המאבק הנוכחי בין שר המשפטים ליועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט על מינוי פרקליט מדינה ומינוי ועדה לחקירת מח"ש, משקף את מאבק הכוחות המתגבר בין הרשות השופטת לבין הרשויות המחוקקות והמבצעות שמתנהל למעשה כבר שני עשורים. הרשות השופטת מנסה מזה זמן רב לרכוש שליטה מכרעת על השתיים האחרות, מה שמנוגד למהות הדמוקרטית בה שלושת הרשויות מקבלות סמכויות שאינן מאפשרות לאחת מהן להשתלט על השתיים האחרות - מצב הקיים במשטר דיקטטורי.
התירוץ של הביורוקרטיה המשפטית לשלטונה הבלתי מעורער, משתקף בספרה של
דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה - "ביורוקרטיה בפוליטיקה", בו היא טוענת שלכאורה לפוליטיקאי הנבחר יש אינטרסים אישיים בהיותו משועבד למי שבחר בו, בעוד שהפקיד הוא אובייקטיבי לכאורה. האומנם? הרי במציאות לא רק לפוליטיקאי אלא גם לפקיד יש האינטרס שלו לשרוד, שברוב המקרים מנוגד למה שהשר הבטיח לבוחר, ולכן אף צד איננו אובייקטיבי.
הביורוקרטיה הפקידותית מתרצת מצב זה בטענה שהפוליטיקאי לא מקצועי ולא מנוסה כמו הפקיד הבכיר שהוא לכאורה החכם והמקצועי והאובייקטיבי, וברוב המקרים הפוליטיקאי נבהל ומוותר ולא עומד על ביצוע הנחיותיו ככתבן וכלשונן. התוצאה: מחסומים ביורוקרטיים בפני האזרח, נהלים מסובכים מיותרים, המוני עובדים שאין בהם צורך ממשי, וחוסר יכולת לבצע את מה שהובטח לו. כך מושג ניצחון הדיקטטורה של הביורוקרטיה, שבראשה הביורוקרטיה המשפטית, על הבחירה הדמוקרטית של רוב האזרחים במדיניות ובערכים הרצויים להם.
התוכנית הביורוקרטית למלחמה בבחירה הדמוקרטית של האזרחים נחשפת בספרה הנ"ל של דינה זילבר, המשנה ליועהמ"ש, שם הצהירה: "חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינאליים. המגמה החשובה היא - העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה". בהמשך מודה זילבר שתהליך זה מתרחש במסווה של ניטרליות ו"מומחיות אובייקטיבית", תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי, מבלי לאפשר לציבור לדעת שגורלו נחתך בפועל על-ידי דרג פקידותי ממונה ולא על-ידי מי שנבחרו לכך על-ידי רוב הציבור. אין לזה שום פירוש אחר אלא - הפיכה שלטונית על-ידי הביורוקרטיה הפקידותית.
ראוי לחרוט בזיכרוננו דברים שאמר השופט המנוח
משה לנדוי על ההשתלטות הדיקטטורית השיפוטית של ידידו
אהרן ברק, בראיון שהעניק לפני 20 שנה ל
הארץ (6 באוקטובר 2000): "לנשיא בית המשפט העליון יש חוש התמצאות מפותח במערכות השלטון בישראל. הוא מצליח לשלוט לא רק במערכות בתי המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת. יש בו איזו עקשנות שאיננה נראית לי, וכאשר הוא רואה לנגד עיניו מטרה שבעיניו היא נכונה וראויה, הוא חייב להשיג אותה, יהיה אשר יהיה... הוא רוצה להשליט ערכים מסוימים כפי שהם נראים לו, וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאיננה נראית לי כלל. מדובר בכוח שלטוני של המשפט וזה בעיניי לא נכון. זה מוביל למבוי סתום".
למה לנו חוקים
על החשיבות הרבה של של הפרדת הרשויות למניעת השתלטות רשות אחת על השתיים האחרות, עמד גם נשיא בית המשפט העליון,
מאיר שמגר, בשנת 1988: "הפרדת הרשויות נוצרה כדי ליצור איזון בין הרשויות, שכן רק בדרך זו, דהיינו על-ידי מניעת ריכוז היתר של הכוח באופן בלעדי בידי רשות אחת, מובטחת הדמוקרטיה ונשמרת חרותם של הפרט ושל הכלל... כך נוצרת מקבילית הכוחות המקימה ומייצבת את האיזון, שהוא תנאי לקיום החרות ולקיום תקינות הממשל על כל זרועותיו" (בג"ץ 910/86, יוני 1988).
אחד מאלה שמביעים היום התנגדות להגבלת הסמכויות של הרשות השופטת מול המחוקקת, הוא נשיא המדינה. אולם בשנת 2003, כאשר ראובן ריבלין כיהן כיו"ר הכנסת, זמן קצר לאחר ששופט בית משפט השלום ביטל בפסק דינו חוק שחוקקה הכנסת, אמר ריבלין במישרין לנשיא אהרן ברק: "במציאות כזו אשר 'שלטון החוק' יצר לנו - למה לנו חוקים בכלל? לשם מה כל הטורח שבחקיקה בכלל? הבה נמנה לנו שופטים שישבו בשער העיר וידונו דין צדק, איש לפי הבנתו, לפי ערכי היסוד המקובלים עליו, לפי חינוכו, לפי מזגו, לפי אמונותיו האישיות.
האם, אדוני נשיא בית המשפט העליון, לא ברור גודל האבסורד? התיתכן כך ודאות משפטית כלשהי? היכול אדם לכלכל את מעשיו בכל תחום, בין פלילי, בין אזרחי, כאשר איננו יכול להסתמך עוד על-אף דבר חקיקה האומר במפורש דברים? "תמיד אמרתי שבית המשפט העליון, בהתפשטותו לתחומים לא לו, בהתערבותו בסוגיות שבהן אין לו ואסור שתהיה לו כל סמכות, יכרות בסופו של דבר את הענף שעליו הוא יושב ויזעזע את העץ כולו. הכנסת", קרא ריבלין, "חייבת לקום ולעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר מידי! על הכנסת לשוב וליטול לידיה את ההגה שניתן לה מידי העם מכוחה של השיטה הדמוקרטית, ולהעמיד במקומם את הגורמים המנסים לקנות להם אחיזה בהגה, אפילו אם מדובר בבית המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט".
בשנת 2008, כשהיה ריבלין ח"כ מן המניין, הוא פרסם מאמר נוקב בו תקף בחריפות את בית המשפט העליון וכך כתב: "במקום להבהיר ולהסדיר את הוודאות הנורמטיבית בחיינו, שלטון החוק במהדורתו הישראלית התאהב בחוסר ודאות נורמטיבית וסמכויות שמקורן בלתי ברור. הפנאטיות שבה מתנהל 'שלטון החוק', שבה הוא נלחם בחירוף נפש בכל ניסיון להגדיר (אפילו לא להגביל) את סמכויותיו, את מקורן ואת היקפן, מזכירה חצר חסידית קנאית. חייליה הפוליטיים של 'מפלגת שלטון החוק' מזכירים בהתנהגותם, בתגובותיהם האוטומטיות, חסידים קנאים. ובחצר חסידית כמו בחצר חסידית, שוברת הקנאות שיאים של קיצוניות דווקא אחרי הסתלקותו של האדמו"ר הנערץ, המותיר ליורשיו נעליים מתסכלות בגודלן העצום, וחסידים מבולבלים שקנאותם מסמאת את עיניהם".
