ישבתי עם ידידה והבטנו סביבנו. הורדנו את הגיל הממוצע, והבנתי הערה שהעירו הורי לפני שנים רבות עת השתתפו בגאלה של הליגה נגד השמצה. הורי היו האנשים הצעירים ביותר בין הקרואים, וזו הייתה בעיה חריפה אתה התמודד הארגון - הרבה תורמים גדולים, וכולם באים בימים. החשבון היה פשוט: בקרוב לא ישארו תומכים. דרך הפעולה הייתה ברורה: בכדי לשרוד, הארגון חייב היה להמציא את עצמו מחדש.
מאז הליגה מקיימת בכל רחבי ארה"ב תוכנית מנהיגות צעירה המביאה לחיקה מדי שנה מאות אנשים צעירים יותר שלימים יהוו את מקור הכסף והכח של הארגון. תופעת לוואי של אותה תחלופה היא שהארגון היהודי הפך בעשורים האחרונים לאנטי-ישראלי מובהק, בדיוק כמו היהודים האמריקנים העומדים בראשו - הצעירים החליפו את הוריהם, והאהבה הפכה לשנאה יוקדת. זו היא בבואה של מה שקורה בארה"ב ליהדות כולה (למעט האורתודוקסים): היהודים נטשו את ישראל ואת יהדותם, והפכו לסוגדי סופר-ליברליות כוחנית-חולנית.
אך נחזור לאירוע. שאלתי את המארגנים אם דיאן גלייזר עדיין בחיים. כבר לפני שנים היא לא יצאה מגבולות העיר בוורלי הילס ומאחוזתם שבצפון העיר, אט אט הצטמצם עולמה שבעבר חבק תבל ומנהיגי עולם. דיאן ובעלה גילפורד ז"ל היו בין התורמים הגדולים לאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. בית הספר למנהל עסקים נקרא על שמם. הקרן שהשאירו (בתם בחבר המנהלים) ובה מאות מיליוני דולרים ממשיכה לתרום לאוניברסיטה. דיאן נפטרה, נאמר לי.
בבוקר למחרת האירוע בעתון המקומי לקהילה היהודית חצי עמוד פרסומת, אוניברסיטת בן-גוריון מצרה על לכתו של התומך לרי פילד ז"ל. את לרי פילד פגשתי רק פעם אחת באירוע שערכה ידידתי בבית פרטי בבוורלי הילס עבור אוניברסיטת אריאל. פעמים רבות סיפרתי עליו בשני הקשרים: פילד גר בדירת פאר בקומות העליונות של מלון המונטג׳ בבוורלי הילס, מרחק רחוב מרודיאו דרייב. העיר אישרה בצורה חריגה קומות נוספות כחלק מבנית הקומפלקס הכולל חניה תת-קרקעית חינם, מיני פרק לרווחת תושבי העיר ובנין נוסף שעבר לבעלות העירייה. פילד היה הראשון שקנה את אחת מדירות הפאר בחמישה מיליוני דולרים. באותו זמן הדבר גרר סיקור בולט בלוס אנג׳לס טיימס, שגם ציין שבהסכם הקניה נכללה פסקה המגינה על הקונה אם יתברר ששילם יותר מדי. היכן היום ניתן למצוא הגנות שכאלו? גם אותו סכום הצטמק והיום נחשב ל"כסף קטן".
אך יותר מלספר על עושרו או עד כמה ממולח היה, מספר אני על אדם שידע לדרוש נאה ולתמוך בידידיו ובדברים בהם האמין. באותם ימים פרופסור
רבקה כרמי הייתה נשיאת האוניברסיטה, וראש מחלקה פוסט-ציונית באוניברסיטה היה ניב גורדון, ממשפחה שאהבתה לישראל משונה ביותר. כתב אותו פרופסור מכובד מאמר דעה שעורכי ה
עיתון לא התאפקו והזדרזו לפרסם בצורה מובלטת ביותר: "החרימו את ישראל!"
כיבוי שריפות
הפרופסור שזהו תחום מומחיותו קרא להחרים את המדינה, מוסדותיה, מוצריה ואנשיה, רק שכח כנראה שהוא אחד "מהם" ושמשכורתו משולמת על-ידי המדינה אותה הוא קרא להחרים. כנראה לא ידע מה פרוש שנאה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית, שכן הוא-הוא מושא אותה שנאה, וגם לא פרש מה יקרה אם יחרימו את האוניברסיטה המאפשרת לו לקדם דברים כה נאורים. העיתון לוס אנג׳לס טיימס הוא עיתון אכותי שאהבתו לישראל דומה לאהבת
עיתון הארץ למדינת ישראל. כמנויים, כך לפחות ניתן להרגיש מדפיו יום אחר יום.
התורמים הגדולים של האוניברסיטה נחרדו, ונשיאת האוניברסיטה הגיעה ללוס אנג׳לס בבהלה. באופן רשמי הביקור, ימים ספורים לפני ראש השנה, היה לכבוד יום הולדת של תורם גדול, אולי הגדול ביניהם, אך ברי היה לכל במה דברים אמורים: כיבוי שרפות! קבוצה של פעילים מקומיים ביקשה להפגש עם הנשיאה, אך הבקשה נתקלה בסרוב עקשני. נאמר לקבוצה שפרופ׳ כרמי נפגשת אך ורק עם תורמי האוניברסיטה, ומי שאינו כלול בגברדיה, אין זמנה פנוי.
סוזן רייטו, סופרת, ניצולת שואה ומי שחוותה את השלטון הקומוניסטי ומרבה לדבר על כך פנתה לידידה משכבר הימים, לרי פילד. פילד שהיה באותו זמן התורם הגדול ביותר של האוניברסיטה באזור פעל מיידית: "אם לא תפגשי אתם", הוא אמר לנשיאת האוניברסיטה, "הפגישה אתי - ארוחת בוקר של פתיחת הביקור - מבוטלת". הנשיאה לא הייתה יכולה להרשות לעצמה בזמן כה נפיץ להתעמת עם פילד, וכך יצא שקבוצת הפעילים (ואני בתוכה) נפגשנו עם הנשיאה במלון הילטון בבוורלי הילס. הייתה זו פגישה מיוחדת במינה, אך אנו עוסקים בלרי פילד ולא בפרופסורים הפוסט-ציונים באוניברסיטת בן-גוריון או בנשיאה שטענה ש"ידיה כבולות". כל זאת כאמור היה לפני שנים רבות, עוד טרם קמה לתחיה תנועת החרם.
למי שחושב שהשתנו הדברים, היום נזהרים כל המקטרגים (אותם "פוסט ציונים") שלא לקרוא במישרין לחרם. השנאה העצמית היא אותה שנאה, אך המילה "חרם" (וראשי התבות BDS של התנועה) היא דבר אסור שבאיסור. ממש לאחרונה נכתב מכתב באותה קטגוריה, וגם הפעם הזדרזו עורכי העיתון לוס אנג׳לס טיימס לפרסם מאמר דעה שכן הוא נגד ישראל ונגד הנשיא טראמפ ונגד נתניהו, בקיצור, כל שאיפותיהם של יהודי ארה"ב (דברי השטנה-נוטפת-צוף הנוכחים על-ידי פרופ׳ דיויד מייר ורבי חיים סיידלר-פלר מ-UCLA).
הנה הלך לרי פילד לעולמו, אך את אותו מעשה שעשה לא אשכח. הוא לא זלזל באחר, בדעה שונה, וחשב שחשוב שנשיאת האוניברסיטה תהיה מודעת ותתיחס גם אליה. בכדי להבין עד כמה יוצא דופן הדבר, מספיק לחשוב האם ניתן יהיה להפגש עם ראש הממשלה, או אפילו ראש מפלגה בארץ - בנט ושקד, גנץ או כל אחד אחר. נסו - ותווכחו בעצמכם.
תורמים עתידיים
עברו שנים רבות. מאז אותה פגישה עם נשיאת האוניברסיטה, האוניברסיטה עצמה נלחמת בתנועת החרם, והמשרד המקומי מקפיד זה שנים רבות לחשוף את הקהילה כולה לפיתוחים, להמצאות, לתרבות ולחיים באוניברסיטה בנגב. כך נתכנסנו לאירוע, אחד מרבים בסדרה, לשמוע מפי פרופסור על פיתוחים רובוטיים בשרות ביטחון פנים.
הסתכלנו מסביב, והיה ברור שהורדנו את הגיל הממוצע. התורמים, והתורמים הגדולים שעדיין בחיים, זוכרים מדינה אחרת, מדינה בחיתוליה. והנה מגיע פרופסור ומספר לנו על פיתוחים שהם בצומת החדשנות והעסקים, ושם מתגלגלים להם עשרות ומאות מיליוני דולרים, ולפעמים גם מילארדים, ובארץ כל אחד עוסק בסטרט-אפ זה או אחר, וכבר היו אקסיטים במילארדים רבים. אין אדם בעולם שאינו יודע מה זה "ווייז", גם אם הרוב לא יודע או מסרב להודות שזהו פיתוח ישראלי.
איך תמשוך האוניברסיטה, כמו גם אחיותיה, תורמים עתידיים, לעשורים לבוא? האם הדבר נחוץ בכלל? מתוקה בנג׳מין מלוס אנג׳לס פועלת, מאז פרשה מחמישים שנים כמחנכת ומנהלת ועומדת בראש בתי הספר של מילקן, לצוות בעלי מקצועות בגילאי 30 ו-40 עם מקביליהם בארץ, בכדי ליצור קשרים חברתיים כמו גם שיתופי פעולה. כשאנו נחשפים לפיתוחים בארץ, אנו יושבים בתדהמה, ועד מהרה הפוטנציאל (הכספי של השקעות) מגרה אותנו, שכן לארץ בהחלט יש מה להציע.
האם זו הדרך, האם זה הזרז שיקדם קשרים ושיתופי פעולה עתידיים? פעם הייתה התמיכה בישראל תמיכה בהתגשמות המשאלה בת אלפיים שנים "להיות עם חופשי בארצנו". אך אותו דור, כמו הגלייזרים ולרי פילד כבר אינם בחיים. מה יהיה עתה, איני יודע.
פיליפ גומפרטס שעומד בראש "העמיתים האמריקנים של אוניברסטית בן-גוריון" ציין 25 שנים של פעילות עם האוניברסיטה. אחד מקודמיו בתפקיד הוא איץ דקל, שזה עתה עזב את לוס אנג׳לס לצמיתות, להעביר את שארית חייו עם משפחתו בלאס וגאס. עולם הולך ונעלם; מציאות חדשה בפנינו.
לכל הגופים התומכים בישראל, באוניברסיטאות ובבתי חולים ובשאר ארגונים, אם הגוף אינו מתנגד לכיבוש ומתנגד לנתניהו ומתנגד לטראמפ ומתנגד לכל דבר שאינו תואם את מתווה יהדות ארה"ב הצעירה, הדור החדש יתרחק מהם. אולי היום ישראל לא זקוקה לכספה של יהדות ארה"ב וודאי שלא לסוג האהבה החדשה. התהפכו היוצרות, בקרוב יהדות ארה"ב תזדקק לישראל כבית וכמפלט; ואין האחת ואין השנייה מבינות או מפנימות זאת.
