מגיפת הקורונה מביאה איתה מחלה מסוג אחר: גזענות נגד בני הלאום הסיני. התופעה הביאה לגינויים מצד ממשלות קנדה, דנמרק ואוסטרליה – וגם מצד ממשלת סין. מלצר במסעדה בצ'יינהטאון בלונדון מדווח על ירידה של 70% במספר הלקוחות מאז פרוץ המגיפה, ורוב אלו שכן מגיעים הם סינים בעצמם. סטודנט מלזי באוניברסיטה בלונדון החליט לוותר על השיעורים משום ש"מחצית התלמידים סינים".
מספר קבוצות אתניות סיניות משיבות מלחמה שערה – מדווח אקונומיסט. קמפיין במדיה החברתית בצרפת, בשם JeNeSuisPasUnVirus ("אין לי את הווירוס") עודד מאות לשתף את סיפוריהם; חלקם הם אסיאתים לא-סינים, האומרים שספגו את נזקי המשנה. אוסטרלים ממוצא סיני השיקו עצומה המאשימה שני עיתונים בשימוש בלשון גזענית בקשר לנגיף; רבבות חתמו עליה.
אלא שיש גם סינים החוטאים בצורה דומה, כאשר הם חושדים או חוששים מפני מי שמגיעים מהעיר ווהאן, מוקד ההתפרצות, מחבל הוביי בו היא נמצאת או בכלל ממרכז סין. ב-2 בפברואר אסרה ארה"ב על-כניסתם של מי שאינם אזרחיה ואשר שהו לאחרונה בסין, החלטה שגררה ביקורת מצד רבים במערב. אבל ריאן ז'אנג, המתגורר בעיר הקנדית בארנבי ששליש מתושביה ממוצא סיני, אומר שרוב בני הקהילה המקומית תומכים בצעד דומה מצד קנדה.
הביטוי הבולט ביותר לעוינות בפזורה הסינית הוא מצד בני הונג-קונג כלפי בני סין, על-רקע המהומות המתמשכות בהונג-קונג בדרישה ליותר דמוקרטיה. קנדי אחד ממוצא הונג-קונגי מכנה בשם "ארבה" את יוצאי סין הרוכשים מסיכות – כינוי המשמש במחוז מוצאו לתיאור תושבי סין הפושטים על החנויות המקומיות ומרוקנים את המדפים. סולידריות אתנית אינה קיימת גם בקרב הסינים עצמם.
אקונומיסט בדק היבט נוסף של הקורונה: הקשר בין סוג המשטר לבין היכולת להתמודד עם מגיפות רחבות היקף. שר החוץ הסיני, וונג יי, טען, כי "רק בסין ורק תחת מנהיגותו של הנשיא שי ג'ינפינג יש אמצעים כה יעילים כדי למנוע את התפשטותה של מגיפה פתאומית שכזאת". ממשלת סין אוהבת להזכיר, כי כאשר פרצה מגיפת שפעת בארה"ב בשנת 2009, לא הצליח הממשל המקומי למנוע את התפשטותה ו-284,000 איש ברחבי העולם מתו ממנה. אולם מצא העיתון, ככלל – מדינות דמוקרטיות מתפקדות טוב יותר במצבים כאלו.
זוהי המסקנה מבדיקת המגיפות המתועדות מאז 1960: לא משנה אם מדובר במדינה עשירה או ענייה; במדינות דמוקרטיות שיעור המתים נמוך יותר. במדינות סמכותניות ברמת ההכנסה של סין, מגיפות קודמות הרגו שישה מכל מיליון תושבים; במדינות דמוקרטיות השיעור הוא ארבעה למיליון. תוצאות דומות נמצאו בבדיקה של מגיפות נרחבות בלבד (למעלה מ-50 מקרי מוות), או בבדיקת מגיפות שהיו מוגבלות לאזור מסוים.
לכאורה, מפתיע לראות שדמוקרטיות – עם ההליך הביורוקרטי המסורבל שלהן – מתפקדות טוב יותר מעריצויות, בהן ניתן להנחית פקודות לביצוע מיידי. מצבי חרום דורשים צעדי חרום, שלעיתים לא נתפסים כעולים בקנה אחד עם משטר דמוקרטי. בנורבגיה, אחת המדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם, דן הפרלמנט במשך שבע שנים במיקומן של 200 מיטות אשפוז חדשות; בסין הוקם בית חולים בן 1,000 מיטות לחולי הקורונה – בתוך עשרה ימים.
אולם, מסביר אקונומיסט, משטרים סמכותניים אינם בנויים לתהליכים המצריכים זרימה חופשית של מידע ודו-שיח פתוח בין התושבים לשליטים. למשל: כאשר פורצת מגיפה, משוב מן השטח על פעולות הממשלה הוא חיוני לצורך תגובה דינמית. אבל מדינות לא-דמוקרטיות מגבילות את העברת המידע ואת מתיחת הביקורת.
קחו לדוגמה את לי וונליאנג. הרופא בן ה-33 מהעיר ווהאן הזהיר באופן פרטי כבר בחודש דצמבר את עמיתיו מפני הופעתה של מחלה דמויית-סארס. במקום להקשיב לדאגותיו, המשטרה עצרה אותו בשל "השמעת האשמות שווא". לי שוחרר מאוחר יותר, אך כבר חלה בעצמו בקורונה ומת בשבוע שעבר. או המקרה החמור בהרבה של הנשיא שי, אשר על-פי דיווח בבטאון המפלגה הקומוניסטית – ידע על המחלה כבר בשלביה הראשונים והורה לפעול ב-7 בינואר – שבועיים לפני ההודעה הרשמית עליה. ייתכן שמטרת הדיווח הייתה לצייר את שי כמי ששולט במצב, אך הוא גם הוכיח שהנהגת סין חלשה מאוד בהעברת מידע מציל חיים לציבור.
