מדינת ישראל נקלעה בימים אלה למצב שלא הכירה מעודה: מגפה שפרצה בעודה נתונה במערכת בחירות מתישה שתוצאותיה עומדות במבחן כאשר ממדי המגפה הפכו לאיום ממשי על בריאותם של תושבי המדינה. כדי להתמודד עם האתגר הלא רגיל מציע נתניהו להקים ממשלת חירום לאומית לפרק זמן קצוב וקצר או ממשלת אחדות לאומית לקדנציה מלאה. בשני המקרים הוא יעמוד בראשה כאשר הרוב הפרלמנטרי לא לצדו.
בחכמה שבדיעבד אפשר לומר כי מה שהכשיל אותו בהקמת
ממשלה בראשותו בשלוש מערכות בחירות השנה זה הגוש הפרלמנטרי אותו יצק עם המפלגות הדתיות והחרדיות במטרה למנוע כל אפשרות שהצד השני יצליח להקים ממשלה. אילו ביבי לא היה מתפתה לרעיון הגוש אז כראש המפלגה הגדולה היה בידיו כושר תמרון פוליטי גדול יותר לכונן ממשלה. אלא שבמקום להפנים את התוצאות הוא התחפר עם הגוש בהבחנה "אם לא אני אז גם לא אתה" ואם שנינו, אז בראשותי.
הרעיון לראות בממשלת אחדות את המוצא מהבוץ הטובעני של אי-הכרעה ברורה בבחירות היא גם בריחה מאחריות לתוצאות וגם התעלמות מהמציאות הקשה בה מצויה המדינה. לאחר הרפש והרעלים שפוזרו בחלל האוויר לאורך שלוש מערכות הבחירות, המחשבה כי ניתן לקיים ממשלת אחדות שבה האינטרסים של הציבור יעמדו מעל הכל היא נאיבית וכמעט חסרת היתכנות.
יש לומר בבהירות כי בכדי לטפל במצב החירום הלאומי בצל הקורונה אין צורך בממשלת חירום לאומית או ממשלת אחדות. כל ממשלה עם רוב פרלמנטרי היא ממשלה לגיטימית למלא שליחותה גם בעתות חירום ומשבר. כך היה נהוג תמיד בישראל. מלבד מלחמת ששת הימים, כל המלחמות והמבצעים הצבאיים נוהלו על-ידי ממשלות נבחרות. מאידך-גיסא, ממשלת האחדות של אמצע שנות ה-80' שרבים מזכירים היום כדגם לחיקוי, הוקמה לא מאהבת מרדכי אלא בשל התיקו בין המערך והליכוד שלא אפשר לכל אחת מהן להקים ממשלה.
האתגרים בפני ממשלה זו היו גדולים במיוחד ושלוש החלטות אסטרטגיות מרכזיות יהפכו ברבות השנים כנקודות ציון לאפיין אותה: הראשונה, תוכנית הייצוב הכלכלית לשחרור המדינה מהאינפלציה המשתוללת ב-1985; השנייה, הנסיגה לרצועת הביטחון בלבנון באותה שנה; והשלישית, ביטול פרויקט מטוס הלביא ב-1987 לאחר השקעות עתק בפיתוחו.
החלטות אלו התקבלו לפי חלוקה בין שתי המפלגות עם חריגים בודדים: בתוכנית הכלכלית הצביעו כל שרי המערך מלבד
יצחק רבין שנמנע, בעוד שכל שרי הלכוד הצביעו נגד מלבד
יצחק שמיר,
יצחק מודעי ו
חיים קורפו. בתוכנית הנסיגה בלבנון הצביעו כל שרי המערך בגיבוי שני שרי הלכוד,
דוד לוי וגדעון פת. ואילו פרויקט מטוס הלביא בוטל על חודו של קול בהצבעת כל שרי המערך בגיבויו של שר האוצר משה ניסים מהליכוד נגד כל שרי הליכוד.
משה ארנס התפטר בעקבות זאת. מן הראוי גם להזכיר כאן את הסכם לונדון הסודי אליו הגיע
שמעון פרס, כשר החוץ עם המלך חוסיין, אותו דחה על הסף ראש הממשלה יצחק שמיר. אפשר רק לשער כיצד היה נראה היום הסכסוך עם הפלשתינים אילו הסכם זה היה מיושם כי לפי הידוע נועד בו תפקיד מרכזי לירדן ולא לאש"ף של ערפאת. לכן, למרות הפנים החיצוניות הוורודות לכאורה של ממשלת אחדות זו, היא התאפיינה בקרעים פנימיים ויחסים מתוחים וחשדניים בין שני מרכיביה שהביאו בסופו של דבר להתפרקותה לאחר שש שנים.
אין חצי הריון
ועכשיו לימינו: בדמוקרטיה אמתית אפילו רוב זעום הוא רוב שמכריע את תוצאות הבחירות. זכורה לכולנו האפיזודה בה ג'ורג' וו. בוש נבחר לנשיא ארה"ב ב-2000 בזכות... חמש מאות קולות בפלורידה. ביבי עצמו ודאי זוכר כי ניצח את שמעון פרס ב-1996, בפחות משלושים אלף קולות. והאם צריך להזכיר כי מדינת ישראל מתקיימת למעלה משבעה עשורים כדמוקרטיה חיה ונושמת גם במצבי מלחמה וחירום?
תוצאות הבחירות לכנסת ה-23, בדומה לשתי המערכות הקודמות, לא העניקו לגוש של נתניהו את הרוב להרכבת הממשלה. אבל הוא מסרב להכיר בכך בנימוק שהצד השני נשען גם על קולותיהם של ערביי ישראל שחלק מנבחריהם מוגדרים על ידו ותומכיו כתומכי טרור. מלבד העובדה כי אנשים אלה לא הואשמו ולא נשפטו כחוק ולכן אין לקביעה כל תוקף, ביבי מתנכר למעשה להצבעתם של כ-20% מאזרחי המדינה ובכך מערער את יסודות הדמוקרטיה הישראלית המושתתות על מגילת העצמאות.
הנרטיב החוזר ונשנה לראות בחלק מנציגי ערביי ישראל בכנסת גורם עוין המעוניין לפגוע בלגיטימיות של היות מדינת ישראל מדינת היהודים חוטא לעובדות כי לא ניתן להחזיק במקל בשני קצותיו: מצד אחד, אם קולם של חמישית מאזרחי המדינה לא נחשב לעניין קביעת הרכב הממשלה, המסקנה המתבקשת כי צריך למנוע מהם את זכות ההצבעה. במקרה כזה מעמדם יהיה דומה לזה של תושבי מזרח ירושלים שהם תושבים הנהנים מכל השירותים שהמדינה מספקת לתושביה אבל הם לא אזרחים עם
זכות הצבעה לכנסת. מצד שני, אם זכות ההצבעה לא נשללה מהם הרי שאין כל בסיס לא לקבל את בחירתם.
לא מיותר להזכיר בהקשר זה את האנומליה הזו שהתקיימה דורות רבים לגבי האפרו-אמריקנים בארה"ב והשחורים בדרום אפריקה ורודזיה כאשר נשללו מהם זכויות יסוד כולל זכות הבחירה. לאחר מאבקים שלא פעם התדרדרו למאבקי דמים, הם קיבלו לא רק זכויות בחירה אלא בשתי המדינות האפריקניות גם את מושכות השלטון. המסר היה משותף: כהי העור אינם אזרחים סוג ב' או ג'. בדמוקרטיות אחרות עקרון זה חל גם על בני לאומים אחרים, בעלי אמונות דתיות או שטחים אוטונומיים - דוגמת ספרד, בלגיה, שוויץ, קנדה והדמוקרטיה הגדולה בעולם, הודו. הכרה בלתי מותנית בעקרון השוויוניות שהוא יסוד בדמוקרטיות מייתרת את הצורך להצדיק את ההליכה על הביצים בכל פעם שעולה שאלת הלגיטימיות של הצבעות ערביי ישראל.
ולסיום הערה לא מקובלת: כל הנאמר לעיל לא היה רואה אור לא רק כי מדובר בשיעורי אזרחות בסיסיים, אלא בעיקר, אם ביבי נתניהו היה מוותר מרצונו על כסאו לאור תוצאות הבחירות ומודיע קבל עם ועדה כי הוא עומד להקדיש את עצמו להופעות בבית המשפט כדי להוכיח את אמיתותה של סיסמת הבחירות הראשונה שלו, שאין כלום כי לא היה כלום (או להפך) שסחפה אחריו המונים. מעשה כזה מצדו היה בהחלט מצדיק הוספת פרק חדש ועדכני בספרי האזרחות בישראל...
