רבים שואלים עצמם מה טעם ראה
גדעון סער לצאת לעימות פוליטי נגד נתניהו דווקא בשעה מורכבת ורגישה זו, על-רקע העייפות הציבורית הכוללת מפוליטיקה קטנונית. אני חייב להודות שכאיש ימין, גם אותי הטרידה שאלה זו לא מעט ולא מצאתי לה מענה מניח את הדעת בין המברכים והמבקרים או בין הפרשנים למסבירנים, חרף שצף המילים המציפה את ערוצי התקשורת. על דעתי עלו מספר אפשרויות, וככל שהתמדתי לעסוק בהן ולגלגל אותן במדור המחשבות הקונסטרוקטיביות המצומצם שלי, לא באתי על סיפוקי. להלן אנסה לשתף את הקורא בהן:
א. סער הצעיר והתוסס התגבר על סער הפוליטיקאי המיושב והשקול, ודחף אותו אל סף אובדן האיפוק העצמי. לא תורם למחנה הליכוד והימין. האיפוק הנדרש לא תורם לדימוי חזק של סער עצמו.
ב. ביתו של סער, ממניעיו, דחף אותו ליטול יוזמה, לנצל הזדמנות ובאותה שעה גם לבוא חשבון עם נתניהו. מטריד על-רקע תפקידו של בית נתניהו בהכשלתו הפוליטית והכשלת המחנה הימני כולו.
ג. גדעון סער עצמו,
בתום לב, חשש ממצב הליכוד ומהאפשרות שהפרסום החפוז של כתבי האישום נגד נתניהו יפגע במפלגה במבחן הקלפי הקרוב, וביקש להציב בפני החברים אלטרנטיבה טובה. נאיביות אצל פוליטיקאי מנוסה (כלומר: גם ממולח), איננה יתרון. השאלה אם זו אלטרנטיבה טובה, מחייבת דיון נפרד.
ד. סער הוא איש ליכוד ותיק ומכיר את נפתולי מאבקי הכוח במפלגה. פעם נאלץ כבר לסגת ולהבליג על האספירציות האישיות שהיו לו, והוא אינו רוצה להיכשל בשאלה קריטית למאבקים פוליטיים - העיתוי הנכון. שאלת העיתוי היא שאלה חשובה. מבחינה זו נהג סער נכון מזווית הראיה של האינטרסים שלו. לא בטוח שזה המצב גם מבחינת הליכוד ומחנה הימין. אם בכירי ליכוד אינם מגבים את מנהיגם, מה יעשו אזובי הקיר במפלגות אחרות.
ה. ריבוי מערכות הבחירות בשנה האחרונה, ועמדת מפלגת כחול לבן, שהייתה מוכנה להקריב כמעט הכל מלבד את גאוותה, לסילוק נתניהו מהשלטון, יוצרים דינמיקה של שינוי במערכת הפוליטית. בדינמיקה אינטנסיבית, בים פוליטי סוער, יש מי שרוכב על הגלים ומי שמכוסה על ידם. סער ביקש לרכוב עליהם. גם בשאלה זו פועל המהלך של סער לטובתו, אך לא בהכרח לטובת הליכוד והימין. הטיעון המרכזי של סער הוא שנתניהו לא הצליח להרכיב
ממשלה בשתי מערכות בחירות רצופות. הדבר נבע בעיקר משינוי בעמדת ליברמן, וסער אינו מוכיח שיחס ליברמן אליו יהיה אחר מזה שהיה כלפי נתניהו. חולשה בבחירות הקרובות של ליברמן, תוביל בהכרח להידברות עם כחול לבן, ובה פוליטית ודימויית מעמדו של סער נחות מזה של נתניהו, גם בעיני גוש הימין כולו.
ו. "מבחן כוח", גם כשהוא למעשה פיקטיבי, מול ראש תנועה כריזמטי ומנוסה כנתניהו, מציב כל מתמודד שאינו מובס, בעמדת זינוק משופרת לקראת העתיד. הזהירות בה הוא נוהג בנתניהו, מעידה שהדברים הללו מנחים חלק חשוב מפועלו לקראת הבחירות הבאות. מבחן כוח הוא גם סיכון. העזה יש כאן ללא ספק, אולם שיקול דעת - היכולת להעריך נכון מצב מורכב ותזזיתי - עדיים טעונה הוכחה במבחן המעשה של המרוץ הקרוב. על-רקע העובדה שרבים במחנה הליכוד רואים בהתמודדות קריאת תיגר על המנהיג המוכתר נתניהו, קיים ספק רב בעיני אם סער יצא עם מאזן סופי חיובי מהרפתקה זו.
ז. מאבקים פוליטיים דורשים ממועמד רציני שיציג קבוצת תומכים, שמבטאת "נפח" משמעותי של בוחרים או תומכים, שמוכנים להזדהות בפומבי כאוהדיו והופכים במידה זו או אחרת גם "שרופים" בעיני אחרים, בעטיו של המהלך הפומבי שעשו. מלבד גייסות, עליו להוכיח גם יכולות
גיוס משאבים. שני אלה - תומכים ומשאבים - הם שמגדירים את כוחו או "שוויו" הפוליטי. בינתיים יש במהלכיו סממנים של עוצמה ההולכת ונבנית תוך כדי תנועה. בהעדר מתחרים פומביים אחרים ערב הפריימריז, המבחן איננו שלם. ידוע מהעבר שישנם במפלגה מוקדי-כוח לא מבוטלים, ומי שיודעים לגייסם ולהפעילם. נושאים אלה אינה עומדים בשלב זה על הפרק. "הקולקטיביות הרעיונית" הרואה בנתניהו מנהיג מותקף, שמנסים להדיחו בדרך בלתי-דמוקרטית, עדיין דומיננטית.
ח. בהציבו עצמו כמועמד, כאשר הוא מקדים בכך את יריביו, רוכש סער עמדת יתרון ומקדם עצמו תודעתית, בקהילה הרחבה, למעמד של מנהיג מוצהר בפוטנציה. בכך הוא מקבע את שמו וכוונותיו בתודעת חברי המפלגה ותומכיה אבל גם בתודעת המנהיג ואלו הלוטשים עיניים למנהיגות. סהר נוהג בינתיים בזהירות במעשיו מול נתניהו ובהגדרת כוונותיו לעתיד, ובכך הוא נוהג בתבונה. משיקולים והערכות שונים נמנע נתניהו מתקיפה חזיתית ומיצירת קרע בציבור התומך במאמץ תעמולת הבחירות. האם זה יהיה המצב גם בעתיד - כלל לא בטוח. הדבר תלוי במידה רבה מאוד בסקרים לפני הבחירות ובתוצאותיהן. שאלת הלויאליות למחנה ולמנהיג, בנקודה זו תהיה קריטית להצלחתו או כשלונו של המהלך.
כאשר חזרתי ועיינתי ברשימה זו, הגעתי עד מהרה למסקנה שרק שניים או שלושה מהשיקולים הנ"ל רלוונטיים למציאות הפוליטית העכשווית, וגם הם משניים במשקלם בקונטקסט של המשחק הגלובלי. בנושאים הכבדים באמת, משקל מהלכיו של סער שולי והסיכון הכלול בהם גדול מאוד. אם ציבור תומכי הימין לא יצא בהמוניו להצביע ויתן לכעסו על "ההטרדה" "והביזבוז" כביכול שבבחירות שלישיות, להשפיע על התגייסותו למאבק העקרוני והכולל שעל סדר היום, עשוי המחנה כולו עם נתניהו והאלטרנטיבה כביכול של סער, לספוג מפלה כואבת לשנים ארוכות. אני חוזר ומדגיש:
המאבק הוא על ארץ-ישראל, על אופיה הלאומי של מדינת היהודים ועל סדרי הממשל והחיים בה - מקורותיהם ואופיים. הקולות העולים מ"כחול לבן" ומהשמאל הקיצוני (שבינתיים מפוצל), שאחריהם מחרים ומחזיקים "מגויסי" הרשימה הערבית המשותפת, תוקפים ומנגחים כל מי שאינו רוצה לראות כאן חזרה אקטיביסטית לימי החושך של האנרכיה הסוציאליסטית שקדמה למהפך 1977; זהו שורש המאבק.
ביקשתי לבחון את הסוגיה גם מנקודת מבט שונה: מה אומרים על המהלך של סער יריביהם הפוליטיים של נתניהו, הליכוד ומחנה הימין. בפוליטיקה, סביר לחשוב שאם הם מרוצים מהמהלך, לטעמם הוא משרת את צרכיהם, גם אם ינסו להסתיר זאת באמירות-שפר מגוונות על צורכי העם והמדינה. במקום לדלות דעות והתייחסויות מהגורן ומהיקב באופן אקראי, בחרתי בדבריו של נציג מוכתר אך בלתי מוסמך, שבדבריו אני מוצא לעיתים קרובות הדהוד מצלצל לדרכי החשיבה של מחנה השמאל -
רן אדליסט, "מ
מעריב". מאמרו של אדליסט הפעם נקרא "רק לא הוא".
1
אדליסט מנסה להתחכם ולשם כך הוא מדבר בשני קולות. למעשה כך עושה כל גוש השמאל כאשר הוא תוקף את נתניהו, מחפש לפגוע פגיעה אנושה במנהיג הימין שאין הוא יכול לנצחו בקלפי ובו בזמן להכות את גוש הימין שוק על ירך ולפרק מכל וכל מה שהצליח לחולל כאן. זה הרבה פחות ממה שנחוץ למדינה - אחרי 20 שנות שלטון-ימין (שבחלקן שלטו בפועל שרון, ואולמרט). אדליסט אינו מסתיר את הכוונת המחנה כשהוא אומר:
"הקמפיין של סער הוא תרומה לאינטרס הלאומי, מכיוון שיש בו פוטנציאל לפורר את הליכוד. אבל ניצחון שלו יהיה קטסטרופה לאומית". מרבית המאמר מנתח ומסביר אמירה זו, אך מי שמכיר את דעות וכוונות המרכז שמאל הפוליטי, שרובו כיום למעשה כבר שמאל קיצוני
ואולטרה-קיצוני, אינו זקוק לפרשנות; הדברים מדברים בעד עצמם. סער טוב לשמאל, משום שמהלכיו עשויים לפורר את הליכוד, לפגוע בנתניהו ולפורר כפועל יוצא מכך את גוש הימין כולו. אדליסט גם מגדיר ניצחון של סער כקטסטרופה לאומית, ומכוון לכך שאם השמאל יכשל אפילו מול סער, יהיה במצב נואש.
תפקידו של סער בעיני השמאל הוא לפורר את הליכוד. אם כך, תפקידו האמיתי הוא להימנע מכל צעד שיוליך אותו בדרך הרצויה להם.
לשם כך הוא זקוק לבוחרי הליכוד שיעניקו לו הכרה מוגבלת אבל ירחיקו אותו ממעמד של מתמודד אמיתי וחזק מול נתניהו בסבב הבחירות הקרוב. הטבלה הנ"ל מצביעה על הסעיפים - ה', ו', ח' - בהם ממוקדים המבחנים המעשיים לתהליך הנדרש.
הקמפיין של סער מתחולל על סיפה של הקדנציה האחרונה של נתניהו כראש ממשלה. כיום נתניהו הינו "איש מוכה ונרדף" ע"י השמאל ומערכת המשפט. גם אם שגה פה ושם במעשיו ברמה האישית, אין חולק על הישגים מרחיקי לכת, בתרומותיו למדינה, שאותם יש להניח לו להשלים בקדנציה הקרובה. אל לסער להתמודד בסיסמאות סרק נגד תחושת עמוקות ושכיחות אלה של רוב תומכי גוש הימין.
בקמפיין זה מכין סער את ההכרה המפלגתית בו, בכל הרמות, כיורש המובהק של נתניהו. בהחלטתו לפרוץ קדימה בעת הזו, הפתיע חלק מיריביו הפוטנציאליים, אבל הוא יפגוש בהם חזיתית בהמשך הדרך. אינני משוכנע שמאבק פנימי פורמלי בתוך הליכוד, באמצעות פריימריז, הוא הדרך היעילה והעוצמתית ביותר להשגת המטרה אליה חותר האיש. לטעמי חסרה לו עוד קדנציה בתפקיד ממלכתי-ביצועי-בכיר - שיחשוף אותו לעולם הרחב (תפקידיו הקודמים היו בנושאי פנים) ויאפשר לו להוכיח לציבור בגרות, בשלות וכושר ביצוע ברמה גבוהה. להערכתי, המבחן המתאים ביותר הוא שר האוצר או שר המשפטים וסגן רה"מ. בשני התפקידים יידרש לרפורמות ממלכתיות יסודיות ומקיפות שהן מבחני-יכולת משמעותיים.
הואיל והחוק התקף קובע כיום שהרכבת קואליציה וממשלה הוא אותו חוק ששרר במערכות הבחירות של 2019, המבחן האמיתי יהיה הישג משולב של מספר הח"כים של הליכוד וגודלו של גוש הימין. מסקרים של הזמן האחרון נובע שליברמן הוא עדיין לשון המאזניים וכי השמאל ללא הערבים אינו יריב ממשי לגוש הימין, אפילו אם "כחול לבן" גדולה ב-3 -4 מנדטים מהליכוד. הערכתי היא שליברמן יחלש בבחירות הקרובות ו'הקסם' שהבליח סביבו בבחירות האחרונות יעלם גם הוא. מבחן השרידות של "
ישראל ביתנו" יקבע לפי היקף הוויתורים בנושאי דת ומדינה שיוכל לחלץ מהדתיים; לשם כך נתניהו הוא האדם שיכול לסייע לו הכי הרבה.
כאשר ישקע 'האבק' של בזבוז הזמן והמשאבים בימי הכנסת ה-22, יבינו הכל שדרושה ממשלה ביצועית חזקה, שבראשה יעמוד נתניהו המנוסה. יהיה עליה להגיע להכרעות ברורות, בשיתוף עם הכנסת, בסוגיות היסוד הבעייתיות - ביטחון, גבולות, כלכלה, הממשל הציבורי ויחסי הגומלין בתוכו, התיישבות ופיזור האוכלוסין.
קואליציה של הימין בשילוב ליברמן, תוכל לממש זאת וקואליציית שמאל עם הערבים וללא ליברמן - לא תוכל. כאשר יפול פור זה, יתחולל הפיצול הצפוי ב"כחול לבן" ובהבנה משותפת של כל השותפים הפוטנציאליים שמדובר בקדנציה האחרונה של נתניהו,
2 יצטרפו גורמי מרכז-ימין מ"כחול לבן" לקואליציית הימין, בכדי "למתן" את המהפכות הצפויות - למתן אך לא למנוע - ולצבור לגיטימציה שלטונית לקראת הכנסת ה-24. להערכתי, זהו בקרוב התרחיש הרב-שנתי לעתיד הקרוב. בתוכו צריך סער לנהל את מאבקו, אם הוא חותר לסיכוי ממשי לכבוש את הבכורה - איפוק עכשווי כיסוד לפריצה עתידית.
בינתיים נראה שסער עלה על דרך חתחתים. אני מקווה שנתניהו מבין זאת וידע לא לנהל מולו מלחמת חורמה אלא מאבק הכלה, בכדי למנוע הקצנת עמדות בליכוד ובמחנה הימין. כפי שרואים מהטבלה הנ"ל, מהלכו של סער משרת כיום בעיקר את עצמו. אם ישמר המהלך כאפיזודה של הצהרת כוונות בלתי-מזיקה למערכת הבחירות הקרובה, יהיה בו כדי לקדמו מתוך ניטרול הסיכונים הפוליטיים השלובים בו לליכוד ולימין. אם לא יזהר, הוא עשוי לדרדר את עצמו ואת מחנה הימין למשבר חמור וממושך. תוצאת משבר תהיה עבורו, ככל הנראה, הפלטות בבושת פנים מהמפלגה. אם הצליח הליכוד לפלוט כסרח עודף, אישים שאיבדו כיוון מול דעת הציבור הליכודי כבני בגין,
דן מרידור, אולמרט, לבני, ואריק שרון, יוכל להוליך באותה דרך גם את סער, אם יתברר שטעה בכיוון ובתכנים.
שאיפות השמאל וחלומותיו הרטובים, הם המדריכים הטובים ביותר עבור נתניהו, סער ותומכי הימין כולם, כיצד לא לנהוג, מאילו מהלכים להימנע ואילו צעדים לצעוד בביטחה, על-מנת להועיל לציבור התומך בהם ובד בבד לשרת את צרכי המדינה.
