הוויכוח על האמצעים שנוקטת הממשלה בעניין הקורונה אינו בעד ונגד ביבי. ברצינות, זה ויכוח על חשיבות ציבורית וחברתית. בגילוי אישי, מבחינתי, בגילי ובמצבי הרפואי, מדיניות הממשלה מצוינת. כפי שאמר ביבי אמש זו הדרך שצעירים ישקיעו בהארכת חיי המבוגרים והחולים הכרוניים. עתה נדבר על המדיניות.
לפני שנים לא מעטות הותקף הגורו הגדול של מדיניות הבריאות הפרופסור מרדכי (מוטקה) שני - מנכ"ל שיבא ומנכ"ל משרד הבריאות ומה לא? - מפני שבדיון על סל התרופות לא הקציב כספים לתרופה שנועדה להציל חולות סרטן.
הוא טען כי היא לא תאריך את חיי החולות אלא לזמן קצר, וכי חלוקת תרופות אלה תפגע במתן תרופות חיוניות ויעילות יותר לחולות וחולים רבים, שלהם יש סיכוי לזכות בהארכת חיים ממושכת. זה נשמע לא אנושי ותקפו אותו יותר מאשר את הפרופסור יורם לס בשבוע זה, ולאחר זמן רב כאשר שבתי וראיינתי את שני ב"ערב חדש" היו בידיו נתונים שהוכיחו כי צדק בגישתו.
אזכיר עוד עניין: כל ראשי המדינה הרלוונטיים ניסו להשפיע על ארצות הברית להשתיל כבד בגופו של
מאיר דגן. דבר לא עזר, החוק האמריקני קבע כי הוא מעל לגיל הזכאי לטיפול כזה ומצאו לו מרפא בארץ אחרת.
על זה הוויכוח עתה. לשנות את כל אורח החיים ולשתק חברה וכלכלה בלי לדעת לכמה זמן כדי לגונן על האוכלוסייה המבוגרת? לאו-דווקא. עדיף לכלוא אותנו בבית ולאפשר לחברה להתנהל כסידרה, ולאחר שרבים יחלו בקורונה הם יתחסנו, ובינתיים יימצא חיסון והכל יעבור בשלום. זאת אומרת, אוכלוסייה צעירה תחלה ותתחסן, אוכלוסייה מבוגרת תבודד עד יעבור זעם הנגיף. תסבירו לי בלי זעם מה לא הגיוני בזה?
