6,000 שקל לחודש - זהו הסיוע המירבי החד-פעמי שיקבלו עצמאים על נגיף הקורונה. 6,000 שקל, אשר יתווספו להכנסתם החייבת בדוחות 2019, כך שלמעשה מדובר בסכום ברוטו. והסכום הזה כל כך קטן ומגוחך, שהוא נשמע כמו מתיחה של 1 באפריל. בדיקת News1 מסייעת להבין מדוע זה אפילו לא לעג לרש.
נתחיל מנושא המס. נכון שכרגע מדובר בסכום נטו שייכנס לחשבון הבנק. אבל בפועל, הסכום המירבי הוא 4,000 שקל בלבד - בהנחה ששיעור המס הוא 35%. אם לאותו עצמאי יהיו בסיכום 2019 רווחים חייבים במס, הרי שה"סיוע" הזה יתווסף אליהם והוא ישלם מס בגינו בשנה הבאה - אחרי שכבר יוציא את כל הכסף. ואם יהיו לו הפסדים, הסכום הזה יקטין את ההפסדים הצבורים שביכולתו להעביר לשנה הבאה. כלומר: בכל מקרה - הסכום הזה הוא אחיזת עיניים והוא לכל היותר יעזור בתזרים המזומנים הנוכחי. ונא לזכור, שנכון לעכשיו - זהו הסכום המירבי, הוא יינתן רק פעם אחת ועסקים רבים אינם זכאים לקבל אפילו אותו.
עד כמה הוא באמת יעזור? לעצמאים יש שתי הוצאות קבועות עיקריות: דמי שכירות וארנונה. את זה צריך לשלם אפילו אם העסק סגור ולא נכנסת ממנו אגורה אחת. הבדיקה שלנו מעלה, כי הוצאות אלו יבלעו חלק ניכר מן הסיוע כאשר מדובר במשרדים וחלק משמעותי ממנו כאשר מדובר בחנויות. וממה הבעלים אמורים להתקיים? זה כנראה לא ממש מעניין את הממשלה.
חשוב להקדים ולהדגיש, כי הבדיקה היא של ממוצעים בלבד, אך היא נותנת תמונה כללית טובה. עוד נקודה מקדימה: יצאנו מתוך הנחה שהארנונה למשרדים ולחנויות היא זהה, למרות שמשרדים אמורים לשלם יותר, וזאת משום שבנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הרשויות המקומיות - משרדים ומסחר מופיעים יחדיו.
הנתונים על דמי השכירות לקוחים מתוך ניתוח של חברת CBRE לשנת 2019, אשר פורסם בחודש שעבר. את החישוב עשינו על-פי משרד בשטח של 50 מ"ר וחנות בשטח של 20 מ"ר. הנתונים על הארנונה לקוחים כאמור מן הלמ"ס והם נכונים ל-2018. למרות שמדובר בשנתיים שונות, ההבדל אינו משמעותי: האינפלציה נמוכה מאוד והארנונה קבועה למעט במקרים יוצאי דופן. חישוב הארנונה הוא סך הכנסות אותה עירייה ממשרדים ומסחר, מחולקות במספר המ"ר של משרדים ומסחר; התוצאה היא שקלים למ"ר לשנה. הכפלנו אותה בשטח של 50 מ"ר למשרד ו-20 מ"ר לחנות, חילקנו ב-12 והתוצאה היא הארנונה החודשית.
קיימים כמובן הבדלים ניכרים בין הערים השונות. דמי השכירות הגבוהים ביותר הם בתל אביב, והנמוכים ביותר - ברחובות. הארנונה הגבוהה ביותר היא בירושלים, רמת גן והרצליה, והנמוכה ביותר - בחיפה. אך דווקא הבדלים אלו הם המאפשרים ללמוד על משמעותו של הסיוע הממשלתי בפריסה ארצית.
את חלקם של דמי השכירות והארנונה מכלל הסיוע חישבנו לפי 6,000 שקל לחודש, וכאמור זהו הסכום המירבי. החישוב נעשה לפי ההזרמה כעת לבנק, משום שדמי שכירות וארנונה הם הוצאות מוכרות, כך שהן מתקזזות מן ההכנסה החייבת במס - ולכן נכון להשוות את התזרים השלילי שלהן לתזרים החיובי של הסיוע.
התוצאות מובאות בטבלה שלפניכם, והן מאירות עיניים. כאשר מדובר במי שעובדים במשרדים (בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, עורכי דין, רואי חשבון, אדריכלים, מהנדסים, סוכני ביטוח ועוד) - המצב הכי פחות גרוע הוא בנתניה, שם דמי השכירות והארנונה יבלעו מחצית מן הסיוע. התל אביבים יצטרכו בכל מקרה להביא מהבית עוד 230 שקל, כי הסיוע אינו מספיק אפילו לשני סעיפים אלו. ואילו כאשר מדובר בבעלי חנויות, החיפאים שביניהם יוציאו שליש מן הסיוע על שכירות וארנונה, והתל אביביים - 72%.
השורה התחתונה ברורה: אפילו בחודש האחד בו יינתן הסיוע ואפילו אם הוא יהיה בסכום המירבי ואפילו אם מדובר במשרד ובחנות קטנים למדי - לפחות שליש ממנו, וברוב המקרים למעלה ממחצית ממנו, ייבלעו מיד בהוצאות הקבועות העיקריות. ולא אמרנו כלום על הוצאות מימון, ועד בית ועוד. ונא לזכור, כי העסק אמור להניב גם את ההכנסות שיאפשרו לבעליו להתקיים - מזון, דיור, ביגוד, חינוך.
ה"סיוע" הזה הוא בלוף. הוא מאפשר לפקידי האוצר לומר: עזרנו. הוא מאפשר לשר
משה כחלון, שמעולם לא הבין יותר מדי ושכבר שנה רק רוצה ללכת לעשות לביתו, לספר כמה שהוא חברתי. הוא מאפשר ל
בנימין נתניהו לומר שהממשלה ערה למצוקה הכלכלית. אבל ברגע בו רק מגרדים את פני השטח, מתברר שזוהי שכבה דקה של חול אותו זורים בעינינו.
זה לא שאין מה לעשות. כבר הראינו כאן, כי הערים הגדולות יכולות לספוג ויתור של הארנונה למשך חודשיים ואפילו למשך חצי שנה. מדובר בצורך לקצץ לכל היותר כ-10% מן התקציב אם הוויתור יהיה לחצי שנה, וברובן - בכ-5% בלבד. לבנק ישראל יש יתרות מט"ח של 131 מיליארד דולר, המיועדות לשעת חרום; 10% מהן יקלו מאוד על המצוקה. בקרן הפיצויים של מס רכוש יש מיליארדי שקלים, שניתן בשינוי חקיקה קליל להעביר מצורכי מלחמה לצורכי הקורונה. בבנקים שוכבים מיליארדי שקלים שהממשלה יכולה ללוות לטווח ארוך ולחלק כמענקים.
הבעיה איננה כסף. הבעיה היא מודעות. הבעיה היא שפקידי האוצר, שמקבלים משכורת מלאה ונאה ושהבכירים שבהם צונחים למשרות משתלמות במגזר הפרטי, מנותקים מן המציאות. הבעיה היא שהדרג הפוליטי מסתמך רק עליהם, אינו שומע את אנשי השטח ואינו נעזר במומחים עולמיים המצויים בקרבנו. הבעיה היא שכולם חושבים רק על המגיפה המיידית ואיש אינו חושב על ההרס הכלכלי ארוך הטווח.