- בבוקר שלאחר החלטת בית הנבחרים להעמיד לדין את הנשיא דונלד טראמפ בפרשת אוקראינה (19.12.19), פרסם וושינגטון פוסט מספר מאמרים בנושא. כצפוי, רוב הכותבים תמכו בהחלטה - וכך גם מאמר המערכת של העיתון. לעומת זאת, בעל הטור הנרי אולסן מתנגד לה. כאן מובאים עיקרי הדברים בשני המאמרים.
מאמר המערכת: צעד חיוני
בין אם משפטו של הנשיא דונלד טראמפ בסנאט יוביל להדחתו ובין אם לא, הוא ספג בצדק העמדה לדין – צעד שננקט רק נגד שני נשיאים לפניו. שני סעיפי האישום שבים ומדגישים שני עקרונות של הדמוקרטיה האמריקנית, האמורים להיות מובנים מאליהם: הנשיא אינו יכול להשתמש במשאבים ממלכתיים לצרכיו הפרטיים, והוא אינו יכול למנוע את הבקרה מצד הקונגרס. העובדה שטראמפ הכחיש שעשה דבר-מה פסול, רק הפכה את העמדתו לדין לחיונית עוד יותר.
התמיכה בהעמדה לדין הייתה קשה ומסוכנת מבחינה פוליטית לדמוקרטים שניצחו רק בשנה שעברה באיזורי בחירה התומכים בטראמפ, ומגיעות להם תשבחות על כך. לעומת זאת, העובדה שלא נמצא ולו רפובליקני אחד שיתמוך בהעמדה לדין, מוכיחה את ההשחתה היסודית של המפלגה בידי טראמפ. רבים מהם אימצו בפחדנות את עמדתו של טראמפ, למרות שהיא שקרית ולא ניתן להגן עליה.
סירובו של הנשיא להודות בטעות והסבירות שהוא ימשיך להפר נורמות דמוקרטיות, מחייבים משפט מלא ונטול פניות בסנאט. למרבה הצער, מנהיג הרוב, מיץ' מקונל, הבהיר שאין לו שום כוונה לאפשר משפט כזה. הוא רמז השבוע, כי בכוונתו להציע לבטל את האישומים עוד לפני שמיעת העדויות – למרות שעדים חיוניים כמו מיק מולבאני וג'ון בולטון מעולם לא נשמעו.
צעד כזה צריך להידחות בידי סנאטורים רפובליקנים שמתחו ביקורת על טראמפ, כמו
מיט רומני, או אלה שאמרו שיקחו ברצינות את תפקידם כמושבעים במשפטו, כמו סוזן קולינס. עליהם לומר למקונל, כי אינם יכולים לקבוע האם טראמפ אשם או חף מפשע מבלי לשמוע את הדיווחים החיוניים האלה, שאותם טראמפ ניסה למנוע. הרפובליקנים האשימו את הדמוקרטים בזילות של תהליך ההדחה, אבל אם ימנעו משפט אמין – הם יהיו אלו שיפגעו במערכת החוקתית של ארה"ב.
בעל הטור הנרי אולסן: מפלגתיות מטורפת
שימוש במשאבים ציבוריים לצרכים פרטיים הוא לבטח ניצול לרעה של כוח המשרה. בקשתו של טראמפ שהנשיא ולדימיר זלנסקי יעבוד עם פרקליטו,
רודי ג'וליאני, מלמדת שרווח אישי ולא רווח ציבורי עמד בראש מעייניו. אם היינו חיים בזמנים שפויים, לטיעון זה הייתה עוצמה רבה.
אבל איננו חיים בזמנים שפויים. אנחנו נמצאים בשנה השלישית של התקפה רצופה וחסרת תקדים מצד הדמוקרטים נגד טראמפ. רובם סברו שיש להדיחו פחות מחודש לאחר שנכנס לתפקידו. אפשר להסביר זאת רק בצורה אחת: הם סבורים שהוא לא היה ראוי להיבחר, ורואים את ההדחה כדרך להפוך את תוצאות הבחירות. זוהי צורת חשיבה קטלנית לדמוקרטיה, הדורשת מהמפסיד להשלים עם תוצאות הבחירות.
טראמפ איננו המטרה היחידה. הדמוקרטים ובעלי בריתם בתקשורת רואים יותר ויותר את המחוקקים הרפובליקנים ובוחריהם כאשמים ב"עבירות וחטאים חמורים". היעד האמיתי שלהם הוא המצביע הרפובליקני. זה אולי התחיל כאשר
הילרי קלינטון כינתה אותם "מחורבנים", אבל זה הולך הרבה מעבר לכך. רפובליקנים מתויגים לעיתים קרובות כגזענים או בוגדים, רק משום שהם מעזים לתמוך בטראמפ. וזה מה שהדמוקרטים חושבים גם על עשרות מיליוני מצביעיהם.
התחושה הזאת – לפיה הרפובליקנים הם המטרה האמיתית – היא אחת הסיבות העיקריות לכך שטראמפ הצליח לקבץ אותם מאחוריו. וזה מה שהופך את כתב האישום נגדו לקו פרשת המים בדמוקרטיה האמריקנית. זוהי הפעם הראשונה בה הליך כזה מנוהל בצורה כמעט מוחלטת על-פי קווים מפלגתיים, כדי לספק את המצביעים המתנגדים לתומכיו של הנשיא כמעט כמו לנשיא עצמו. קרוב למחצית מהמדינה רואה את ההליך הזה כהפיכה גלויה – בדיוק כשם שהדמוקרטים התייחסו להעמדתו לדין של הנשיא
ביל קלינטון. בעשותם זאת, הדמוקרטים רק מעמיקים את המרירות המפלגתית המחלקת את ארה"ב לשני מחנות לוחמים.
המרירות הזאת – הקיימת בשני הצדדים – היא האיום הגדול ביותר בפניו ניצבת כיום הדמוקרטיה האמריקנית. דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים כאשר המדינה מחולקת לשני מחנות, שכל אחד מהם רואה את השני כאויב ולא כיריב. דמוקרטיה בנויה על העדפת האינטרס הלאומי על פני המפלגתי, ועל האמונה שהצד השני יכול להיות נאמן למדינה למרות המחלוקות עימו. האמונה הזאת נמצאת כיום תחת לחץ כבד, והליך ההדחה עלול להכביד אותו עוד יותר.
התוצאה של הקרב הספציפי הזה ידועה מראש. הסנאטורים הרפובליקנים יפעלו בצורה מפלגתית כפי שעשו הדמוקרטים בבית הנבחרים ויזכו את טראמפ מכל אשמה. הציבור יוכל לחרוץ את משפטו בבחירות. איננו יודעים מי ינצח בהם. אבל אם המנצח ייכנע לרוח של השנאה המפלגתית השוררת בשלוש השנים האחרונות, ושהליך ההדחה הביא אותה לרמה של טירוף, אין ספק שהדמוקרטיה האמריקנית תהיה המפסידה.
