שני חטאים קדמונים הובילו את השמאל בישראל למצב הנוכחי. חטא מפלגת העבודה, שהתבלבלה קשות מי היא ומה האידיאולוגיה שלה, וחטא מפלגות המרכז. שני חטאים אלו החלו להתרחש בשנות השבעים ונמשכים למעשה עד ימים אלו.
החטא הקדמון של מפלגת העבודה הוא הקריצה הבלתי פוסקת לעבר ה"ימין הרך" שלא קיים. מפלגת העבודה מדברת בשני קולות משנת 67' ועד ימינו. מצד אחד, קריאות לשלום והגעה לפשרות עם הפלשתינים, קריאות לצדק חברתי ולשינוי הקצאת המשאבים במדינה לטובת המגזרים המוחלשים, ומצד שני תמיכה במתנחלים ובפעולותיהם על-ידי אישור תקציבים אדירים והקצאת משאבים בלתי נתפסת לאורך השנים וקריצה לימין תוך הפרחת סיסמאות של ביטחון לאומי ודאגה לכלל אזרחי ישראל באשר הם.
למעשה מדובר בפיצול אישיות אידיאולוגי. פיצול זה הביא את מפלגת העבודה לפשיטת רגל אידיאולוגית שבאה לידי ביטוי בצורתה הקיצונית בהכנסתה של אורלי לוי לרשימה בבחירות האחרונות תוך התעלמות טוטאלית מדעותיה המדיניות ונסיון פתטי לרכב על הגל החברתי מזרחי. על מפלגת העבודה שהתבלבלה בין שמאל לימין משנת 67 ואילך לשלם את המחיר הסופי ולהעלם בתוך מרצ שמהווה את עמוד השידרה האידיאולוגי של השמאל כבר מעל 30 שנה.
החטא הקדמון השני הוא יצור הכלאיים שנקרא "מפלגת מרכז". אין כזה דבר מרכז אידיאולוגי. יכול להיות שמאל מתון או ימין מתון, יכול להיות שמאל קיצוני או ימין קיצוני אבל אין כזה דבר מרכז. כשמישהו אומר שהוא "מרכז" הוא מזכיר לי גלידת פרווה. מפלגות המרכז של ישראל נבלעו בתוך מפלגות ימין או שמאל או פשוט נעלמו והתפוגגו מהבמה הפוליטית לכל אורך 50 השנים האחרונות, מימי דש של
יגאל ידין דרך מפלגתו של איציק מרדכי (מפלגת המרכז),
אביגדור קהלני (הדרך השלישית) וטומי לפיד (שינוי), ועד ימינו בדמותה של "יש עתיד" בראשותו של
יאיר לפיד.
מקלט אידאולוגי
בוחרים במפלגת מרכז הם בעצם בוחרים שרוצים שמישהו אחר ילכלכך את הידיים שלו בלכלוך אידיאולוגי. אנשי "מרכז", כביכול, הם פחדנים שמפחדים להביע את דעותיהם. לא נעים להם להיות נחרצים בגלל שזה לא נוח ולא נעים, ולפעמים אפילו גובה מחיר כלכלי ואישי. מפלגות המרכז למיניהן הן מאחזות עיניים שנותנות מקלט אידיאולוגי לכל הנקניקיות והנקניקים שמפחדים לנקוט עמדה אמיתית המצריכה מהם אומץ. אותם אלה שרוצים ללכת עם ולהרגיש בלי. מה לעשות שגורל העתיד של החברה הישראלית הוא לא טמפון.
בנוסף לכך, לאור הסופים העגומים של כל מפלגות ה"מרכז" בישראל אין מנוס מהתובנה שמפלגה ללא מוסדות חזקים ומסודרים ולא מנגנוני בחירה והכרעה דמוקרטיים בצורה כזו או אחרת לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן ומול משברים. מפלגה שבנויה על כריזמה של איש אחד בלבד היא מפלגת אוויר חם, ודינה להתפוגג ברגע שיתפוגג כוחו של המנהיג. על מפלגת "יש עתיד" להתפרק ולתת לכל אחד מבחרי הכנסת שלה להצטרף למפלגות אחרות, או שמאל או ימין. יש להפסיק את המשחק הילדותי הזה ולהתבגר.
בימים עגומים אלו יש חלון הזדמנויות ליצירת שמאל אמיתי בועט ולא מתנצל שלא מתרגש ולא מפחד כשקוראים לו שמאל "קיצוני" במטרה להסית ולגנוב את דעתו של הציבור. השמאל הישראלי האמיתי כיום הוא שמאל פרקטי ורציונלי שרואה את העתיד ומבין שהדמוגרפיה בין הירדן לים התיכון משתנה לרעתה של מדינת ישראל הדמוקרטית והיהודית לפי חזונם של האבות המייסדים.
שמאל אמיתי ליברלי שמדבר ברור ואומר בריש גלי: מדינה חילונית ליברלית ושוויונית עם הפרדת דת ומדינה, הסדר קבע עם הפלשתינים ויצירת גבולות קבע לישראל, עליונות החוק והגבלת כוחו של ראש הממשלה בישראל בחוקי יסוד. מפלגה ישראלית דמוקרטית שמאמינה בלי להסתיר, בלי סייגים, ובלי מסיכות שכל קול שווה וכל אזרח שווה ומאמינה באמת במה שכתוב במגילת העצמאות ובחזונו של הרצל. אין לנו אופציה לוותר, יש לנו מדינה אחת וכדאי מאוד שנילחם עליה ועל דמותה למען הדורות הבאים.
