ש"י עגנון, חתן פרס נובל, חתן פרס ישראל, לא היה מקבל היום פרס ישראל בשל נגיעת ספריו בהדתה.
רונה רמון לא הייתה זוכה בפרס ישראל כי כפרה בערך כבוד המת. יגאל תומרקין לא היה זוכה היום בפרס ישראל כי "הבין את הנאצים" כשראה חרדים. פרופ'
זאב שטרנהל לא היה זוכה היום בפרס ישראל כי הציע לעלות על עופרה בטנקים, והרשימה עוד ארוכה, מפותלת ומתפתלת.
היו גם חתני פרס שהוכרזו אך ויתרו על הפרס מסיבות שונות. הזכורים ביותר, הרב צביה יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, שסבר כי אין הוא ראוי לפרס.
דוד בן-גוריון, סירב לקבל את הפרס כי ביצע את חובתו לאומה ועל כך אין צורך בפרס, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, אביר השוואת חיילי צה"ל לנאצים עורר מחלוקת וויתר על קבלת הפרס, וחתן פרס ישראל פרופ' יובל נאמן אף השליך את תעודת הפרס בו זכה על זוכה אחר, הסופר הערבי אמיל חביבי.
כל סקירת תהליכי קבלת פרס ישראל בזעיר אנפין לא באה אלא להבהיר, אסור לו לפרס החדש, הקם והניצב לו, פרס ישראל להשתקה, לסתימת פיות, לקרום עור וגידים. חובתנו להשליך פרס זה אל תהומות הנשייה.
הפעם על המוקד רבה הראשי לשעבר של רמת גן, הרב יעקב אריאל, אשר התבטא באופן שפגע בחלק מהציבור הישראלי, הלהט"בים. בעקבות התבטאויותיו שקבעו כי אבא ואימא הם משפחה, בעד התא המשפחתי המסורתי, נגד נישואים חד מיניים, כינה את הלהט"בים "נכים הסובלים מבעיה אמיתית", בעד טיפולי המרה. הרב אריאל מוכן לדון בסגנון אך נאמן לעקרונותיו ולהלכה היהודית ואין הוא חוזר בו במהות.
הרב אריאל מקבל את הפרס על מצויינות בספרות תורנית והיבול העצום של ספרי ההלכה שכתב, ברם, בעקבות התבטאויותיו קמו עליו, יש שיאמרו בדין ויש שיזדעקו שלא בדין, ארגוני הלהט"בים, הרבנים הרפורמים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, כולם קוראים לא לתת לאיש: "החשוך, הפרימיטיבי, איש המערות, למסית, למפלג, למגביר האיבה", הרב אריאל, את פרס ישראל.
הרב אריאל יהודי אורתודוקסי, ביטא את דעת התורה, את דעת ההלכה, הברורה והנהירה לו מאוד בסוגיות משכבי זכר. אפשר לחלוק עליה, אפשר לא לקבלה, אפשר להגדירה כחשוכה, פרימיטיבית ונבערת, אך אליבא דהרב אריאל זוהי דעת התורה לה הוא מחויב, ובמסגרת
חופש הביטוי חובתו להשמיעה.
זכותם של הלהט"בים למחות ולהוקיע, זכותו של הרב אריאל להביע דעתו, זכותם של הרבנים הרפורמים להזדעזע ולקרא להחזרת הרב למערות החושך, זכותו של הרב אריאל לשאת דבריו ברמה מתוך כבוד לאחר.
במרחב הציבורי הישראלי יש מקום לכל, ללהט"בים, לשמאל, לימין, לחרדים, לציונים, לבני העיר, הכפר, המושב והקיבוץ, ליהודים וערבים, לעולים וותיקים, לכולם. יפים דבריה של שופטת בית המשפט העליון לשעבר
עדנה ארבל בדחותה את העתירות בעד פסילת הענקת פרס ישראל לאומן יגאל תומרקין, שהבין את הנאצים בראותו חרדים, ופרופ' זאב שטרנהל שקרא לפגוע במתיישבים יהודים בטנקים.
וזאת כתבה השופטת בדחותה את העתירות: "בעוד פרס ישראל ניתן בגין הישגים מקצועיים, ראויים להערכה, ההתבטאויות בהן מדובר על-פי רוב נעשות מחוץ למסגרת המקצועית שבגינה ניתן הפרס. במצב דברים זה קשה שלא לראות את מניעת הפרס ממי שנמצא ראוי לו בשל הישגיו המקצועיים, אך על בסיס עמדות שהביע, כפגיעה בחופש הביטוי ולו באופן עקיף, תוצאה שכזו יש לה אפקט של "סתימת פיות", שאין לה מקום במשטר דמוקרטי, שהלא מהו המסר המתקבל אם לא מסר של השתקה".
אחרי רעשי הרקע, המחאות הלגיטימיות, הקריאות לשלול מול הקריאות להעניק, ממשיכים ביחד שכם אל שכם, זכות המחאה, זכות ההענקה, מחייבת להרחיב את המיכל ולחלוק מתוך כבוד, לכבד אמונות, דעות, גם אם הן לא כוס התה שלך, לא להשתקה, לא לסתימת פיות, לא לאחידות, כן למחלוקת, כן למחאה. ברכות לרב יעקב אריאל לרגל קבלת פרס ישראל לספרות תורנית, האמת והשלום אהבו.
