיקה ארגונית כל שהיא אליו. הפרקליטות בראשותו של ניצן לא ערערה על פסקי הדין אלה.
ניצחון פירוס
האמת מחייבת אותנו לציין כי ה"סמטוחה" הזו לא הייתה מתאפשרת ללא חולשתה של הממשלה. ממשלה, כל ממשלה, המאוימת תדיר בפתיחת תיקים משפטיים נגד שריה על זוטי זוטות (כהגדרתה החכמה של פרופ'
רות גביזון), היא ממשלה לפותה במקומות הרגישים, באופן שאיננה יכולה באמת לפעול.
פרק עגום במיוחד על אופן תפקודו של שי ניצן הוא הירידה הדרמטית באמון הציבור כלפי הפרקליטות בכלל וכלפי המערכת המשפטית בפרט. בתקופת שרותו ולנוכח ביקורת הולכת וגוברת, הוצע לא פעם לניצן להקים גוף ביקורת, אך משהוקם גוף כזה בראשו הייתה אמורה לעמוד
הילה גרסטל, דאג ניצן, יעיל כתמיד, לנטרלו.
המינוי של הילה גרסטל היווה הזדמנות להעזר בגורם ביקורת מתוך שורות המערכת. מינוי שהיה עשוי לשקם את אמון הציבור בפרקליטות. סיכולו היה בבחינת ניצחון פירוס לניצן.
גרסטל רכשה נסיון רב במערכות דומות. בשנת 1996 מונתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2006 מונתה לסגנית נשיא, שימשה בין היתר כראש מחלקת ערעורים בבית המשפט. שמה הוזכר כמועמדת לבית המשפט העליון. במאי 2007 הקימה על-פי בקשתו של שר המשפטים
דניאל פרידמן דאז ועל דעת נשיאת העליון,
דורית ביניש, את בית המשפט המחוזי במחוז המרכז, אף כיהנה כנשיאתו הראשונה. ב-25 בנובמבר 2013 המליצה ועדת איתור בראשות היועץ המשפטי לממשלה דאז (
יהודה וינשטיין) להקים נציבות לביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות. גרסטל נכנסה לתפקידה כראשת הנציבות ב-1 באפריל 2014, ומיד התגלע עימות עם ארגון פרקליטי המדינה, שאף שבתו במחאה על מינויה. בעקבות סרובם של הפרקליטים לשתף עמה הפעולה, הודיעה גרסטל על התפטרותה.
נדיר למצוא, בהיסטוריה של מוסדות המדינה, מקרה דומה, בו ניסרו עובדים בשקדנות מיוחדת, את הענף עליו ישבו. במקרה זה מדובר כמובן בפרקליטות המדינה. רבים טוענים כי מאחורי הקלעים ניצח על כל המהלכים הללו, כן ניחשתם: שי ניצן... כאשר סיימה גרסטל את תקופת כהונתה הקצרצרה כנציבת הביקורת, היא ציינה כי כי פרקליטות המדינה היא גוף חולה והעומד בראשה, שי ניצן, אינו ראוי לשמש בתפקידו.
הזכרנו בשבוע שעבר את דינה זילבר המשנה לפרקליט המדינה ואת האמור בספרה 'ביורוקרטיה כפוליטיקה', אף ציטטנו ממנו משפט האומר כי:
"טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה... לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה" (ההדגשה שלי, מ. ל). מסתבר שבחסות שי ניצן צמחו גם עיוותי תפיסה הכופרים במהות הבסיסית של המשטר הדמוקרטי.
