אתמול קיבלתי את ספרו החדש של מנכ"ל משרד החוץ בדימוס הדיפלומט הבכיר
איתן בנצור "השלום ושברו" (בהוצאת
ידיעות אחרונות) ולא הנחתי אותו מידי. זה ספרו השלישי אחרי "הדרך לשלום עוברת במדריד" ו"להבה בלב אירופה" העוסק בפרשייה המדהימה של שלטונו קצר המועד של בלה קון בהונגריה.
"השלום ושברו" הוא סקירה מאלפת וראויה מאוד לקריאה, המבססת את תפישת העולם של
אבא אבן. בנצור שימש בין השאר כמזכירו הצבאי ותמך בתפישת עולמו, ואף מוכיח כי בסופו של דבר גם אישים מהימין, כמנחם בגין בהסכם השלום עם מצרים, ובמידה רבה
אריאל שרון שמחק את גוש-קטיף, הגיעו באיחור למסקנה ביצועית דומה (הספר הוא גם מענה למי שהיה בכיר במשרד החוץ משה ביתן שתקף בחריפות את אבן).
בנצור דיפלומט מקצועי מעולה. בור סוד שאינו מאבד טיפה, אינו שוכח דבר. הוא הרכיב משנה סדורה, וראוי לקרוא את "החלום ושברו" מא' עד ת'. ראוי גם לזכור כמה יסודות איתנים: החלטת מועצת הביטחון 242 שהיא מורכבת ובעייתית הייתה ונשארה המסד לכל תקווה דיפלומטית להסדר; ועידת מדריד ננטשה בטעות חמורה לטובת המהלך עם אש"ף באוסלו; ואולי חשוב מכל הוא שישראל לא נצמדה עוד קודם לכן מאז 1971 אל יזמת השלום של שליח האו"ם גונאר יארינג.
העידן ההוא בו גאתה היהירות הישראלית בבחינת "אני ואפסי עוד" זכה כבר למחקרים חשובים, כמו מאיר בוימפלד בשני כריכה הקפיצה למים הקרים. לא כולם עולים בקנה אחד עם דעת בנצור. אבל אין ספק כי התמונה לא יכלה להיות שלמה בלי פרסום עמדתו של הדיפלומט הבכיר בדימוס המוצגת בספר זה באורח הגיוני ובהתבסס על מידע רב.
אין זאת אומרת שצריך לקבל את כל ההערכות. בנצור מפחית מדי בחשיבות המרכזית של הצעת משה דיין לנסיגה מתעלת סואץ במסגרת הסכם ביניים שאנואר סאדאת הסכים לו אך
גולדה מאיר טרפדה, ואז אגב אבן נדם; וסוגיית נסיעתה הדרמטית של גולדה לנשיא רומניה ניקולה צ'אושסקו זכורה לי אחרת מכפי שמתוארת ב"שלום ושברו" על משמעותה הייחודית; ובנצור גם עושה כמה הנחות ניסוחיות הראויות להסתייגות בתארו ברוך מי שקרוב לו אך חטא בפלילים בנושאים של טוהר המידות.
אך אין באלה כדי להפחית מחשיבות פרסומו של "השלום ושברו", סיפור העיוותים שפקדו את התהליך הדיפלומטי בדרך לשלום, ולא מעט בשל שיקולים לא ענייניים של ממשלות ישראל (יש בו למשל תיאור כיצד גולדה מאיר ויגאל אלון פרצו בצחוק למשמע יוזמה אמריקנית לקידום הסדר מדיני חלקי בגלל שיקולים קואליציוניים הקשורים בבית היהודי, סליחה במפד"ל). ביסודו של דבר "השלום ושברו" הוא מסמך חשוב וספר עצוב.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
