כשבוע ימים שאני צופה ב"פלא" שהתרחש מול עינינו ושמו "פירוקה של תנועת כחול - לבן". לומר לכם את האמת, התפלאתי למה זה לא קרה עוד קודם לכן. זו איננה סתם תנועת אווירה - אוויר, אלא שזו תנועה שבסיסה אפילו לא מתיימר להיות רעיוני אלא שהוא בנוי על שנאה לאיש אחד ששמו
בנימין נתניהו. זו לא הייתה
מפלגת העבודה של
יצחק הרצוג ו
ציפי לבני - שם לפחות היה להם קו יוני עם דרך חברתית כלשהי. זו גם לא הייתה קדימה ההיסטורית - מעין "ליכוד ב", אבל עם דרך מדינית. זו גם לא הייתה "יש עתיד" הדיקטטורית של לפיד - אבל שחברו לה דווקא אישים מוצלחים בעלי רקוד עשייה. זו אפילו איננה "ישראל בתינו" הדיקטטורית - מפלגת הכיס של איווט ליברמן, שבה חברים אנשי מרכז וימין (על-פי מצב הרוח של ליברמן...) אבל יש לה מכנה משותף עדתי-לאומני.
זו איננה "צומת" הדיקטטורית של
רפאל איתן, עם מכנה משותף מדיני. זוהי רק מפלגת עדר של חבורת "חיילים פוליטיים אלמוניים" עם עמדות פוליטיות מ"התנ"ך עד הפלמ"ח", שבראשה עומד "גנרליסימו" בראש "חונטה צבאית", כדוגמת גנרל מוחמד נאגי'ב וקולונל עבדל נאצר, בימי שנות החמישים המוקדמות במצרים המלוכנית של המלך פארוק. רק שאת המלך פארוק החליף בקרב הפוליטי הזה בנימין נתניהו, ואותה ה"חונטה" של הגנרלים הכחולים-לבנים איננה יכולה עוד להדיח מישהו בקרב של הפיכה. אינני רוצה כרגע להתייחס למה שנתניהו עשה והאם עליו ללכת הביתה - דעה שמעולם לא הסתרתי, אבל על בסיס שנאה לאיש ועם תנועה של ניגודים לא בונים אלטרנטיבה. וזהו בעצם כל הסיפור בגדול.
ה"מרכול האידיאולוגי" קרס
בתוך "כחול לבן", על מפלגותיה ופלגיה, התקיימו אנשי ימין קיצוניים כבוגי יעלון, חיליק טרופר,
יועז הנדל ו
צבי האוזר. הללו הינם תומכי ההתנחלות בטריטוריה הפלשתינית, הם יוזמי סיפוח השטחים הפלשתינים לישראל וממנסחי "
חוק הלאום". לצידם שכנו "יונות צחורות" מהשמאל היותר רדיקלי כיעל גרמן ו
עפר שלח, שדגלו במדינה פלשתינית על-פי גבולות 1967. ב"כחול לבן" היו שם סוציאליסטים שמרנים כניסנקורן - מזכ"ל ההסתרות לשעבר וממשביתי המשק בישראל, ועימו ישבו יוזמי "קפיטליזם חזירי", שנתניהו כבר מתון לעומתם. כולם ממש ידעו, שאם בטעות יגיעו אנשי "כחול-לבן" לשלטון הרי שיום אח"כ הם יפוצו לארבע כנפות הפוליטיקה. אבל זה קרה יום ממש לפני שהם הגיעו לשלטון, וכמעט הצליחו לשלוח את נתניהו הביתה. הם נפלו יום לפני ההפיכה משום שמולם עמדה מכונה פוליטית מיומנת ומשומנת בשם הליכוד.
הפירוק איננו רק נחלת נתניהו
מי שתולה בנתניהו בלבד את פירוקה של מפלגת העדר (גנץ עצמו הודה בהיות תנועתו "עדר"...) איננו אלא אדם נאיבי. אינני מפקפק בניסיונו העצום של נתניהו בפוליטיקה הישראלית והעולמית. אינני מזלזל באיש נתניהו, ששלח הביתה אנשים כמו
משה ארנס,
דוד לוי,
משה קצב,
סילבן שלום ואחרים. אינני מזלזל באיש שידע לפרק את קדימה ואת מפלגת העבודה בשיטות משולבות של "מקל וגזר" גם יחד, בין 2009 ל-2013. אבל הפעם היו לו כמה שותפים בליכוד - אנשי מלאכה פוליטיים ומומחים בתככים, שסייעו לו בהרמוניה, ובנתיים הללו מעדיפים להיות בצל כדי שלא לחשוף את עצמם לפני המלחמה האמיתית בליכוד: הקרב שאחרי נפילת/פרישת נתניהו. הליכוד איננו "כחול-לבן"
הרבגונית והתימהונית. הליכוד היא מפלגה דמוקרטית ותיקה עם ציבור עממי שהולך עימה גם לירח ובשורותיה חברים פוליטיקאים מיומנים במלאכת המלחמות העסקניות, ועם בסיס לאומני-מדיני די אחיד.
ולראיה, מי שחשב מדינית אחרת בתוך הליכוד הוקא מהליכוד - ולא על-ידי איזה מנהיג בודד, אלא על-ידי מוסדות הליכוד וחברי התנועה. כך זה אירע מימי שמואל תמיר, משה עמירב,
עזר ויצמן, דוד לוי ועד ציפי לבני ו
אהוד אולמרט. גם מפלגת קדימה, זו של "הליכודניקים המתונים", נותרה בלי מצביעים והתפרקה. השרים ישראל כ"ץ ו
צחי הנגבי עברו כארבע עשורים של פוליטיקה רעיונית, עסקנית ותככנית, שאפשר להקים סביבה קתדרה אקדמאית עולמית. לימים עמדו השניים בראש מחנות פוליטיים בליכוד - הנגבי במחנה שמיר-ארנס, וכץ אצל שרון. הם היו שותפים בשנות השמונים של המאה העשרים (טרום היותם פרלמנטרים) לקרבות של "חיים ומוות" פוליטיים בארגוני הסטודנטים בירושלים ובארץ ואח"כ היו היועצים ומובילי הקרב המרכזיים, במשך קרוב לעשור, בקרבות שבין שלושת המחנות בליכוד לבין עצמם (מחנה שמיר-ארנס, מחנה דוד לוי ומחנה
אריאל שרון).
החבורה הלא מגובשת וה"ירוקה" של "כחול לבן" הייתה אמורה להיות עבורם טרף קל. הם גם הכירו יותר מדי טוב את איווט ליברמן - הוא הרי היה שומר הדיסקוטק שלהם, באגודת הסטודנטים בירושלים.
דוד ביטן, דודי אמסלם ומיקי מכלוף זוהר הגיעו ממערכות מוניציפליות בעלות ניסיון פוליטי ומאבקי כוח כמו ירושלים הגדולה והמורכבת מאוד, מראשון לציון הגדולה והעמוסה ומקרית גת הקטנה יחסית אך בעלת הניסיון הפוליטי האדיר, שכבר הצמיחה שלושה שרים וח"כ אחד.
גדעון סער-סרצי'נסקי נשם פוליטיקה כבר מיום שחרורו הצבאי. זהו איש ימין קיצוני שיודע להצטייר כשאיש מרכז-שמאל מתון. עד שהגיע לליכוד הוא הספיק לנסות להדיח את רפאל איתן - מקימה של "צומת", בחש וסיבב במפלגת "התחייה" המנוחה ולבסוף גם נחת ב"מולדת" הטראנספריסטית של
רחבעם זאבי המנוח. הוא היה עיתונאי ימני בעיתון הסופר שמאלני, שנקרא "
העולם הזה", וכשנחת בליכוד דרך כוכבו באופן מטאורי.
הוא ידע תמיד להציג את עצמו כ"איש חוק" וכמשפטן ישר אבל בהיותו עובד במשרד ה"יועץ המשפטי לממשלה" (בימי היועץ המשפטי לממשלה ששמו היה מיכאל בן יאיר) הוא סייע לנסות ולהשתיק את פרשת "קמרה אובסקורה" שדווקא שלילית בח"כ השמאלי
דדי צוקר, ממרצ. סער הוא אדם עם עמדות אנטי חרדיות קיצוניות אבל מספר לכולם שהתחיל לשמור שבת עם אשתו וביתו מהשמאל. הוא היה נאמן לנתניהו בעבר ולכן קודם מטאורית אך ברגע המתאים הוא היחיד שקרא תגר על נתניהו, והוא ממשיך לבחוש נגדו עד רגע כתיבת שורות אלה.
אבי דיכטר היה ראש השב"כ וידע לקפץ מקדימה לליכוד באומנות פוליטית נהדרת.
חיים כץ חלש וחולש על ועדי עובדים אדירים וכאיש אפור מאוד הוא הפך לשר ולבעל כוח פוליטי למגינת רוחם של ותיקים ממנו בליכוד. הוא בכלל הגיע משורותיו של
עמיר פרץ, כשהאחרון עוד קיפץ על הגבעות הפוליטיות שמחוץ למפלגת העבודה. ואלה רק חלק מעסקנים ופוליטיקאים מיומנים ומשומנים שנתניהו ידע ויודע להשתמש בהם, ובמיוחד לפרוק תנועה פוליטית נאיבית וחסרת ניסיון ועמוד שדרה כלשהו.
העדר
בני גנץ וחבורת הגנרלים שלו בנתה את עצמה באופן גרוע, וחמור יותר - מבחינה דיקטטורית מאשר מפלגות העבר של איווט ליברמן,
יאיר לפיד, של ציפי לבני ושל
משה כחלון. שלהם עוד היו דמויות יעילות ומעשיות. הללו עוד בחרו באנשים רציניים אבל בני גנץ הקיף את עצמו בעושי דברו שהגיעו אליו מתחתית החבית הפוליטית והרעיונית. הוא גם אמר זאת לא פעם - מתחילת מסע "כחול-לבן". הוא לא נתן לאיש, מבין עשרות ח"כיו, להתראיין בתקשורת ללא רשותו. רק לפני שבוע הוא קרא לאנשי מפלגתו "עדר" וטען שרק "ההנהגה" צריכה להחליט. ככה זה היה אצלו בצבא, ככא זה אצלו במפלגה וככה מסתמא שהוא חפץ שזה יהיה במדינה. תארו לעצמכם מה היה קורה בישראל כשראשי "כחול-חלבן" המנוחה היו מגיעים לשלטון... זה היה צריך להיות שלטון בסגנון של מפלגות הגנרלים ששלטו בעבר ביוון ובארגנטינה, אבל עם מסיכה "דמוקרטית".
פרשת ד"ש
רבים אוהבים להשוות את נפילתו של בני גנץ לנפילתם בעבר של
אהוד ברק, ציפי לבני ומשה כחלון בקרב נגד נתניהו. אבל נפילתו של בני גנץ ופירוקה של "כחול לבן" דווקא מזכירים היסטוריה רחוקה יותר. זו הייתה נפילתה של מפלגת ד"ש - שבשנת 1977 הייתה הפתעת הבחירות דאז בישראל, וזכתה לחמש עשרה מנדטים. גם בבחירות המהפך הראשון במדינת ישראל, גרפה ד"ש קולות מהמרכז והשמאל הישראלי, וכשקמה ממשלת הימין של
מנחם בגין העבירה ד"ש את הקולות הללו לקואליציה עם הימין של בגין, למרות שרוב ח"כי ד"ש דאז היו אנשי מרכז-שמאל (חלק מהח"כים מטעמה באו ממפלגת העבודה כמו
דוד גולומב, אסף יגורי, שמואל טולידנו, מרדכי אלגרבלי,
מאיר עמית ו
יגאל ידין עצמו, ואילו
אמנון רובינשטיין ומרדכי וירשוסבקי מ"שינוי" היו אנשי שמאל).
אבל אז החלה ההתפרקות. ד"ש הייתה בנויה, כמו "כחול-לבן" של גנץ ושורת שותפיו להנהגה, על-פי מפתח פדרטיבי של איחודן של כמה תנועות פוליטיות ולאו-דווקא ממפלגה הומוגנית. כשד"ש הצטרפה לממשלת בגין, ואילו יגאל ידין, גנרל וארכיאולוג, הפך לממלא מקומו של בגין, התפרקה החוליה הראשונה בתנועה ואלה היו ח"כי "שינוי" שבתוך ד"ש, שפרשו לאופוזיציה (ופר' אמנון רובינשטיין בראשם). מי שניווט את ההליכה לימין היה ח"כ עו"ד שמואל תמיר, שיש הטוענים כי ידע שכך תתחיל מלאכת הפירוק של ד"ש - בין ימין לשמאל, ושהפילוג הזה ישחק לטובת מפלגת העבודה, שבקולותיה לשעבר נכנסה ד"ש לפרלמנט. חוסר הדבק הרעיוני הזה הביא לבסוף להתפוררותה של ד"ש במהלך הקדנציה הזו, עד שבבחירות שאח"כ - בשנת 1981, נעלמה התנועה כליל ורק "שינוי" ההיסטורית נותרה, ולימים התמזגה באיחוד הפדרטיבי לקראת בחירות שנת 1992, בתוך מרצ. אבל היה הבדל אדיר בין ד"ש ל"כחול-לבן" ולאו-דווקא רק במספר המנדטים שכול אחת מהן קיבלה.
יגאל ידין היה אומנם רמטכ"ל לשעבר אבל הוא לא היה שליטה הטוטליטרי של התנועה הזו, שכמה מראשייה היו אישי ציבור ומשכמם ומעלה. הם לא היו הח"כים האלמוניים שחיפשו פרנסה כ"יסמנים" של חונטת הגנרלים של גנץ. היו שם "עו"ד שמואל תמיר, הפרקליט של המשפט המפורסם של רודולף קסטנר, ואותו תמיר היה גם היחיד שאי פעם קרא תיגר דמוקרטי נגד מנחם בגין, בתנועת ה"חרות". היו שם האלופים במיל. מאיר עמית ומאיר זורע. היה שם פרופ' דגול למשפטים בשם אמנון רובינשטיין. היה שם פעיל ולוחם חברתי בשם מרדכי אלגרבלי. היה שם התעשיין הדגול
סטף ורטהימר. היה שם השופט הידוע בנימין הלוי - מ"משפט קסטנר" ההיסטורי. היה שם לוחם אזרחי עקרוני בשם
מרדכי וירשובסקי.
היה שם איש המוסד לשעבר ויועצם של שלושה ראשי ממשלה קודם לכן (לוי אשכול,
גולדה מאיר ו
יצחק רבין) לענייני ערבים, שמואל טולידנו. היו שם מנהיגי הציבור הדרוזי באותם ימים - זיידן עטשי ושאפיק אסעד. היה שם אחד מראשי ההסתדרות לשעבר - דוד גולומב. היה שם השבוי לשעבר - בשבי המצרי, אסף יגורי. היה שם
שלמה אליהו, מראשי אבירי המסחר של ישראל דאז, והיה שם עו"ד ופזמונאי בשם עקיבא נוף. אלה לא היו בדיוק שמות אנונימיים ואפורים שלא היה להם קשר עם עשייה ציבורית שגנץ, יעלון ואשכנזי שלפו אותו מה"בוידם" או מהמחסן, כמו אורית פרקש-הכהן,
עומר ינקלביץ,
אלון שוסטר,
מירב כהן ועוד כמה "ברווזים פוליטיים" לא מעטים. אנשי ד"ש קמו באמת לשנות ולא משום שתיעבו את
שמעון פרס ויצחק רבין, שהיו לפני אותן בחירות ראשי ושליטי מפלגת העבודה. חלקם הארי של אנשי ד"ש פרשו אח"כ מפוליטיקה אך כמה מהם המשיכו הלאה כמו תנועת "שינוי" (רובינשטיין, וירשובסקי ועטשי). להבדיל מפירוקה השקט יחסית של ד"ש הרי שפירוק "כחול לבן" עוד ירעם באוזננו ימים רבים משום שפליטי הפירוק הנוכחי הם ח"כים המחפשים בכול מחיר סידור עבודה עתידי ולאו-דווקא הם אינם אנשים עקרוניים - כח"כי ד"ש לשעבר, שעם כישלונם פרשו לעיסוקיהם ההיסטוריים בנימוס ובשקט.
"כחול לבן" כמשל
אבל קשה לי להאשים בפירוק הלא רעיוני הזה אך ורק את הפוליטיקאים האלמוניים ומחפשי סידור העבודה ו/או את חונטת הגנרלים והרב"ט שהפעילו אותם, כמו שמפעילים שלט רחוק להחלפת ערוצים. העכברים הללו הכירו מזמן את החור שדרכו נכנסים לפרלמנט הישראלי וזוכים אח"כ להיות פרלמנטרים ללא צורך בעשייה היסטורית כלשהי, בהצגת רעיונות מיוחדים ובהבנה פוליטית. מימי "צומת של רפאל איתן - עוד רמטכ"ל בדימוס, החלו הניסיונות של בחירת תנועה ו/או מפלגה שבראשה יעמוד אחד שיכתיב את ח"כיו לעתיד לפי רשימה משלו, ללא צורך בהליך דמוקרטי. כך עשה רפאל איתן בשנת 1992 וכך חיקה אותו אח"כ רחבעם זאבי (עוד גנרל לשעבר - אלוף פיקוד המרכז בדימוס...). את השיטה שכלל איווט ליברמן בהקמת "ישראל בתינו" ואילו ציפי לבני ויאיר לפיד העצימו את התהליך בהקמת "התנועה" ו"יש עתיד". לצד זאת החלו רעיונות ה"אנטריזם": השינוי מבפנים.
רבים מאנשי המרכז, ובמיוחד מהשמאל, נואשו ממפלגות קטנות ורעיוניות וחפצו להיות חלק מגוש גדול ומשפיע, אך לא שמו לב שבמצב הנתון, כשמפלגות פופוליסטיות אינן דמוקרטיות ממש, מה שיקרה הוא שהם יתנו את קולם לשינוי ויקבלו תמורת זאת בגידה פוליטית, כפי שזה החל בד"ש ההיסטורית. לימים העניקו אנשי המרכז-שמאל את מרבית קולותיהם לקדימה הימנית שהתמוססה ובעקבותיה התמוססה אח"כ "התנועה" של ציפי לבני. בני גנץ למד את השיטה ולכן הוא הקים "מפלגת מרכז" חדשה, כביכול, ומיקד את המאבק בנתניהו, ביודעו שקולותיהם של אנשי העבודה ומרצ יעברו בחלקם הגדול אליו. "כחול-לבן" הייתה שילוב של שתי הצרות: "מפלגת אנטריזם" עם קולות רבים - ממפלגות המרכז והשמאל הקטנות והמפורדות, והכנת רשימת מועמדים מ"אנשי קש", ואולי גם תבן... הציבור הישראלי שמשמאל לליכוד נוהג על-פי המימרה המפורסמת ש"הפריירים לא מתים אלא רק מתחלפים". ועם חור פוליטי אלקטוראלי שכזה הרי שמדוע שגנבים פוליטיים - במדים או בלי מדים, לא ינסו את מזלם ואח"ע יזכו ב"פיס הגדול".
הנמהרות של נתניהו
אבל במצב הנוכחי - של ניסיון להקים "ממשלת אחדות" ולהתיר את ה"פלונטר הפוליטי", יש לבוא בטענות דמוקרטיות וקונסטיטוציוניות גם לליכוד, ובמיוחד לבנימין נתניהו, שהרצון להציל את עצמו גובר אצלו גם על האינטרס המפלגתי שלו, ולא רק על האינטרס הממלכתי. עם כל הכבוד לניסיון להקים "ממשלת אחדות" במצב החירום של מחלת ה"קורונה" הרי שההשלכות העתידיות על הממשלה שאמורה להתהוות בעתיד תהיינה קשות להמשך ההליך הפרלמנטארי-דמוקרטי בישראלי. זה לא רק עניין של 36 שרים או "רק" 30 שרים אלא זו חזרה לעידן הסחטנות שגונן שגב ואלכס גולדפרב, של ימי ממשלת רבין השנייה, הם גמדים לעומתם סחטנותם של 15 - 16 (תלוי בעריקים הבאים...) ח"כי "חוסן לישראל". מפלגה של 15 ח"כים מגיעה למו"מ קואליציוני ודורשת 12 תיקים לפרלמנטרים טריים והזויים! מה שניסו לעגן, כנגד פרישה כלנתריסטית אפשרית, מתמוטט בימים אלה.
אינני מבין את ח"כי הליכוד - רובם אנשי מעשה ממולחים ובעלי ניסיון, שנכנעים לנתניהו שנכנע לגנץ. למעשה גנץ גמור פוליטית, וזאת אני מסכים ללא פקפוק עם איווט ליברמן, שהגדירו "ז"ל פוליטי". גנץ למעשה יודע שלהתמודד בבחירות נוספות זה כבר איננו אפשרי מבחינתו. ייתכן שכאן החלה החלטתו להפוך לאיש של ה"אחדות הלאומית". לאחר שנכשל בהקמת "ממשלת המיעוט" בתמיכת ה"משותפת" הוא הבין שהפרת הבטחתו לא לחבור ל"משותפת" חסמה לו את העתיד הפוליטי בבחירות רביעיות - הציבור פשוט לא יאמין לו יותר. כיום, לאחר שחבר לנתניהו, הוא כבר בבחינת "פגר פוליטי". אלמלא משפטו הקרב של נתניהו ספק אם האחרון היה מבטיח ל"פגר פוליטי" הזה, עם 15-14 עב"מים, את כל ההבטחות שגנץ עדיין מתווכח על יותר מכך.
יתרה מכך, ההיענות לגנץ ול"כופתאות" עבור "חייליו האלמוניים" גררה המשך של סחטנות יחידים. עמיר פרץ ו
איציק שמולי הופיעו עם שני מנדטים ברגע שכבר לא צריך אותם, והנה הם עומדים לקבל עבור כל מנדט שר! אפילו ה"ליבראלים העצמאיים", של שנות השבעים של המאה העשרים, זכו לשני שרים "רק" עם ארבעה מנדטים... ולא פלא הוא שגב' תמה-שטו גם היא ממהרת לגנץ, בטריקת דלת ללפיד, וכבר לפני חבירתה לגנץ היא כבר בטוחה שתקבל תיק של שרה. ובכלל, לפיד בעצמו מתחיל למלמל על "ממשלת אחדות" ומתחיל בתנאי שנתניהו יהיה שני ברוטציה. אם באמת "יש עתיד" תחבור אף היא ל"ממשלת האחדות" החדשה הרי שמספר התיקים עלול לעלות למעלה מארבעים, ולליכוד יהיו בממשלה כזו רק שליש ממספר השרים! אורלי לוי-אבקסיס בטח מקללת את ביטחונה הפוליטי, כשפרשה מהאיחוד של העבודה-גשר-מרצ טרום הזמן, שהרי היא הייתה יכולה להיות בקלות כיום שרה, ואילו מנגד היא נותרה עם מנדט אנונימי. אייך שגלגל פוליטי מסתובב...
מראה העתיד הממלכתי
זו איננה רק בעיית הליכוד ו/או בעייתו של נתניהו אלא זו בעיה של מדינה שלימה ששיטת חלוקת התיקים הסיטונית הזו תביא בהמשך השנים ל"תרבות של עריקות" ושל כלנתריזם, שבה כל גוזל פוליטי יהפוך ל"שר בכיר". הליכוד צריך לדעת כי גנץ לא יוכל לסובב את הגלגל הפוליטי אחורה. האוזר, הנדל ולוי-אבקסיס בהחלט יכולים לחסום את הניסיון להחזרת הגלגל הפוליטי ואת האיום של גנץ להעביר את החוק נגד נתניהו, או לחדש את אופציית "ממשלת המיעוט". מנגד, לאחר מה שאירע ספק אם "המשותפת" תעניק לגנץ את גיבויה בהצבעות הבאות. כדאי מאוד לשרי וח"כי הליכוד להתערב במו"מ הקואליציוני ולנווט אותו לפסים הגיוניים של חלוקת שררה, משום שנתניהו לחוץ מדי בעניין תקתוק שעונו משפטו.
