רכבתי על קלנועיתי והיה לי זמן להרהר. הרחובות ריקים, כי אנשים נשארו סגורים בבתיהם. גם אני סגור בבית במשך יממות ארוכות, אבל יוצא לפעמים. אז בדרך יכולתי לבחון את עצמי: אילנה אמרה לי יום אחד שאני עצלן. תמיד הייתה אישה לצידי - אמי, אחר כך אשתי ז"ל. השבוע, העוזרת לא הגיעה לעבודה. קורונה.
אז היום הכנתי סלט במו ידיי וגם עשיתי ארבע מכונות כביסה (ביומיים) והעברתי את הכביסה למייבש ואת הכלים במטבח ניקיתי במדיח. אחר כך החלפתי מצעים במיטה כדי לשכנע את עצמי שאינני סתם בטלן. מה לעשות. יש מקרונה. המציאו את המלה הזאת, כי באיטליה המחלה נפוצה יותר. גם אצלנו המציאו מילה. אומרים תבהלה במקום להגיד סתם פאניקה.
אחר כך הלכתי ברגל בגן הציבורי כדי לעשות צעידה ולשאוף אוויר צח. חשבתי לעצמי, מה אעשה אם יבוא שוטר וישאל אותי. השבתי לעצמי: אגיד לו שאני עושה הליכה. שלושת ילדיי, בהם אחות ותיקה בבית חולים, אמרו לי שהליכה בגילי, היא בריאות. ולפי התקנות, מותר לעסוק בבריאות. שוטר לא בא לרחובות בשכונתנו כדי לבדוק אותי, אבל שמעתי מן הרחוב הראשי צפירות של ניידת משטרה. הסתכלתי וראיתי, שהניידת דוהרת בקולי קולות ברחוב הריק. השוטרים בניידת עברו על פניו של איש, שהלך על המדרכה ברחוב ולא טרחו לעצור כדי לבדוק את מעשיו. למה נהגו כך ולמה ציפצפו? מה, יש מצב חירום? כן, יש מצב חירום ויש פאניקה בארץ. לדעתי, מישהו מפיץ מידע מפחיד. כך, מצאתי ב-ynet את הידיעה שיו"ר הסתדרות עובדי המעבדות, אסתר אדמון אומרת כי הבעיה היא בחוסר הסדר בשטח. לדבריה, "יש לבדוק את שרשרת ההעברה ואת מסלול הדגימה כולו".
קריאה בעיתונים מציגה עוד ועוד ביקורות שעיקרן - חוסר סדר בניהול המשבר. אוסיף לכך את דבריו של עידו אפרתי בהארץ (28.3.2020): בגלל טעויות בהקלדה נבדקים לקורונה קיבלו תוצאות שגויות: חלק מהנבדקים קיבלו תוצאות בדיקות של אחרים. מהרבה ידיעות בתקשורת מסתבר, שאין מי שמנהל כראוי את המשבר שהוא רציני מאד, אבל לנו אומרים "הישארו בבית". מישהו הצליח להחדיר בנו את המחשבה שהתקשורת ("תשקורת") זה פסול.
בדרך לדיקטטורה
אני ממשיך לקרוא בעיתונים ומוצא בידיעות אחרונות מאמר גדול מאוד על "הכלי" - המכשיר הענק שהשב"כ משתמש בו לאסוף מידע לקראת אירועי טרור. באותה כתבה גם נאמר, שהשרים, בתקופות שונות, אישרו חוקים שנתנו לשב"כ סמכויות יוצאות דופן. עיתונאים ריאיינו את אותם שרים, והללו אישרו, שלא הבינו את המשמעויות ואת הסמכויות שהם נותנים. דומני, שגם היום, שרים מאשרים את מה שמניחים לפניהם בלי להבין את המשמעות. כך, שרים מסכימים היום לסגור את המשק הישראלי (בלי מטוסים, בלי אניות ובלי הרבה מפעלים), אבל דורשים להחריג את צוות העוזרים שלהם (הפוליטיים) בלשכה. סיפרתי על כך לידידה והיא השיבה מיד: "נכון, השרים יודעים שאנחנו בדרך לדיקטטורה ולא איכפת להם מדמוקרטיה".
ואז, כשמכניסים אותנו לפאניקה, תוך הסברים מבולבלים, אנחנו יושבים בבית ומגיעים למסקנות שגויות, לפעמים. במצב של פאניקה מקבלים כל אמירה בלי מחשבה. כאשר אמרתי את זה לאשה דתית, היא השיבה לי "אין מחיר לחיי אדם". אמירה יפה, אבל לא נכונה. כאשר אדם צריך להחליט כמה הוא מוכן להשקיע כדי להציל בן משפחה, פתאום מסתבר שלמחיר יש משמעות. כך, לדוגמה, אמר לי ד"ר גרינברג ז"ל, שהיה מנהל מחלקה בהדסה בתל אביב ז"ל: "כאשר אנחנו עומדים בפני חולה צעיר יחסית ואשה מבוגרת מאוד ושניהם זקוקים לאותו טיפול. אנחנו צריכים לשקול למי לתת את הטיפול הזה".
דומה השיקול האנושי גם לשיקול הכספי - כמה אנחנו, הציבור, מוכנים לשלם כדי למנוע מקרה מוות אחד! כך חשבתי לעצמי ומצאתי בדה מרקר, שכותבת
מירב ארלוזורוב: "מחיר - האם עשרת אלפים מתים שווים 140 מיליארד
שקל"? ומה המחיר של סגירת המדינה? ובהמשך אני קורא את אלון בן דוד במעריב: "נתניהו לא מנסה כלל לנטוע תקווה או לשרטט את הדרך שהוא מתכוון להוביל את הטיטאניק אל מעבר לקרחון". מסתבר שפעמים אחדות ניסו שרי הממשלה לבקש מהשב"כ להשתמש במידע הזה לצרכים שאינם טרור - וסורבו.
המקרה היחיד שהצליח, כשנתניהו ביקש מידע על אזרחי ישראל לצורך המלחמה במגיפה. האירוע זכה לביקורת רבתי של התקשורת. הפסיכולוגית לירז מרגלית מסבירה במעריב: "כשמנתחים את התנהגות ראש הממשלה מאז פרוץ משבר הקורונה, ניכר שהוא קרא היטב את כל ספרי ההדרכה לעיצוב הרגלים. הוא הצליח ליצור אסוציאציה בין דמותו לתחושת הוודאות, שהציבור כה משווע לה בעת הזו". המגיפה הינה אסון קשה באמת. אבל דרך הטיפול בה ראוי לבחינה, ולא מעל גבי הקלנועית.
