מי ינצח אוחנה או מנדלבליט

אמיר אוחנה שר המשפטים התאהב בתפקיד והוא מוכן לעשות הכל כדי להמשיך בו. ראש הממשלה הבהיר שתוקף המינוי של השר אוחנה, כמו זה של שר הביטחון נפתלי בנט, הוא עד סיום כהונתה של הכנסת הנוכחית, אבל שני השרים נחושים בדעתם שהתפקידים שהם ממלאים נתפרו למידותיהם, ואין להם שום כוונה לוותר על הכיסא. שר הביטחון בנט לא מפסיק להצטלם בחברת מפקדי צה"ל ואלופי המטה הכללי, בין לבין זוכה בנט לסיקור נרחב בסיוריו בצפון ובדרום, כשהוא צמוד במקרים רבים לראש הממשלה, שהעניק לו את התפקיד שהיה חלום חייו. בנט לא מפסיק לייצר כותרות, אלא שאמצעי התקשורת זוכרים שמדובר בפיקדון זמני, ובהתבטאויות שנועדו להאדיר את בנט, ונותנים להתבטאויותיו את הפרופורציה הנכונה. שר המשפטים אוחנה החליט שהוא בעל הבית האמיתי של המערכת המשפטית. חילופי תפקיד פרקליט המדינה נפלו לידיו כפרי בשל בדיוק בתקופה שראש הממשלה ושרים שמקורבים אליו תוקפים בחריפות את המערכת המשפטית. מה שנותר לאוחנה הוא לנסות להרים את הכפפה ולהוכיח שהוא בעל הבית. העובדה שאוחנה נתפש בציבור כפודל של ראש הממשלה לא מרתיעה את השר. ככל שהוא מותקף ומוצג כמי שמבקש לרצות את ראש הממשלה, מגביר אוחנה את מעורבותו במשרד המשפטים. הניסיון למנות את עו"ד אורלי בן-ארי גינזברג, לממלאת מקומו של שי ניצן, פרקליט המדינה הפורש, הוא נקודת מבחן חשובה עבור אוחנה בקרב בין משרד המשפטים לפרקליטות. היה ברור שהמערכת המשפטית תעשה הכל כדי שמועמדותה של בן-ארי לא תצא אל הפועל. ספק אם השר אוחנה העריך באיזו תקיפות יתייצב היועץ מנדלבליט נגד המינוי. אוחנה החליט להעמיד את החלטתו במבחן, ולא הופתע לגלות שהמערכת התאחדה נגדו, ובלבד שהמינוי שביקש לבצע לא יצלח. למטרה הזאת נרתמו גם הרשתות החברתיות. פוסטים קראו לעו"ד בן-ארי לוותר מרצונה על המינוי מעורר הסערה, בנימוק שהמינוי אינו טבעי ואינו נכון עבור מערכת המשפט. בן-ארי נקראה לגלות ערנות משום שלטענת מתנגדיה היא הופכת לכלי שרת בידי השר, והיא מאפשרת לשר "להשתמש" בה כדי לנגח את מערכת המשפט. המתנגדים למינוי העריכו שעורכת הדין בן-ארי מופתעת כיצד היא נבחרה להיות המועמדת, בעוד שהמועמד הטבעי לדעת המערכת המשפטית הוא מומי למברגר, שאין מתאים ממנו לתפקיד בעת הזאת. אלא שאיש לא קם כדי להסביר מה פסול בבן-ארי לתפקיד. היא בעלת תואר ראשון ותואר שני במשפטים בהצטיינות. היא בוגרת מדעי המדינה, היא שירתה ביחידת המודיעין היוקרתית 8200 והיא בוגרת המכללה לביטחון לאומי. עו"ד פנחס (פיני) פישלר, שהעדר יושרה ציבורית מוציא אותו מהכלים, גילה שאחד הנימוקים שמושמעים לאי-כשירותה של עו"ד בן ארי לתפקיד הוא העובדה שהיא סגנית פרקליטת המחוז, ולכן אין זה הגיוני שהיא תזכה בקידום מטאורי. מתנגדי המינוי טוענים שהמינוי הוא חסר פרופורציות כאשר משווים אותו לתפקיד שהיא מיועדת למלא. למען מי שמשמיעים את הטענה, מזדרז פישלר להזכיר שכאשר המערכת רוצה בקידומם של מועמדיה או יקיריה, גם נציב שירות המדינה בולע את הלשון. זה קרה כשתת-אלוף אורית אדטו, שהייתה קצינת ח"ן ראשית, מונתה לתפקיד נציבת שירות בתי הסוהר, שדרגתו רב-גונדר, שמקביל לדרגת רב-אלוף, למרות שהייתה תת-אלוף. כך גם תת-אלוף אחר, גל הירש, שקיבל הצעה להתמודד על תפקיד מפכ"ל המשטרה בדרגת רב-ניצב, שהיא דרגה המקבילה לרב-אלוף. מועמד אחר הוא תת-אלוף דוד שמחי, שגם הוא קפץ בשתי דרגות לדרגת רב-טפסר, שהיא דרגה המקבילה לרב אלוף בצה"ל. הוא היום נציב כבאות והצלה ראשי. מה המסקנה? כשהמערכת רוצה בך, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי.

נוחי דנקנר חוזר לכותרות וגל של שמועות מציף את הארץ. הכותרות מספרות שנגד דנקנר מתנהלת כבר כמה ימים חקירה פלילית. נשיא המדינה ריבלין הודיע שהוא לא יכריע בבקשת החנינה של דנקנר עד סיום החקירה, וכולם שואלים מה עשה דנקנר, שהוחלט להעביר אותו לכלא אחר, ושהנשיא הפסיק לטפל בבקשת החנינה שלו כאשר נפתחה נגדו חקירה פלילית. זה לא רק סיפור מסקרן זאת תעלומה. גם אם אני יודע את התשובה, אסור לי לגלות לכם, מה גם שאני לא בטוח שהיא נכונה. על הפרשה הוטל צו איסור פרסום גורף, ומי שיחשוף את הפרטים עובר עבירה פלילית. בעידן של תקשורת מרובת ערוצים שכוללת אתרי אינטרנט, בלוגים ורשתות חברתיות, גם סודות כמוסים אינם יכולים כנראה להישאר באותו מעמד זמן רב. ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול, שהיה גם שר אוצר במשך 11 שנים, שהיא תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, אמר בסוף השישים משפט מהחיים: "סוד זה דבר שיודעים שניים כשאחד מת". המשפט שזכה להרבה ציטוטים נאמר עוד לפני שהייתה לנו טלוויזיה, שלא לדבר על אינטרנט ורשתות חברתיות, מה שמלמד על כך שאשכול הבין כבר אז בחושיו הפוליטיים המפותחים שגם לסוד יש פג תוקף. מה עושים כשיש צו איסור פרסום ובכל זאת משתוקקים לדעת מה קורה? אחת האפשרויות היא לקבל את המידע באמצעות אתרי אינטרנט שאינם מופעלים מישראל. הסיכון הוא בכך שאתם עלולים להיחשף למידע לא אמין. אם אתם אנשי תקשורת למשל, האמינות היא הכלי החשוב ביותר בעבודתכם. השאלה היא האם נכון להטמיע רכילות או שמועה שהיא חסרת בסיס. לפני הרבה שנים כשהשתחררתי משירותי בגלי צה"ל, עשיתי קורס כתבים ועורכי חדשות, במרכז ההדרכה של רשות השידור בירושלים. אחד המרצים המרתקים בקורס היה ארי אבנר ז"ל, ששימש בעברו כותב הנאומים של ראש הממשלה לוי אשכול, והיה ממקימי הטלוויזיה ורשות השידור. ההרצאה שאבנר הרצה בפנינו עסקה באמינותם של אמצעי התקשורת באותה תקופה. אבנר, שהיה איש הממסד, ראה בעיתון "העולם הזה", שזכה לעדנה באותה תקופה, מקור אינפורמציה שאסור לכתבי רשות השידור להיחשף אליו ולא לקרוא אותו, והיה לו נימוק משכנע לכך. ארי אבנר הזכיר בהרצאה את הסיסמה שטבע אז אורי אבנרי ז"ל - "ללא מורא וללא משוא פנים", שהפכה לסיסמת עיתונו "העולם הזה". הוא הסביר כי אבנרי נוהג לפרסם הכל. אבל אבנרי גם גילה נדיבות עיתונאית יוצאת דופן, וכדי להימנע מתביעות לשון הרע ולשמור על אמינותו, הוא מיהר להתנצל כשהתברר לו שהדברים שהוא פרסם מופרכים וחסרי בסיס. "מה יהיה?", שאל אבנר במלוא הרצינות, "אם תקראו השבוע כתבה או ידיעה שזכו להבלטה מיוחדת בהעולם הזה, ולא תקפידו לקרוא גם את העיתון של השבוע הבא?". - מה הקשר? שאלנו, ואבנר הזדרז להסביר: "אורי אבנרי עשוי להודות שדברים שהוא כתב בשבוע שעבר לא היה נכונים ולהתנצל על כך. אבל אם לא תקפידו לקרוא את העיתון בשבועות הבאים, לא תדעו לעולם שהסיפור שנכתב הוא בדותא. במקרה כזה תטמיעו את האינפורמציה השגויה ותאחסנו אותה במוח. ברבות הימים, לא תזכרו איפה קראתם את הידיעה, ואז אתם עלולים להיזכר במידע ולהשתמש בו כאילו הוא היה מידע מהימן ומדויק". מסיבה זאת נמנע ארי אבנר לקרוא את העולם הזה ועיתונים נוספים, שהטיל ספק במהימנותם. סיפרתי לכם את הסיפור הארוך משום שיש בלוג פוליטי, שבו תוכלו לקרוא או מה שמבקשת הצנזורה שלא תדעו, ובתי המשפט אוסרים עליכם לקרוא ולפרסם. לפני שאתם רצים להעלות את הבלוג, כדאי שתהיו מעודכנים בכמה דברים חשובים. בחיפוש אחרי האתר תיתקלו בהרבה בלוגים בעלי שם זהה, שכולם מבקשים לתקן את העולם, בעזרת קנביס רפואי. זה לא הבלוג הזה. יתרונו של הבלוג הוא בכך שמאז שהחל להתפרסם, ירד מספר צווי איסור הפרסום שהוצאו עד אז באופן גורף. בשנת 2013 כינה פרשן ערוץ 12 עמית סגל את הבלוגר "שקרן ופנטזיונר שלא נח", לאחר שהלה חשף לטענתו 'דיל' סודי, שסגל היה מעורב בו כביכול, שלא היה ולא נברא. בימים האחרונים קיים קושי באיתור הבלוג. להערכתי הוא הלך צעד אחד יותר מדי. הוא הצליח על-פי מה שקראתי בבלוג שלו לאחרונה, לעורר כנראה את זעמם של מי שבכוחם להעלים אותו. כך שלהעלים את הבלוג שלו - זה היה ממש פרויקט קטן.

מוטי שקלאר הוא מטובי הפובליציסטים שזכיתי לקרוא. לא רק אני. גם חבריי מצפים בקוצר רוח לקרוא את מאמריו המייגעים והארכאיים, שנדפסים במדור הדעות של ידיעות אחרונות. בעבר חשבתי שעורך המדור קורא את מאמריו של שקלאר כשהוא בגילופין, היום ברור לי שזאת מזימה מתוכננת, שנועדה להביא יותר קוראים לידיעות אחרונות. כל מאמר של שקלאר הוא חגיגה. אני מקווה ומאמין שבבוא היום שקלאר ירים את הכפפה, ויוציא ספר שיכלול את כל הגיגיו. לא בטוח שלספרו של שקלאר יהיו קוראים, אבל ניתן יהיה להניח אותו בספריות ציבוריות ולאומיות על יד ספריהם של גדולי הדור, ובהם הוגי דעות של תקופתנו ושל הדורות הבאים. יש לי תחושה ששקלאר משועמם לאחרונה. אחרת קשה לי להבין מדוע הוא מתעקש בכל פעם מחדש להוכיח את יכולות הכתיבה הרדודות שלו. קשה לי ולקוראים רבים נוספים להבין למה מתכוון הוגה הדעות בתחפושת, כשהוא כותב את דברי ההבל שלו ומערבב מין בשאינו מינו. מדוע בוחרת אכסניה מכובדת לפרסם דברי הבל, שספק אם יש קורא אחד, שיכול להסביר למה מתכוון בה הכותב. טבעו של משפט שכולל את כללי התחביר שיש בו נושא, נשוא, מושא ישיר ומושא עקיף. אבל במאמריו של שקלאר אין לכך שום עדות או חשיבות. העושר הלשוני של הכותב מחפה גם על העדר כללי תחביר בסיסים, שמשכתב מקצועי לא יכול היה להתעלם מהם. השבוע בחר שקלאר לפתוח את מאמרו במשפט מחץ, שברור לי שהוא תולדה של מחשבה מקורית ומאומצת "טירוף מערכות הבחירות בשנה האחרונה העניק במה למגוון קולות, חלקם הזויים וקיצוניים, וחלקם סיסמאות שאבד עליהן הכלח". זאת פתיחה של יצירת אומנות, שרק כותב מחונן יכול לחשוב עליה. עוד מעט תבינו שמשפט המחץ הזה מבטא למעשה את מה שחשים קוראי ידיעות אחרונות, כשהם קוראים את מאמריו המופלאים של שקלאר. אם ניקח את המשפט הזה, ונייחס אותו לאכסניה שבה מפרסם שקלאר את הגיגיו, הרי שניתן לומר שמדובר בעיתון שמעניק "במה למגוון קולות חלקם הזויים וקיצוניים וחלקם סיסמאות שאבד עליהן הכלח", שהרי אין הגדרה טובה יותר לאסופת המילים מבית היוצר של שקלאר, שאיש לא מבין. כבר בתחילת מאמרו בוחר שקלאר להמטיר עלינו אש וגופרית, אבל ספק אם יש קורא אחד שמבין למה הוא מתכוון. וכך כותב שקלאר, לא נגענו: "עלינו להחזיר לשדה הפוליטי את שוק הרעיונות, ולעבור מבחירות אישיות ושבטיות, לנושאים הנמצאים במהות הקיום שלנו, את הקריאה לאיחוד בין מפלגות מימין ומשמאל יש לקרוא לפיכך, לא רק כביטוי לרצון להגדיל את אחוז החסימה, עקב החשש מאובדן קולות, אלא כחלק מקריאה להתכנסות סביב רעיונות. שמהווים בסיס לקיומן של זרועות אלה". יש מי שהבין את זה? אני לא. אסור להחמיץ את המשך המאמר, שגם בו מפגין שקלאר כישורי כתיבה יוצאי דופן. הוא לש את המילים במיומנות ובמקצועיות, עד שנדמה שהן הופכות חומר ביד היוצר. אלא שאני בחרתי להסתפק בחלקו הראשון של המאמר, למרות שההמשך בעיני הוא לא פחות מאשר יצירת מופת, שספק אם עיתון יכול להתעלם ממנה. תודה למערכת ידיעות אחרונות, על המקוריות ובעיקר על האומץ לפרסם את המאמר.

משה דיין, רמטכ"ל צה"ל ולימים שר הביטחון, היה בן 26 כשאיבד את עינו השמאלית. כל הניסיונות לקבוע בארובת עינו השמאלית עין מזכוכית נכשלו. דיין הצליח להפוך את הרטייה שהרכיב לסמלו המסחרי, והופעתו עם הרטייה העניקה לו הרבה תשומת לב. דיין נפצע בעינו בחודש יוני 1941, בעת פעולה בעומק השטח הסורי. במהלך פעולה צבאית הביט דיין במשקפת שלקח שלל מקצין צרפתי, בעת ניסיון לכבוש את תחנת משטרה צרפתית שהייתה על חוף הים. זה קרה כשדיין הביט במשקפת, כדי לאתר את המקום שבו הסתתר חיילים צרפתיים, ואז נפגע ככל הנראה מאש צלף. רסיסי זכוכית שניתזו מהמשקפת פגעו בעינו וגרמו לה נזק בלתי הפיך. נזכרתי בסיפור בעקבות מסמך מיוחד שהגיע אלי מחברי אבנר באני. המסמך הרפואי הוא משנת 1931 מהמרכז הרפואי הדסה בירושלים, שבו טופל דיין. על המסמך הרפואי חתום הד"ר י. רבינוביץ', רופא בית החולים, והוא מסכם את מצבו הרפואי של דיין.

• "הרינו מאשרים בזה שדיין משה הובא אל בית החולים שלנו ביום 8.6.1942. הבדיקה הוכיחה שהיה לו פצע בצד הפנימי של העין השמאלית. בתור מקום כניסה של קליע. מקום יציאה לא היה. הקליע הוצא לפני שהובא אל בית החולים. החלל שנמצא היה פתוח, ועצמות האף היו שבורות. העין השמאלית הייתה מעוכה, צילום רנטגן מראה שנשארו רסיסי מתכת בעצמות הפנים.
  ביום 13.8.1941 עזב את בית החולים. הוא יישאר סומא בעינו השמאלית, וזקוק עדיין לריפוי ממושך של שברי עצמות האף. כמו-כן נפגעו שלוש אצבעות בידו השמאלית, שזקוקות לריפוי ממושך ויתכן שיישאר בהן מום".

לימים טענו יריביו, שמה שרואה דיין בעיין אחת לא מצליחים לראות מי שיש להם שתי עיניים.