קשה להתחרות בבימויו של חנן שניר אז, עם השמירה על כללי הקלאסיקה היוונית, בכך שלא נראה על הבמה רצח 70 בני אחאב, והתמונה הנוקבת ביותר בהצגה לעולם לא תשכח: כשהכדים בהם הראשים הכרותים הובאו לפני המלך. סצינה שתפסה את הצופה בגרונו. בעוד שהפעם, בבימויו היצירתי של מיקי יוסף, לא נחסך מהצופים מראה הראשים הכרותים; כמו גם מראה קטורה (קוראל קרואני המכמירה) שבגדיה שטופי דם מהאונס האכזרי שיהוא עשה בה. כך גם האקט שעשה יהוא במלכה זילפה (ליאה בר), שאת בעלה המלך יהורם הוא הרג, כשהוא נועץ בגופה את חרבו ואחר מסיים בהתפרקות מינית באחוריה. האכזריות נראתה פיסית, מבלי להסתפק במילולית. המילים בתנ"ך המתארות את תולדות יהוא, יש בהן די כדי לתאר את מכלול תכונותיו. מי שאליהו הנביא ציווה על הנביא אלישע למשוח אותו למלך היה חייל ומפקד שהצלי להשתלט על השבטים בגלעד (שהיו שייכים לארם, אלה שתמיד הציקו לבני ישראל), תוך שעשה בהם כמה מעשי הרג, ובכך הצליח להפיל עליהם את חיתתו. כי עובדה ידועה, שבמלחמה, כמו במלחמה: מי שחזק ומוכיח את כוחו - הוא מנצח. אך מכיוון שהיה גס רוח ובוטה, לא הייתה בו החכמה של אחאב, שהשכיל לשלב דיפלומטיה עם קשרי ידידות ובריתות עם העמים שסביבו, כמו נישואים עם בת מלך צידון, טולרנטיות מבחינה דתית, ובכך, שהקים קואליציה ידידותית, ועמד מול מלך ארם עם ארסנל של יותר שריון ממה שהציב גנרל מונטגומרי כנגד הגרמנים בקרב אל עלמיין - עלה בידו לנצח, ובכך לדחות את הרס ממלכת ישראל בידי ארם במאה שנים. מי שעמד לעזרו של יהוא במחזה (רן רווח) הוא ראש השרים זיף, ששיפץ את התנהגותו, אך רק חיצונית. החיה הרעה המשיכה לפעום מבפנים ולהתפרץ החוצה. הפקת בית צבי לא זכתה בשחקן שיהיה יהוא כפי שהיה יגאל נאור. למעשה, זה תפקיד שדורש נוכחות פיסית יחד עם אכספרסיה עצומה, גם ללא צרחות. ראש השרים, עזגד (טל עמר) לא מצליח לעמוד מול הר הגעש יהוא. לעומת זאת, מי שעושה ברגש ובטוב טעם את תפקיד זיף, בכל דרגות השפל הנפשי אליו התדרדר עד מחיקת אישיותו בידי הקלגס הברוטלי - הוא חן זרט. כך גם מקבל זרקור תפקידו של החייל (ברק תמם, שחונן בקול ובהיגוי מצוינים, ומרשים מאוד בביצועו). תפקיד שלכאורה צדדי, מקבל בהצגה זו עוצמה וחשיבות הודות ליכולות שחקן זה, וכך להוות עוגן חשוב להצגה. השחקניות במחזה - זילפה (ליאה בר), קטורה (קורל קרואני), ומעכה (אלה מושיוב) - כולן משכנעות ועושות את תפקידן כנשוא הטרדתו והתעמרותו של המנהיג הברוטלי. נושא הממשיך להתקיים עד היום כאן ועכשיו. התפאורה המדהימה והכה מקורית של יואב לוין מעניקה יתר עוצמה למתרחש. כך גם המוזיקה המהווה קול נוסף המוסיף למתח, והתאורה היפה של אלון ברקוביץ׳. התלבושות התקופתיות של נטשה מנטל מחברות בין הסיפור התנכ"י לאירועים המתרחשים בימינו, הזוכים לשיבוץ בטקסט של משפטים המושמעים כיום ומרמזים לאישים מסוימים. אך אין בהם כדי להעביר את משקל הכובד לפרטים כאלה או אחרים. הדרמה העזה שהתנ"ך מעמיד לפנינו, בלי כחל ושרק - בעלת עוצמה השווה, אם לא עולה, על הדרמות של שייכספיר או הדרמות היווניות הקלאסיות. אלא שלצערנו, הדרכת ההיגוי הלקויה פוגמת בהפקה, וחבל, שהטקסט הנהדר של גלעד עברון הולך לאיבוד בחלקו.