דרושה הכרעה דמוקרטית

סדרת המניפולציות שמנהלות מפלגות הכנסת במטרה לתמרן זו את זו לעמדת נחיתות שבינה לבין תוצאות הבחירות אין קשר, היא בלתי-נסבלת. שתי המפלגות הגדולות, הטוענות לכתר הבכורה - זו שמתוכה יבחר ראש הממשלה הבא - ושתי המפלגות הקטנות יותר - "ישראל ביתנו" ו"ישראל לא ביתנו" (המכונה גם "הרשימה הערבית המאוחדת"), הן שחקניות ראשיות במחול שדים זה. ליברמן, עם מפלגה טוטליטרית ברוח רוסיה הסובייטית, מנהל חשבון אישי עם נתניהו על גבו של עם ישראל, כשהוא מעמיד פנים של דמוקרט ואיש אמון, בין היתר בכדי להתחמק, ככל הנראה, מאיומי חקירות משטרה חדשות בענייניו. הרשימה הערבית המאוחדת (המתהדרת ומתגדרת בעמדותיה האנטי-ציוניות ובכפירה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו), מחפשת (בסיוע קבוצה גדולה מדי של מצביעים ערבים, אזרחי ישראל) את הסדקים במחנה הציוני, בכדי לחדור בעדם לעמדות השפעה במוקדי הכוח של ישראל. הרשימה הערבית המאוחדת, מתחזה למערך פוליטי המייצג דמוקרטית את ערביי ישראל, אך בה בעת טוענת שהעמדות האנטי-ציוניות של מנהיגיה, הכופרות בישות הציונית, אינן מייצגות את מרבית הדעות של אזרחי ישראל הערבים; עבורם רשימה זו מהווה פלטפורמה בלבד לטיפול בבעיות "האזרחים הקטנים". אין ספק שזהו תרגיל "פליק-פלאק" פוליטי-תודעתי מבריק, אך שיקרי מיסודו. לפיכך, על הימין הלאומי ושאריות השמאל הציוני, להתלכד בכל דרך אפשרית בכדי להסיר באחת את המסכה הצבועה מפניהם של מנהיגי הרשימה המשותפת, או מפניהם של תומכיה המתחכמים ברחוב הערבי החדש-ישן - ואולי מפני שני הגורמים הללו גם יחד. עמדת המחנה הציוני חייבת לקרוא תיגר על שתי התפתחויות חמורות שנחשפו באופן גס בעקבות סיבוב הבחירות האחרון: א. השקרים הערביים בעניין מעמדם בשאלת חוק הלאום; אם הם נגדו, אזי הם גם נגדנו; ואם הם נגדנו - אין להם מה לחפש כאן. ב. השקרים היהודיים בעניין מהותה של הדמוקרטיה היהודית במדינת היהודים. מפלגות טוטליטריות אינן יכולות מעצם טבען ומבניהן האנטי-דמוקרטיים לחשוב ולפעול כגופים דמוקרטיים. היותן כפופות לחונטה של גנרלים או לעריץ יחיד, מונע זאת מהן, מושגית וגם מעשית. כפיפות כזו מונעת פלורליזם מחשבתי וכופה על המסגרת בכל רמותיה הכרעות דיקטטוריות ומשמע פסאודו-צבאית. אין זה מקרה שהתומכים העיקריים בטוטליטריזם המשפטי שהשתלט על ישראל, באים או מיוצגים ע"י מפלגות טוטליטריות, שבחלקן לפחות הוקמו בדיוק למטרה זו. מערכת הבחירות השלישית בשנת הבחירות 2019-20, הביאה את המערכת השלטונית הישראלית אל עברי פי פחת מבחינה דמוקרטית בסיסית - הציבור (כריבון) הוא מקבל ההחלטות האולטימטיבי היחיד ומקור הסמכות החקיקתית. מהכרעות רוב בסוגיות מדינה, חברה, וכלכלה באמצעות המנגנונים הדמוקרטיים המיועדים לכך בחוק, עברנו להכרעות כוחניות, מניפולטיביות ופרסונליות. אלו מושתתות על פרשנויות אינטרסנטיות וסקטוריאליות, שמפלגות דיקטטורית הן השליחות השכיחות לדבר עבירה, מלוות בתקשורת מגויסת לשטיפות מוח של הציבור ונבחריו. אנו בעיצומה של השלמת הארכי-מניפולציה האחרונה בדרך החתחתים העכשווית. מניפולציה זו מתימרת לעצב מחדש את הדמוקרטיה הישראלית על כללים שיבטלו את רצון העם באמצעות שילוב בין עוצמת הרשות השופטת, השפעתה ההרסנית של התקשורת המגויסת, שת"פ עם גורמים אנטי-ציוניים וחילות אישי של יריבים ע"י הכפפה של עקרונות המוסר המקובלים, לצרכי מאבקי-הכוח החדשים על ההגמוניה. במסגרת זו הפך ליברמן מ"ימין" ל"שמאל" ומלאומי ל"ליברל שרוף", שאויביו הראשיים הם יהודים שומרי מצוות.¹ השמאל הציוני, ברובו, הפך מפרו-ציוני לפרו-פלשתיני, כשהוא שוכח שבין פרו-פלשתיני לאנטי-ציוני קשה למצוא אפילו רווח לתחיבת סיכה דקה. עדת הרמטכ"לים העומדת בראש "כחול לבן", התנערה בינתיים בפומבי מכל התחייבויותיה לציבור, והיא משייטת מכוח הרוב הפרלמנטרי הפורמלי של אויבים ושונאים מבית, לעבר הסדרת מושבים לעצמה בהיכל השן של הדמוקרטיה הישראלית בכנסת ובממשלה. הנשיא הזדקן והתעייף. משחקן פעיל מאוד אך לפני כשנה, הפך לסטטיסט אחרי הסיבוב השלישי. בערימת הריסות זו של חוקים, נורמות, נוהגים מקובלים ושאר ירקות חברתיות מקודשות במערכת של חיים בצוותא ויכולת הדברות. כל המילים הגדולות העוסקות בבחירות דמוקרטיות בשעת חירום לאומית הפכו למס שפתיים והיו כלא היו, ובדרך נשברים לא רק החוקים ונורמות ההתנהגות, אלא גם הכלים הדמוקרטיים הבסיסיים עצמם. מציאות זו חוזרת ומעלה על הפרק את השאלה, אם יש בכלל צורך בממשלת אחדות. אם מניפולציה מקרית הנגזרת מגחמות אישיות ונוצרת משתוף פעולה עם יריבים ואויבים, היא המבחן העליון - לשם מה לתת לה את הציון הנעלה ממשלת אחדות (או חירום) לאומי? כללי המשחק הדמוקרטים ברורים: ההכרעה היא החלטת רוב במסגרת חוקה או חוקי-יסוד מאושרים ע"י הריבון. בכדי לחולל במדינה את השינויים הדרושים חייבים להעדיף במובהק דרך אחת על פני אחרות; אין די במערכת של טלאים זמניים. לשם כך דרושה הכרעה דמוקרטית חדה ומובהקת. לכן, בטרם יהיה מאוחר לאחות את הקרעים ולתקן, על הימין - הגורם הדמוקרטי היחיד כמעט במערכת הפוליטית שלנו, להראות את הדרך "חזרה לדרך המלך". אם נחוץ, יאזור אומץ וילך לשם כך לאופוזיציה וכך גם ימחיש לציבור, מעבר לכל דיבור-סרק, ששגה בהצבעתו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. לעתים הדרך הטובה והיעילה ביותר להביס יריב פוליטי ולהמחיש עליונותה של דרך אחת על פני יריבותיה שהסתאבו, היא להותיר את המגרש לטוענים לכתר שטרם למדו ללכת, למען יוכיחו הלכה למעשה את אוזלת ידם וחוסר כשרונם לנהל מדינה בכלל ומדינת לאום יהודית בפרט. הכשלים האישיים, המוסדיים והאידאולוגיים של הממשלות הסוציאליסטיות בשנותיה הראשונות של המדינה, הם שהפילו אותן פוליטית במהפך 1977, ולדעתי הם גם אלה שיפילו את המערך החדש והאנטי-ציוני המתרקם היום לנגד עינינו. אל לליכוד ולנתניהו אישית, חרף הקשיים והסיכונים, לוותר על עקרונות היסוד של הימין, שהוא כיום רוב בציבור היהודי בישראל שילך ויגדל במהירות. נהפוך הוא: יש לחדד עקרונות אלה, לצופף את השורות, להבליט את העקרונות ותוכניות היישום ולחדד את המסרים הדמוקרטיים לעתיד לבוא. מגיפת הקורונה היא אירוע גדול ומורכב אך חולף. ממשלת נתניהו התוותה את הדרך להתמודדות, ועשתה בכך עבודה טובה עד כה. עתה זמנם של הטוענים החדשים לכתר להוכיח מה הם שווים באמת. כאשר תתהווה שעת הכושר, והיא תקרה מוקדם מהצפוי, בשל התפוררות הברית הבלתי-קדושה של המערך הנ"ל, אל לימין לפקפק ולהסס מלהתייצב בראש המחנה הציוני ולהובילו; וכאשר יזכה בתמיכת הציבור, לאכוף את דרכו ביד רמה.