הצלחתה של איה קפלן בעיבוד הספר למחזה, שהייתה תוך שיתוף פעולה והסכמת הסופר המנוח, נובעת מכשרונה לצקת בסיפור נגיעות כלל אנושיות, הגורמות לצופה לחוש כמו חזה בתמונות מחייו, ויתרה מכך, מההיסטוריה של העם כולו, לא רק של עוז עצמו. מאלה נובעת ההזדהות עם האירועים ההיסטוריים של הכרזת הכ"ט בנובמבר על הקמת מדינה יהודית בישראל, המצב הקשה בירושלים במלחמת העצמאות, כולל המים שהיו במשורה, והמצוקה הכלכלית האישית של משפחת קלויזנר, לעומת הצלחתו של דודו של עמוס - ההיסטוריון פרופ׳ קלויזנר. כל זאת, נוכח אי-הצלחתו של אביו של עמוס, והיחסים הקרירים של האב עם האם שהביאו להתאבדותה (שבעצם היו צד אופייני לרבים מהזרם האשכנזי, שהחינוך האירופי שלהם התאפיין בהפנמת רגשות). חבל שאיזכור "הטבח בדיר יאסין" שמקורו היה בטעות מכוונת, משריש את הטעות ההיסטורית וחבל. ההצלחה של קפלן בנויה גם על תוספת חשובה בדמות עיצוב התנועה היפהפה של עמית זמיר, שיחד עם המוזיקה של דורי פרנס והשירה המרבדת בקטעים משירי האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח, שקבועים בזכרון תודעתנו, מעניקה לסיפור חיים וצבע, ומעצימה את הקשר של הספר עם הצופה. עצוב התפאורה הכה משכיל של אדם קלר, המחבר ביצירתיות את ההווה לעבר עם קיר הנייר, שלאורך כל הלילה נקרע עוד ועוד, ופוער בכך את הצופה להזיותיו של הסופר המבוגר, המעלה בזכרונו סצינות של דמויות הוריו, סבו וסבתו, השכנים ועוד. ממש מלאכת מחשבת. ויחד עם התחכום הוא משלב את העיצוב בפרטי פרטים של הדירה הדלה בירושלים, על כל מדפי הספרים שעטפו את חיי האב והבן בהמשך. כך התלבושות האותנטיות היפות שיצרה סבטלנה ברגר, וצילומי הווידאו ברקע של גיא רומם, המעשירים את תחושת המקום והזמן. יהויכין פרידלנדר כעמוס עוז בבגרותו, לעומת הוריו המגיחים מהזיתו כפי שהיו צעירים, והוא בן 12, ממלא יפה את דמות הסופר במציאות ובסיפור. כי הספר למעשה משלב את המציאות ותוספות פרי עטו של המחבר, ועוד כאלו שהוסיפה איה קפלן ביצירתיות. כך נארג החלום לכלל דרמה מרתקת: תמר אלקן שובה את הלב כ-פניה, אמו היפה והסובלת של עמוס הקטן. אך הסבל שלה מיחסי בעלה המיוסר בחוסר הצלחתו וגורם לה להתאבד, לא בא דיו לידי ביטוי מוצדק במלוא העוצמה במחזה. התירוץ של אביו (ויטלי פרידלנד הנוגע ללב) ש"אמא סובלת ממיגרנות" לא דרמטי מספיק לשכנע מדוע שמה קץ לחייה. גם הסב טוב הלב (אריה צ׳רנר המרשים ומלא הרגש לילד) והסבתא הטובה (אודליה מורה-מטלון) אין ביכולתם להקטין את הטראומה שהילד עבר. טראומה שגרמה לבן למשפחה הרביזיוניסטית, לעזוב בגיל 14 את הבית ולחיות בקיבוץ חולדה הסוציאליסטי. מכאן יש להבין מדוע עוז שינה את שם משפחתו מקלויזנר ל-עוז. ואת המהפך שלו בתפיסה הפוליטית, שיצרה את אחד מהמאורות הגדולים של השמאל הישראלי. סיבה טובה להענקת פרסים לסופר בהמשך, בארץ ובעולם. דמויות כמו השכן, הרופא, החנווני והמוות - אותן ממלא להפליא יואב היימן; או השכנה מאלה, והחברה מלאת שובבות הנעורים של פניה, האם, אותה מצליחה לשחק בחן רב כרמית מסילתי-קפלן - שניהם כובשים בכשרון גילומם דמויות כה שונות תוך החלפת תלבושות ופאות ובכך שניהם מעשירים גם הם את הרקע של סיפור המחזה. את דמות הילד עמוס ממלא בהמון תום וחום פטר קנולר הבלונדיני, שבא לאכול אותו במתיקותו. הוא גונב את תשומת הלב לא רק בגלל שהוא ילד, אלא בהזדהותו המוחלטת עם הדמות ואירועים, ובכך הוא תורם רבות, כמו כל השחקנים, לאמינות הדמויות ולהזדהות הצופים אתן. רק שרחמי הצופים נכמרים עליו כשהסבתא מקרצפת אותו באמבט הפח, ושוטפת אותו במים במשך כל זמן המונולוג שלה, עד שעולה החשש שהילד יצטנן חלילה וחס. כל זה, וכל הפרטים המושקעים בהצגה, המחזירים את הצופים לתקופה הרת הגורל של טרום והקמת המדינה, ולשנותיה הראשונות מהווים פריסה מקסימה של היריעה, המדברת ללב כל אחד. הצגת החאן הירושלמי "סיפור על אהבה וחושך" - על האהבה שכה חסרה לאמו של הסופר והחושך שנגרם לילד בעטיה של התאבדות האם - היא הצגה שלא תשכח. הן בכוח היצירה של הבימאית והיוצרים המעולים, והן במשחק של השחקנים הכה כובשים כל לב באותנטיות ובאמת הסיפורית והעובדתית.