פרקליטות המדינה ויתר הגופים שמייצגים את המדינה בבתי המשפט כפופים לבקורת נציב תלונות הציבור. ענין זה מוסדר בחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, שהתקבל לפני כמה שנים. לכאורה החוק אמור להגן על הציבור מפני שימוש לרעה בסמכות של התביעה הפלילית, אך לא כך הוא. החוק מלא ליקויים, ואתייחס כאן לשניים.
ס' 16 לחוק קובע באילו מקרים לא יברר הנציב תלונה. המקרה האחד הוא כאשר התלונה מעלה חשש ממשי לביצוע עבירה פלילית. במקרה זה על הנציב להעביר את התלונה לטיפול היועץ המשפטי לממשלה.
הגבלה זאת מוציאה תלונות רבות מתחום הבקורת של הנציב. לדוגמה - אחת התלונות הנפוצות של נאשמים ופרקליטים היא הצהרה לא נכונה של תובע בבית המשפט. אם המתלונן מייחס לתובע זדון וכוונה להטעות את ביהמ"ש מדובר בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, בידוי ראיה ועוד. די בכך כדי שהתלונה תוצא מטיפול הנציבות. יודגש שאין צורך שהבדיקה תעלה חשש לעבירה פלילית. נוסח החוק ברור. די שהמתלונן ייחס עבירה פלילית לנלון, כדי שהנציב לא יהיה מוסמך לדון בה.
המקרה השני מתייחס להפעלת שיקול דעת משפטי. החוק מגדיר הפעלת שיקול דעת משפטי - " לרבות שיקול דעת בקבלת החלטות בנוגע לאופן ניהול הליכים והכנתם"; לכאורה החוק מונע ביקורת גם על הפעלת שיקול דעת פסול. תלונות כנגד העמדה לדין מתוך שיקול זר כמו נקמנות, או המנעות מהעמדה לדין בגלל הפליה, לא יכולות להתברר מכוח החוק.
אלה למעשה לב לבן של התלונות. התלונות האופייניות מתייחסות להתנכלות של התביעה ובין אם הן נכונות ובין אם לאו הן לא יכולות להתברר. הפרקליטות התנגדה בכל כוחה לביקורת עליה ויתכן מאוד שהחוק משקף את הצלחתה. מדובר בחוק ריק מתוכן שלא מביא תועלת לציבור.
לאחרונה התפרסם נאום של הנציב, מר
דוד רוזן שבו קרא לעורכי דין שפנים שפוחדים להתלונן, וכן הצהיר שאם הוא רואה חשד לשחיתות הוא יתערב למרות מגבלות החוק.
