לאור סכנת ההתפשטות של נגיף ה"קורונה", משרד הבריאות הוציא הנחיה לכל הנוסעים שמגיעים לישראל ממספר מדינות במזרח הרחוק, לשהות בבידוד בבתיהם במשך 14 יום כדי לוודא שלא נדבקו בנגיף.
תרחיש א: ישראלים אחדים התעלמו מן ההודעה ולא נשארו בבתיהם. כמה מהם אכן נשאו את הנגיף ובעקבות התנהגותם החל הנגיף להתפשט בארץ ונרשמו מאות אשפוזים של אזרחים שאפילו לא ידעו כיצד נדבקו. במיוחד נפגעו האוכלוסיות החלשות יותר של קשישים וילדים. נרשמו אפילו מספר מקרי מוות.
תרחיש ב: כל הנוסעים שהגיעו גילו אחריות והתחשבות ונשמעו להוראות משרד הבריאות. אלה מהם שנשאו את הנגיף והחלו לפתח תסמיני מחלה נלקחו לאשפוז בבידוד ולא הדביקו איש בסביבתם. בתוך שבועות ספורים הסכנה חלפה ואוכלוסיית ישראל נשמה לרווחה.
האם צמד התרחישים הנ"ל מתאים רק לפרשת נגיף ה"קורונה"? דומה כי זהו גם התיאור של המציאות היומיומית הנוגעת לנגיף אחר במקומותינו: נגיף חוסר ההגינות. הגינות, על-פי הכלל של הלל - "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", היא התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות.
יש אנשים בינינו שזאת אכן דרך התנהלותם במרחב הציבורי; לעומתם ישנם רבים הנוהגים דווקא בחוסר כבוד, בחוסר התחשבות ומנסים לא אחת לרמות את האחר, את הציבור ואת הרשויות, כאשר הם מתמקדים אך ורק ברצון ובאינטרס שלהם ומתעלמים מקיומו, מצרכיו ומזכויותיו של הזולת. כאלה הם לדוגמה הנהג הנדחף לצומת חסום ופוקק אותו לכולם, הסוחר המפקיע מחירים, איש המכירות המטעה את לקוחותיו, הפוליטיקאי הנוטל שוחד ופועל לקידום מטרותיו של נותן השוחד, פקיד הציבור המתעלם מזכויותיו של אזרח או נוהג בו בשרירות, וההורה המתחמק מלהישאר בבית עם ילדו נגוע הכינים ושולח אותו לגן, שם ידביק כמובן ילדים אחרים.
התנהגות מקובלת
לאלה, לצערנו, ישנה בולטות רבה בתקשורת, עד כדי כך שנוצר מצג שזוהי נורמת ההתנהגות המקובלת ושמי שאינו נוהג כמותם הוא כביכול החריג. גישה זו מתפשטת כמו נגיף וגורמת ליותר אנשים לנהוג בצורה דומה, מן הפחד שייחשבו בעיני סביבתם לפראיירים אם ינהגו אחרת, השפלה שקשה להם להשלים איתה; אלא שהתנהגות כזו רק מנציחה את הבעיה, כי היא מסייעת להתפשטותה בכל מגזרי החברה ופוגעת בכולם. בין הנפגעים נמצאים כמובן גם אלה שהיו בטוחים כי נהגו בחכמה כאשר רימו אחרים, נהגו בהם בכוחנות או לא התחשבו בהם, והכל כדי שלא להרגיש מנוצלים או חריגים.
אם זוהי ההתנהגות המקובלת, אובד האמון שלנו בזולת וברשויות המדינה (כפי שהראה מדד האמון האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה) ויש סכנה של התערערות הסדר הציבורי כולו. החשדנות והעוינות גוברות והנכונות של הפרט לפעול למען הטוב הקולקטיבי מתפוגגת והולכת. כלל הסולידריות "כל ישראל ערבין זה לזה", או בשפת המוסקטרים "אחד למען כולם וכולם למען אחד", הוא גם סוד חוסנה והתנאי לקיומה של מדינת ישראל. צו השעה הקיומי, ולא רק בהתמודדות עם ה"קורונה", הוא להבין את שתי אמיתות היסוד לחיים בחברה אנושית:
א. אדם לא חי לבד - ועליו להתחשב באחרים סביבו.
ב. החיים אינם מסתכמים ברגע אחד, ב"כאן ועכשיו", ואדם חייב להביא בחשבון את ההשלכות העתידיות של התנהגותו עליו ועל יקיריו, ולצפות שאחרים יפעלו כלפיו על-פי אותו עיקרון ההתנהגות שביטא במעשיו שלו. זהו אפקט הבומרנג המפורסם: תוצאות מעשיך חוזרות אליך.
אמרו חז"ל: "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". מי שמבטא במעשיו את הנורמה לפיה במקום הזה, בזמן הזה, מצילים בני-אדם, גורם לכך שנורמה זו תתווה את הדרך להתנהגותם של הרבים, שיצילו במעשיהם עולם ומלואו, ובכלל זה, יש לזכור, גם אותנו, את קרובינו ואת ידידינו.
המסקנה היא שהתנהגות הוגנת כלפי הזולת - התייחסות אליו בכבוד, ביושר ובהתחשבות, אינה רק התנהגות אנושית ראויה, אלא גם משרתת ישירות את האינטרס של כל אחד מאיתנו. במילים אחרות - ההגינות משתלמת, ומגינה עלינו בסיכומו של חשבון. אם ברצוננו לשרוד לא רק את נגיף ה"קורונה", אלא גם את נגיף חוסר ההגינות ופגיעתו הרעה, ואף למנוע את התפרצותו החוזרת ונשנית, הרי שאימוץ ההתנהגות ההוגנת על-ידי כל אחד מאיתנו כעיקרון מנחה בחיים, הוא החיסון ואמצעי המניעה הטובים ביותר. "כל ישראל ערבין זה לזה" או "כל ישראל מדביקין זה את זה" - זוהי הבחירה היום וזה תלוי רק בנו.
