אהוד אולמרט מנסה לאחרונה למחזר את טענתו הישנה, כי הוא כמעט הביא שלום במגעיו עם אבו-מאזן וסאאב עריקאת (שהסתיימו בספטמבר 2009, כאשר כיהן עדיין כראש ממשלת ישראל).
האמנם? נעיין בהצעה שהוא הניח אז בפני בני-שיחו - מדינה פלשתינית על 93% משטחי הגדה המערבית, לרבות בשכונות במזרח ירושלים. מאוחר יותר אולמרט עצמו דיווח והדגיש שההצעה כללה פתרונות גם בנושאי הגבולות והאגן הקדוש.
מבלי להיכנס לפרטים, זו ללא ספק ההצעה הנדיבה ביותר שניתנה לפלשתינים מאז ומעולם, אף יותר מזו שהועלתה בשיחות טאבה בינואר 2001 (שעיקרה מדינה פלשתינית על 89% משטח הגדה) ולא נענתה בהסכמה מן הצד השני, קל וחומר - מן הנוסחה שלכאורה הסכים לה
אהוד ברק (תחת לחץ הנשיא
ביל קלינטון) לקראת סיום ועידת קמפ-דייוויד בשנת 2000.
ברור לכל משקיף מפוכח ולא-נאיבי, שאהוד ברק הציע בזמנו את מה שהציע על סמך הערכה (מבוססת למדי, ככל הנראה) שהצעתו - מרחיקת לכת ככל שנתפסה אז - לא תתקבל ע"י
יאסר ערפאת, כך שהאחרון יוצג כסרבן שלום. מה הייתה עמדתו של אולמרט באותה עת? על-פי מקור יודע דבר שחלק עימי את המידע בזמן אמת, דעתו של אולמרט (שהיה אז איש הליכוד, וכיהן כראש עיריית ירושלים המאוחדת) הייתה נוחה מהתרגיל (ממש כשל המקור ושלי).
הוא באמת לא אמר "לא"?
עד כמה סביר אפוא שבספטמבר 2009 הניח אולמרט את הצעתו האחרונה בתקווה שההנהגה הפלשתינית תראה בה פשרה מספקת? הייתכן שהערכותיו דאז היו הרבה פחות מפוכחות משהיו שמונה שנים קודם לכן? יתר על כן, האם סביר שהוא - יורשו של אריק שרון בהנהגת קדימה - ייחל לכך באמת ובתמים?
אני לפחות מתקשה להאמין. מדוע? על סמך היכרותי עימו (עתיקה אומנם - בימי לימודינו באוניברסיטה העברית), אני נוטה לתת לו את הקרדיט, שגם באותה שעה הוא לא איבד את פיכחותו. פשוט יותר וסביר הרבה יותר הסבר אחר: היה אז צורך להתנהל באופן המתיישב-לכאורה מהתרחיש אותו קונדוליזה רייס, היועצת לביטחון לאומי של הנשיא
ג'ורג' בוש הבן באותם ימים, חפצה לקדם, כדי לרצותה.
והלאה? אפשר היה בהחלט לסמוך על הצד השני שגם במקרה זה לא יחמיץ את ההזדמנות להחמיץ הזדמנות. בדיעבד, זה בדיוק מה שקרה.
מה השתנה מאז להיום? הנה מה שמספר היום אולמרט. לדבריו, אף שאבו-מאזן לא נענה אז להצעתו, הוא לפחות לא אמר "לא". האומנם? האמת היא שאבו-מאזן ניסח הצעה נגדית משלו המבוססת על חילופי שטחים (בשיעור של 1.9% משטח הגדה, מול העברת שטח ישראלי שווה בגודלו לפלשתינים), הגיש אותה לנשיא בוש בדצמבר של אותה שנה, וסיכם עימו ששתי ההצעות יידונו בפגישה משולשת בין הצדדים. אפשר להבין מדוע עשה זאת: מבחינתו, הצעת אולמרט לא הייתה מספקת.
אם כן, משמעות המהלך היא שאבו-מאזן לא נענה אף להצעתו של אולמרט, שאכן הייתה הנדיבה מכל מה שגורם ישראלי בעבר העז אפילו לשקול. מכך משתמע בבירור, שהאופן בו מציג אולמרט היום את מה שקרה אז אינו מדויק כלל: אבו-מאזן לא רק שלא אמר "כן"; ממהלכיו משתמע שהוא התכוון ל"לא", מתוך תקווה שאולמרט, או לפחות יורשיו, יספקו בסופו של דבר את הסחורה, ואם לא כולה - לפחות את מרביתה. זכותו כמובן לרצות עוד. אבל לנסות לדרוש עוד כתנאי בל יעבור? זה אינו יכול להתפרש אלא כסירוב.
האם מוצדק לקרוא לכך "כמעט הבאתי שלום", כפי שאולמרט מציג זאת היום? זו אינה אלא היתממות, כפי שכל מדינאי מנוסה אמור לדעת: המרחק בין "כמעט הבאתי" ל"הבאתי" אינו שונה מהמרחק בין אין-שלום לשלום. יתר על כן: זה מבשר רעות גם בנוגע לעתיד המו"מ, מפני שנראה כי הצד השני איננו, ולא היה מעולם, ממש רציני בגישתו לאותו מו"מ.
כיצד מתנהל מו"מ רציני
מיקוח בין שני צדדים רציניים (קרי, צדדים המעוניינים - לא רק עקרונית אלא גם מעשית - לסגור עסקה בתנאי שתהיה מבחינתם לפחות נסבלת) מתנהל בטווח שבין שני תחומים - זה שמהווה נון-סטרטר עבור צד א' (כלומר, שאינו מקובל עליו לחלוטין), וזה שמהווה נון-סטרטר עבור צד ב'.
כל צד מנסה כמובן להשיג את העסקה הטובה ביותר מבחינתו, אך לומד בדרך כלל תוך כדי המיקוח מהם יחסי הכוחות בין הצדדים ומהו גבול הוויתור של הצד השני. מנקודה זו ואילך יחדל להציע עסקות המהוות נון-סטרטר מבחינת הצד השני ויתמקד בהשגת הפתרון הטוב ביותר מבחינתו-הוא בתוך טווח המיקוח (משמע, זה המשתרע בין שני גבולות הויתור).
אין ספק, כי המו"מ יתמשך כל עוד הצדדים מנסים להטות את העסקה לטובתם, אך סביר שבמשך הזמן הם ייפגשו בנקודה מסוימת. נקודה זו צפויה להיות סמוכה למדי לאמצעו של טווח המיקוח כאשר כוח המיקוח של שניהם פחות או יותר שווה, אך טובה יותר מבחינת אחד הצדדים אם כוח המיקוח שלו עדיף.
כל זה נכון בתנאי ששני הצדדים רציניים. אבל קורה שלפחות צד אחד איננו רציני. לא תמיד קל לקבוע שכך הדבר, אך יש לפחות שני מצבים בהם אין מנוס ממסקנה כזו. הראשון: כאשר אותו צד דוחה הצעה שנראית על פניה ככזו שאי-אפשר לסרב לה לנוכח יחסי הכוחות. השנייה: כאשר הוא מתעקש על פתרון שמבחינת הצד השני מהווה נון-סטרטר.
האם לא זה בדיוק מה שהפלשתינים מנסים לעשות? נראה שעדיין לא התייאשו מלצפות לנס. בטרם יתפכחו, לא יהיה כאן שלום. אולמרט בהחלט אמור לדעת זאת. אני מעז לנחש שהוא אומנם יודע ומבין.
האם יש לו סיבות שלא להודות בכך?! אולי. אם יורשה לי ניחוש: נראה לו, כי חזרה אפשרית לחיים הפוליטיים, משאת נפשו מאז שעמד על דעתו ככל הנראה, לא תצלח דרך חוגי הימין ממנו הוא בא במקור, וספק אם דרך המרכז אליו הוא התגלגל בשלהי הקדנציה שלו כראש ממשלה (בפועל). אם כך, המוצא היחיד מאז התפטרותו הוא לזוז שמאלה במידה משמעותית. ואם אין ברירה, יכשר לכך גם מסע משותף עם אבו מאזן לבניין האו"ם בניו-יורק.
מהלך של זיקית? כך זה אומנם נראה. אך מן הסתם, פרישה מוחלטת מהחיים הפוליטיים גרועה מבחינתו שבעתיים. כוחו של הרגל.
