בחירתו של בימאי הבית של תיאטרון גשר, אמיר י. וולף בשיתוף מעצב הבית מיכאל קרמנקו למתוח את ההעמדה במחזה מקצה הבמה עד לקצה השני המרוחק, מדגישה את המרחק שחל בנפשות הפועלות והמעבר, הנדידה שלהן מהקצה לקצה. והנפשות הן שני זוגות שכה רחוקים זה מזה ולכאורה אין קשר ביניהם. זוג חרדי מקהילת סאטמר בשנות השבעים בניו-יורק העומד להינשא בשידוך, חווה את היסורים והסבל עקב הציווים המונחים עליהם מהרב. מתוך הלכות עבשות שטעמן לא מובן ולא רלוונטי. האישה סופי (נטע שפיגמן זוכת פרס האקדמיה על תפקידה הבלתי נשכח ב"יאקיש ופופצ׳ה) ממלאת בשתיקה את כל הציוויים, עד כלות כוחותיה. בעלה שמולי (הנרי דוד היפהפה מ"מרחק נגיעה") שגם עליו נכפות ההלכות מהרב, נאלץ בעצת הרב לקחת ממנה את שתי בנותיה משום שהעזה פעם אחת לצאת מהבית ללא הגרביונים בעודה בהריון בחום של אוגוסט. אסון ושבר, איזו עבירה!!! בתגובה - סופי נוטלת את התינוק שזה עתה נולד, ועוזבת את הבית ואת החרדיות. תוצאות הנדידה שלה עם התינוק אברהם חוזרות ומתגלות לקראת סוף המחזה. בקצה השני של הסקאלה החברתית אנו פוגשים את אייב (שלומי ברטונוב המעולה ומרשים ביותר) כסופר בימינו, ואת אשתו החביבה אסתר (טלי אוסדצ׳י המכמירה - תגלית חדשה מקסימה ומרעננת של "גשר") שאף היא שוגה בחלומות של הצלחה כסופרת. שניהם לא בהכרח מאושרים, ואייב שוגה בהזיות בגלל שבאירוע לכבוד יציאת ספרו לאור ביקרה שם ג׳וליה, כוכבת קולנוע ידועה. הוא מתחיל להתכתב עמה במחשב, ודמותה הוירטואלית חוזרת ומופיעה בכל מייל שהוא שולח לה והיא עונה לו. לנה פיירפיילד זוהרת ומפעימה ככוכבת, ומפרה את דמיונו. הוא נכנס כה עמוק למערכת היחסים הזו, חרף זאת שהיא נשואה, כמוהו, הוא מתקרב לקראת קץ נישואיו צעד אחרי צעד. חמשת השחקנים מלבבים ביותר בתפקידם כנודדים מההווה המלחיץ לעבר עתיד שונה ומשחרר. נושא הנדודים שאיפיין את היהודים פיסית אלפיים שנות, מתממש כאן רגשית ופסיכולוגית.לשיאו, פורץ החלק הדרמטי ביותר במחזה (שרובו מתרחש במינונים עדינים), בחלקו האחרון כשהאמת נחשפת. בחלק זה בולטים עוד יותר יכולותיהם של השחקנים הצעירים (כולל הנרי דוד ונטע שפיגלמן המופיעים כבר מזה כמה שנים בגשר, ורכשו לעצמם רקורד נאה ביותר), שמעניקים בזאת חיזוק ואישוש לאנסמבל הוותיק יותר של גשר. כך גם עצם בחירתו של הבימאי הצעיר אמיר וולף לבימאי הבית, מאששת אף היא את התיאטרון שתויג עד עתה כפרי יצירתו של מייסדו יבגני אריה, הבימאי המעולה והבלתי נשכח. את המוזיקה להצגה כתב השחקן והמוסיקאי המחונן שלומי ברטונוב, את התלבושות המוקפדות לאותנטיות עיצבה יהודית אהרון המצוינת, ואת התאורה הטובה עיצבה קרן גרנק.