א. הקוקפיט
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל (וגם לא להשיב), אֶחָד חָכָם(?) שאינו מסוגל להקשיב מלבד לעצמו, גם כאשר סייג לחכמה - שתיקה. אֶחָד רָשָׁע, יוזם ו(רב)אלוף בהזמנת מסמכים מזויפים, ואחד, רביעי, מפיו שומעים פזמון "רק לא ביבי"... ותו לא.
האם יהא זה הקוקפיט שיפתח את הקדנציה הבאה של ממשלת ישראל? שינהל אותנו בשנים הבאות? ומה יהא על מערכת המשפט ההולכת ו'צוברת' סלידה בציבורים נרחבים במדינה (ירידת אמון דרמטית על-פי הסקרים האחרונים)? האם גם היא תשורבב למאבק הזה? כך סברתי עד לפני מספר ימים, כאשר נראה היה בעליל כי כוחו של
גדעון סער נמצא בסימן עליה במרוץ להנהגת הליכוד, ואילו כוחו של נתניהו בסימן ירידה.
אלא שבאו תוצאות הפריימריז והראו כי נתניהו שמר על כוחו ואף הגדיל אותו. רה"מ זכה בניצחון סוחף. הוא אף מצא לנכון להבטיח: "אוביל את הליכוד גם לניצחון גדול בבחירות".
כ-49 אחוזי הצבעה נרשמו במהלך הבחירות, למרות מזג האוויר הקשה. יותר מהפריימריז הקודמים לראשות המפלגה. נתניהו זכה ל-72.5% מקולות הבוחרים, סער ל-27.5% מהקולות בלבד. בהופעתו לאחר שנודעו התוצאות, לא נותר לסער אלא להודות בהפסד: אף לשלוח מסר של פיוס ליריבו: "נעמוד מאחורי נתניהו"...
ההתפתחות הזו בפוליטיקה הפנימית שלנו, תולדת הימים האחרונים לעשור היוצא, מלמדת כי ייתכן מאוד שגם את העשור הנכנס עתה, או חלקו, יוביל נתניהו. אם כך יקרה, יהיה עשור זה מאופיין בין היתר במאבק קשה בין שני כוחות מרכזיים בהוויה הישראלית: מערכת המשפט והמערכת הפוליטית בראשות נתניהו.
ב. נתניהו, עוד קדנציה
נתניהו יוצא מהעשור שהסתיים אך זה עתה, והילת המדינאי המצליח כנזר לראשו. מנגד יש לציין כי הוא לקה בכשלון משמעותי ומתמשך מול הבג"ץ וביהמ"ש העליון. כך קרה כאשר גילה סרבנות עיקשת, לטפל בגורם מרכזי שהכשיל אותו ואת שלטונו, כאשר תבע בקריצת עין, פעמיים, מכחלון ומשקד, לעצור, להקפיא, את תהליך החקיקה להעברת חוק ההתגברות בגרסאותיו השונות. רה"מ גם לא התערב, גם לא מנע, שורת פסיקות שאימללו ציבורים גדולים, וגם היו כרוכות בעוול כבד לאוכלוסיות שונות.
כך קרה באי מציאת פתרון למהגרי העבודה בדרום תל אביב, כך קרה כאשר פסקי דין תמוהים אילצו את המדינה להמשיך בתשלומי ביטוח לאומי למחבלים, רוצחי ישראלים, המרצים את עונשם בכלא הישראלי. כך קרה וקורה כאשר ביהמ"ש מונע בשיטתיות שלילת אזרחות במקרים הנ"ל או גירוש של אותם מחבלים. נתניהו לא התערב גם כאשר ציווה ביהמ"ש על הריסת בתים בהתנחלויות, הגם שאין כל רישום סביר לבעלויות פלשתיניות על הקרקע. הפגיעה איננה במישור המצומצם, הנקודתי בלבד. הפגיעה היא בהתיישבות בכללה משום שבכך ניתן אור ירוק לסיפוח פלשתיני זוחל, בעזרת
האיחוד האירופי, של שטח C - נזק אסטראטגי ארוך טווח, אולי בלתי הפיך למדינה.
ביהמ"ש לא אמר די, אף נתן לגיטימציה היסטורית ל"שיטה" של מראית עין ואף רמאות, לבעלויות מדומות. כידוע גם הפלשתינים לא אמרו די, והם נאבקו ונאבקים על מתן זכות שיבה על-רקע איחוד משפחות של ערבים, בישראל דווקא. כאשר הביטוח הלאומי, מהווה גורם "שאיבה", רב עוצמה בנושא זה. אומדנים שונים מדברים על "שיבה" של כ-200,000 ערבים במהלך השנים האחרונות, לתוך גבולות ישראל במסגרת "הומנית", כביכול זו, ועוד לא הזכרנו את הרפיון הממאיר בהתייחסותה של הממשלה בראשותו, לתהליך של השתלטות בדווים בנגב ובצפון על קרקעות המדינה ללא פעילות של גורם מרסן כלשהו.
נתניהו אומנם ניצח בשלב הזה. אולם הוא יוכל לנהל את המדינה אך ורק אם יושם רסן לתורת "הכל שפיט" של ברק.
כוח נוסף דומיננטי מאוד ומשפיע מאוד גם בתחום הפוליטי, הוא כאמור הנאמנות לאתוס הציוני. בשנה האחרונה התברר שוב ושוב, בזכות המאבקים השונים שעלו אל הכותרות, כי הציבור מואס בהתרחקות השיטתית והקבועה רעיונית, של מפלגות וגורמים ציבוריים מרכזיים מעמוד התווך הציוני ומנטישתו. דוגמה בולטת לכך: מסלול ההתרסקות של העבודה. מפלגה זו שהקימה את המדינה, גולשת בקביעות אל מתחת לקו האדום של אחוז החסימה. כנ"ל מסתבר התהליך הפוקד עתה את תנועת מרץ, למרות ההליכה המשותפת עם המחנה הדמוקרטי, הציבור פונה ימינה על-אף ההטעיה הוויזואלית שמספקת ההופעה של כחול לבן.
נתניהו מצליח גם בפאזה הזו של משאלות לב הציבור, להוכיח את נאמנותו לעקרון כי הציונות היא המוטיב המרכזי בחייה של מדינת ישראל. אבל לא רק.
ג. דמות אב בפוליטיקה הישראלית
הצלחתו של נתניהו נמדדת גם בתחום המוגדר על-ידי הפסיכולוגיה החברתית כדמות אב בפוליטיקה הישראלית. ומהי דמות אב זו? באופן מפתיע, לפן הזה של כהונת נתניהו, הוענקה תשומת לב מועטה בתקשורת. הוא הוזכר כבדרך אגב בעת שקבוצות מפגינים/תומכים ביקרו את מתנגדיו בתוך הליכוד. "נו- נו- נו", אמרו הם, "בתנועה שלנו לא מתנהגים כך כלפי מנהיג המפלגה"... הושמעה גם הטענה כי: "בליכוד אנחנו כמו משפחה. לא בוגדים בראש המשפחה".
אם נסקור את הפוליטיקאים שזכו לאצטלה זו של Pternal Figure, נמצא כי הציבור העניק להם שנים רבות של שלטון ללא עוררין. בקבוצה זו נמצא מנהיגים מבוגרים כדה גול,
וינסטון צ'רצ'יל, רוזוולט, אדנאאור, ואצלנו: בן-גוריון,
גולדה מאיר, לוי אשכול,
מנחם בגין,
אריאל שרון. כולם הגיעו למעמדם המיוחד הזה ולבשלותם המוכחת בשנותיהם המאוחרות. מסתבר שאותו גיל קשיש, לא פגם במקובלות הפוליטית שלהם, ואף הקנה להם זכויות יתר על פני יריביהם, בתחום הציבורי.
מנהיגים שזכו להילה זו של דמות אב, לעיתים רחוקות סולקו מהשלטון על-ידי בחירות, אלא אם כן הגיעו לגיל מופלג, או ביצעו שגיאות פוליטיות חמורות, שלא השאירו לבוחריהם ברירות רבות (בן גוריון - הפילוג ממפא"י והקמת רפ"י). גם במישור המוניציפלי אנו מוצאים תופעה דומה כאשר ראשי ערים מכהנים שנים רבות בגילים מבוגרים, ולרוב פורשים רק מאילוצים של העדר בריאות ועייפות נצברת. בקבוצה זו מצויים אבא חושי, קריניצי, רוקח,
טדי קולק ועוד רבים.
על כך אומר פרופ' שלמה זנד (החוג להיסטוריה אוניב. תל אביב - גלובס - 28.03.2007 (כי "הצימאון הגדול למנהיג דמוי אב מאפיין את העולם המודרני, מאז שנעלמו המלכים אנחנו בוחרים את הריבונים, חלק מהם אנחנו הופכים לאבות, בעיקר בזמן של מצוקה לאומית). אז אנחנו רואים פתאום את הצורך בדמות אב... דמות שתפתור את הבעיות שאנחנו לא מצליחים לפתור בעצמנו. בשביל למצוא את האב הזה אנחנו צריכים דמות כריזמטית, ולפעמים בונים כריזמה מדומה שלא בטוח שהייתה במקור".
תופעה פוליטית/חברתית זו מחזקת עכשיו את נתניהו, ומשהגיע לקבוצת גיל זו, יתמעטו הסיכויים להפילו באמצעות הקלפי. השמאל/מרכז "מריח" מצב דברים זה ומאבד את שלוות נפשו. נתון זה מסביר גם את העויינות הרבה של התקשורת כלפי רה"מ: "עכשיו או לעולם לא", אומרים לעצמם עתונאים רבים... ועמם גם פוליטיקאים הקוראים 24/7 "רק לא ביבי", בגרון ניחר. התקשורת חייבת להתנער, מהר, מהמצב בו היא שרויה ולחזור ליעודה המקורי, תפקוד על-פי הכלל: "זכות הציבור לדעת", ללא פשרות, ובמיוחד לא כאלה שאינן ממין המקצוע.
בשעה שנכתבות שורות אלו טרם נודע מה החליט ביהמ"ש העליון לגבי המשך כהונת נתניהו והתמודדותו, למרות כתבי האישום, לתפקיד רה"מ בממשלה הבאה. יש לקוות שביהמ"ש יימנע מהחלטה בנושא סבוך זה, לא יחצה קו אדום נוסף במערכת היחסים הטעונה והמורכבת בין הממשלה, הכנסת והמערכת המשפטית.
