בין המתגייסים לעזרת מושבי העולים בנגב היה בן עמי מלכימן, חבר מושב כפר יחזקאל שבעמק חרוד. מלכימן בן ה-34 נשוי ואב לשלושה מתמנה בשנת 1955 כרכז פעילות המדריכים במושבי העולים בנגב מטעם חברת מת"ח שהוקמה על-ידי "תנועת המושבים" כדי לספק הדרכה וציוד למושבי העולים של התנועה. למעשה בן עמי היה אחראי מטעם "תנועת המושבים" על המדריכים שהתגייסו לעזרת מושבי העולים בנגב. במסגרת תפקידו זה הוא עבר עם הטנדר שלו בין המושבים, ביקר במושבים, שוחח עם המדריכים במושבים השונים, יזם, אירגן, תיאם, ופתר בעיות. בנו של בן עמי, יורם מלכימן מספר לי כי אביו היה יוצא ביום ראשון בבוקר ברכב שלו מכפר יחזקאל לנגב וביום חמישי בערב חוזר למשקו ומשפחתו בכפר יחזקאל. בכל הלילות של השבוע לן אצל משפחה במושב תדהר.

ביום שני 23 בינואר 1956 אחר-הצהריים בשעה 15:30, ליד צומת מג'דל אשקלון-באר שבע, הבחין שמעון רוזנברג, מבקר כרטיסים של חברת אש"ד (אג"ד), שהיה בצומת, בצעיר מכה בחור בשם ל.ש. לידו של הצעיר המכה עמד אחיו הבוגר ממנו. כששאל רוזנברג את הצעיר המכה מדוע הוא מכה את ל.ש השיב הצעיר כי הוא מסתנן וכי אין לו תעודת זהות. רוזנברג שוחח עם ל.ש כדי לברר על מה העניין. והסתבר שהבחור ל.ש הוא מגמגם, כמעט אילם וקשה לחלוטין להבין מה הוא אומר. רוזנברג הציע שהשלושה, הצעיר המכה אחיו והבחור המגמגם, ילכו למשטרה כדי לברר את הנושא. באותו זמן הגיע לצומת בטנדר שלו עמי מליכמן. הוא הוריד בצומת חמישה מדריכים בני מושבים שהביאם ממושב שחר. מליכמן נענה לבקשה והביא את השלושה לתחנת המשטרה מג'דל באשקלון. סמל המשטרה בתחנה שוחח עם הצעיר המגמגם. התברר כי הוא עולה חדש ושמו ל.ש בן 35 ומתגורר במושב שדה דוד וכי הוא סובל מגמגום משמעותי ומסוג של אילמות, עד כי בקושי קשה להבינו או לתקשר עימו אולם כמובן אינו מסתנן. לאחר הברור עם סמל המשטרה שקבע שהאיש אינו מסתנן שני האחים ביקשו מעמי מלכימן שיסיעם לכיוון כיסופים והאיש המגמגם ל.ש ביקש להגיע לבאר שבע. בן עמי הסכים להסיעם בטנדר שלו. מימין לנהג ישב ל.ש ובארגז הטנדר מאחורה כנראה ישבו שני האחים (אחד האחים טוען כי ישב מימין לנהג יחד עם ל.ש). לא הייתה מחיצה בין תא הנהג לארגז הטנדר. במהלך הנסיעה ביקשו שני האחים מבן עמי שיסיעם עד לכיסופים. בין עמי סירב והסביר כי הוא בדרכו למושב תדהר וכי אינו יכול לסטות מהדרך. התפתח ויכוח בעיקר בין בן עמי לאח הצעיר יותר. בהגיעם סמוך למושב תקומה האט בן עמי את הנסיעה והחל לעצור את הרכב ודרש מהאחים הטרמפיסטים לרדת מהרכב. ברגע שהחל בן עמי בעצירת הרכב כיוון אחד מהאחים את הרובה הצ'כי שהיה ברשותו ומטווח קרוב כמעט אפס ירה שתי יריות בעורפו של בן עמי וזרועותיו נשמטו מההגה. הטנדר המשיך לנסוע עוד כמה עשרות מטרים, ירד לתעלה לצד הכביש ונתקע בעץ אקליפטוס ונעצר. הטרמפיסט ל.ש שישב מימין לנהג היה המום מהתרחשות, פתח את הדלת הימנית של הטנדר ונס בבהלה. הצעיר היורה חשש כנראה שהטרמפיסט ל.ש יסגירו וירה גם לעבר ל.ש אולם החטיא. הערב ירד והייתה במקום חשכה ול.ש הצליח להימלט ולהגיע לבאר שבע. כשהוא המום ומפוחד ולא מספר דבר לאיש וגם לא מדווח למשטרה. שני האחים נמלטו מהרכב. משך שני לילות היה מוטל בן עמי בתוך רכבו. לא ברור אם מת מיד לאחר הירי או שהיה מוטל פצוע ואחרי זמן מסוים מת מפצעיו. כידוע, לא היו אז טלפונים ניידים, בקושי טלפונים נייחים. המשפחה בה לן בן עמי במושב תדהר, לא העלתה על דעתה שקרה לו משהו נורא ומן הסתם חשבה שלא יכול להגיע ויגיע בהמשך השבוע. ביום רביעי 25 ביולי 1956 הבחין טרקטוריסט, תושב האזור בטנדר הנמצא בשדה תקוע. בתוך הטנדר הייתה מוטלת גופתו של בן עמי מלכימן ירויה בראשה. משטרת נפת הנגב הוזעקה למקום ופתחה בחקירה.

ארונו עטוף דגל הלאום של בן עמי מלכימן, הוצב (יום ה' 26.1.56) באולם הכניסה לבית תנועת המושבים ברחוב ריינס 6 בתל אביב. בין העוברים על פני הארון: ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל משה דיין חברי כנסת ופעילים מתנועת המושבים. ספד לו אריק נחמקין איש נהלל. רבה של נהלל זכריה כהן אמר "תפילת אל מלא רחמים". משם הוסע הארון בשיירה ארוכה לבית העלמין במושב כפר יחזקאל ושם הובא לקבורה. ליד הקבר הפתוח הספידו חבר הכנסת עמי אסף וד"ר נתן פיאט מנהל בית הספר כדורי בו למד בן עמי. בן 35 היה במותו. הותיר אחריו את רעייתו ציפורה ושלושה ילדים קטנים. יורם בן 7, נחמה בת 5 וגיל (גילי) פעוט בן 3.

מיד לאחר רצח בן עמי מלכימן, הועלתה סברה כי את הרצח ביצעו מסתננים שחצו את הגבול וחדרו לתוך שטח ישראל. ראוי לציין כי הייתה זו תקופת המסתננים. בהתחלה סברו החוקרים כי היורה ירה לעבר מלכימן מחוץ למכונית דרך השמשה הקדמית על-פי חור הכדור שנוצר בשמשה הקדמית. אולם בדיקה פתולוגית גילתה שהכדור חדר מעורף ראשו של הנרצח ומשם חדר לשמשה. תוך ימים ספורים מאז התגלתה גופתו של בן עמי מלכימן נפתרה תעלומת הרצח. התברר כי את הרצח ביצע יהודי - אחד משני האחים שלקח בן עמי כטרמפיסטים. יורם מלכימן, בנו של הנרצח, מספר לי כיצד אותרו שני האחים שאחד מהם הודה ברצח אביו: "כאשר נמלטו האחים הטרמפיסטים מהרכב לאחר שאחד מהם ירה באבא השאירו תוך מנוסתם המבוהלת שקית ובה לחם. בשקית הייתה קבלה עם תווית שם המאפיה בה נקנה הלחם". החוקרים איתרו את המאפיה באזור אשקלון. ליד מושב הנהג נמצא גם תלוש מזון שהשאיר תוך מנוסתו הבחור המגמגם ל.ש. עולה חדש שאותר ונחקר והתברר שהיה עד לרצח אולם לא הכיר את שמות שני האחים הטרמפיסטים האחרים וכמובן שידו לא הייתה ברצח. סמל המשטרה בתחנת מגדל אשקלון נזכר בשני האחים תושבי מעברת מג'דל אשקלון שהיו אצלו לברור זהות "המסתנן" ביום הרצח. שני האחים שעלו לארץ ב-1950 עם משפחתם מעירק אותרו ונעצרו ביום שישי 27.1.56 לחקירה. האחד מהם היה קטין בן 16 והשני צעיר בוגר יותר (לא קטין). האח הבוגר טען בחקירתו במשטרה כי אחיו הצעיר הלוקה בנפשו הוא שירה בבן עמי מליכמן. הצעיר הקטין הואשם תחילה על-ידי פרקליטות המחוז ברצח בכוונה תחילה אולם סעיף האשמה הומר בהמשך להריגה. ב-26 בפברואר 1957 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים בהרכב השופטים ש. קסאן (נשיא)מ. גולן ומשה כהן את הקטין וגזר עליו 12 שנות מאסר בפועל. "בית המשפט התחשב בנסיבות מקלות, גילו של הנאשם שהיה ביום ביצוע העבירה בגיל 16, הודאתו באשמה וחרטתו על המעשה". נודע לי כי הנאשם שינה לימים את שמו והשתקם. שמו אסור בפרסום מאחר שהיה קטין בעת הרצח וחל על המקרה שלו חוק התיישנות. הרובה הצ'כי שהיה ברשות הקטין ניתן לו כנראה ברשות ולא ברור דיו מי נתן ומי אישר לו לשאת נשק.

סיפור חייו של בן עמי מלכימן שזור בתולדות ההתיישבות בארץ. חייו היו קצרים אך רבי מעש והיה מהראשונים להתנדב למשימות לאומיות. בן עמי מלכימן נולד בצפת בשנת 1920 לנחום וציפורה מלכימן מחלוצי העלייה השנייה שהתיישבו לאחר עליתם לארץ בראש פינה ובמקומות נוספים בגליל העליון. אביו נחום עבד בראש-פינה, ואמו ציפורה עבדה כמיילדת בצפת. בתחילת שנות ה-20 עלו נחום וצפורה מליכמן להתיישב במושב עין טבעון, הוא כפר יחזקאל ונמנו עם מייסדי המושב. הם הקימו בו משק חקלאי. לנחום וציפורה מלכימן נולדו ארבעה ילדים: תקוה, בן עמי, הרצל ונחמן. תקוה, לימים תקוה פלג, נישאה ועברה לקיבוץ גבע. בשנת 1934 בהיותו בגיל 14 החל בן עמי ללמוד בבית ספר כדורי שלמרגלות כפר תבור ולמד שם ארבע שנים (בוגר מחזור ג'). לאחר שסיים לימודיו בהצטיינות ב"כדורי" שירת בשנים 1940-1939 בחיל הנוטרות. בן עמי היה מראשוני המתגייסים ליחידות העבריות בצבא הבריטי ובתקופת מלחמת העולם השנייה בין השנים 1944-1941 שירת בפלוגת התובלה הארץ ישראלית 462. הוא היה ביחד עם מאות חיילים על הספינה "ארינפורה", שהעבירה חיילים וציוד מטוברוק למלטה בעת שהוטבעה על-ידי מטוסים גרמניים במאי 1943. באסון זה טבעו כ-140 חיילים ונפצעו רבים. כאשר ה"ארינפורה" החלה לטבוע, בן עמי הצליח לקפוץ ברגע האחרון מהאונייה הטובעת למים, נמשה יחד עם אחרים על-ידי אונייה יוונית וניצל. בן עמי שירת בצבא הבריטי עד סוף המלחמה ב-1945 ולאחר שהשתחרר נשאר באירופה והצטרף יחד עם אחרים למה שקרוי "החבורה". אנשי "החבורה" הצטרפו ליהודה ארזי וסייעו בצורה משמעותית תוך תחבולות, אלתור, ונועזות ואומץ לב באיסוף ניצולי ופליטי שואה יהודים שהתפזרו באותן שנים ברחבי אירופה ללא קורת גג והכוונה בהעברתם למחנות מעבר לעולים לקראת העלאתם בצורה מסודרת באניות וספינות לארץ. לשם כך התחזו אנשי "החבורה" לא פעם כחיילי הצבא הבריטי, השתמשו במשאיות וציוד של הצבא הבריטי, לעיתים תוך שימוש במסמכים מזויפים של יחידות פיקטיביות.

באחד ממחנות המעבר לעולים הכיר בן עמי את ציפורה לבית פרקש, ניצולת מחנה אושוויץ שכמעט כל משפחתה נספתה בשואה לאחר תקופת חברות קצרה החליטו להינשא ובסוף 1947 עלה בן עמי יחד איתה באונייה לארץ ישראל אחרי שלא היה בארץ הרבה שנים. הם התחתנו בכפר יחזקאל ובתחילת 1948 נולד בנם בכורם יורם מלכימן, כיום בן 72. ב-1948 פקד את משפחת מלכימן אסון כבד כאשר ראש המשפחה נחום מלכימן נהרג בנופלו ממשאית בכביש חיפה. הוא ישב בעת נסיעת משאית לחיפה על ארגזי ירקות וסחורה נפל ונהרג. בנו בן עמי שיקם ופיתח את המשק שהותיר אביו והפכו למשק גדול. בינואר 1956, 7 שנים לאחר מות נחום מלכימן, נרצח כאמור בנו בן עמי. שנה אחרי הירצחו של בן עמי מלכימן חיסלה אלמנתו ציפורה מלכימן את המשק. היא הייתה שרויה בצער כבד מטופלת בילדים קטנים ולא הייתה מסוגלת להפעיל את המשק הגדול. בכסף שקיבלה תמורת מכירת הציוד של המשק רכשה דירה ברחוב גנסין בשכונת גבעת רמב"ם בגבעתיים ועברה לגור שם עם ילדיה. בנה יורם עבר להתגורר לאחר נישואיו בכפר יחזקאל ומתגורר בו עד היום.