"חומת סואץ" הוא ספר המביא את סיפורה של מלחמת ההתשה ומתמקד באירועים מאחורי הקלעים בהם בנתה ברה"מ (לשעבר) את כוחה במצרים ואת ההשלכות על התבססותה במצרים על צה"ל ועל מלחמת ההתשה. ראשית אציין כי ספרו של דולין הוא אחד הספרים היותר טובים בתחום שקראתי בשנים האחרונות. הספר כתוב בצורה רהוטה, מעניין מאוד וגם מרתק, ובנוסף מביא מידע רחב ועמוק שחלקו הרב לא היה ידוע קודם פרסום הספר.
מלחמת ההתשה שהתחילה במארס 1969 והסתיימה באוגוסט 1970, הייתה חריגה בתולדות מלחמות ישראל. ראשית היא הוכרה כמלחמה רק 30 שנה לאחר סיומה וגם זה בזכות היות אריק שרון שהיה מפקד פיקוד הדרום במהלכה ראש ממשלה. שנית זו הייתה מלחמה שהסבה לצה"ל אבידות לא מעטות שהתמשכו לאורך זמן רב ומילאו חדשים לבקרים את עמודי השער בעיתונות היומית בעיקר בתמונות החיילים שנפלו. זו הייתה מלחמה שהייתה יחסית ממוקדת בגזרה צרה של פיקוד הדרום בעיקר לאורך תעלת סואץ וכזו הייתה רחוקה מאוד מהעורף הישראלי. הפער בין ההרוגים הרבים בתעלה להימשכות החיים "הטובים" בתל אביב גרמו גם הם להיותה מלחמה שהשפעותיה לא ניכרו במלואם על העורף (ואולי טוב שכך).
בציבור הישראלי נתפסת מלחמת ההתשה כהפסד, מלחמת חפירות כאשר חיילי צה"ל ברובם שוהים בביצורים של קו בר לב וסופגים מטחי ארטילריה מצרית סביב השעון. מרבית הבונקרים עמדו בהפגזות אבל עמידותם לא מנעה את הפגיעות בחיילי צה"ל שהיו בסיורים לאורך התעלה או הותקפו על-ידי מארבים מצריים שחצו את התעלה. הספר הזה מציג נקודת מבט שונה לחלוטין על המלחמה בעיקר כפי שהיא באה לידי ביטוי מהצד המצרי וגם הרוסי. חיל-האוויר בהפצצות המסיביות שלו הן בגזרת התעלה והן בעומק העורף המצרי חוללו נזקים כבירים בכל הבט אפשרי. ההפצצות על המצרים כללו הריסה שיטתית של תשתיות מצריות כאשר השיא שלהם היה בהרס בתי הזיקוק בסואץ ובהשבתת החשמל בחלקים ניכרים של מצרים. חלקם, כאמור, על-ידי הפצצות כבדות מהאוויר וחלקם על-ידי פשיטות נועזות של חייל צה"ל הן בקו התעלה והן בעומק השטח המצרי. כל הפעולות האלו הביאו את המצרים להכרה שאין בכוחם לבד לעמוד מול ישראל.
לצד הכרה מצרית זו, בצרוף נסיבות שלא היה מוכרות עד לפרסום הספר של דולין, עלה הצורך של ברה"מ לייצר עורף אסטרטגי עבורה, מתוך רצונה לקבל מעמד של מעצמה ששולטת לא רק באזור הגאוגרפיים היבשתיים הצמודים אליה אלא גם ביעדים רחוקים יותר. בניגוד לארה"ב שכל השנים ביססה את השפעתה על כוח ימי גדול שכלל נושאות מטוסים, צוללות וספינות שטח, ברה"מ יצרה כוח יבשתי גדול שהיה מוגבל בפעולתו ובהשפעתו על יבשת אירופה ואסיה. אינטרס סובייטי פנימי הוביל אותה לחפש חופים ידידותיים שיאפשרו קיומו של כוח ימי משמעותי שיעמוד מול הצי הגדול האמריקני, כמו לדוגמה הצי השישי בים התיכון. צרוף מקרים זה הוביל להתבססות סובייטית במצרים ובעיקר בעיר הנמל אלכסנדריה, וכאשר הפצצות צה"ל גברו ראו הרוסים בהפצצות אלו ובשליטה האווירית של ישראל במצרים איום על כוונותיהם האסטרטגיות. מהלכים אלו יצרו מאמץ מצד הרוסים להתבססות במצרים ולתגבור הצבא המצרי בכל הקשור ליכולתו להגנה אווירית שהעדרה לא רק סיכנה את מצרים אלא גם את האינטרסים הסובייטיים על אדמה זו.
בספר מתוארים בפירוט המהלכים השונים שהובלו את הרצון הרוסי לתגבור כוחות וכל נכונותם להעביר אמצעי לחימה חדשניים בזמנו שלא נמסרו אפילו לבנות בריתה של ברה"מ באירופה. לדוגמה טילי נ"מ מסוג SA3 לטווחים הקצרים הובאו למצרים במהלך שנה זו והופעלו על-ידי צוותים רוסיים.
רוסיה יזמה מבצע רחב היקף שכונה מבצע "קווקז" במסגרתו נוידה אוגדת נ"מ רוסית למצרים במסווה של תגבור אזרחי של יועצים. אלפי חיילים רוסיים עלו על אוניות סוחר אזרחיות כשהם לבושים בבגדים אזרחיים. כאשר נחתו באלכסנדריה הועברו למחסנים גדולים ושם הולבשו במדי הצבא המצרי. כלי הנשק צוידו בסמלים של הצבא המצרי וכל האירוע הזה הוסווה בצורה כזו שצה"ל ומדינת ישראל לא היו ערים לו. על יועצים רוסים שמענו ועל סיוע כזה או אחר מוגבל בהיקפו אבל על אוגדה רוסית שלמה שהתייצבה לה במצרים, באלכסנדריה, בקהיר ובגזרה הדרומית כמעט ולא פורסם דבר.
טילי הנ"מ החדשים לטווחים הקצרים בגיבוי הטילים היותר מיושנים לטווחים הארוכים מסוג SA2 שהיו מוכרים, בחפיפה לתותחי הנ"מ 4 קנים יצרו מחסום אוויר קשה שהקשה מאוד על צה"ל לחדור אותו.
לצד האירועים בחזית התעלה מביא דולי את הסיפור הדיפלומטי המקביל בו ארה"ב התעלמה מהצרכים הישראלים ומחלקת המדינה המאוישת על פקידים בכירים שנימה אנטישמית מדריכה אותם במעשיהם יצרו מצב בלתי אפשרי בו ישראל המדממת מתקבלת "בהבנה" על-ידי ניקסון נשיא ארה"ב, שמבטיח לבדוק ולסייע אבל בפועל לא עושה דבר. התסכול העמוק שחווים בכירי השלטון בישראל מתוארים לפרטים, השגריר רבין בוושינגטון, שר החוץ אבן וגם
גולדה מאיר בעצמה חווים תסכול עמוק מגרירת הרגליים האמריקנית. עוד בולטת העובדה שארה"ב כמעצמה מתנהלת על-פי האינטרסים שלה ולא על-פי צרכיה של ישראל. באותם השנים מנסה ארה"ב לסיים את מעורבותה בויטנאם וגם להגיע להסכם בעניין מניעת הפצתו של נשק גרעיני עם הרוסים, שני נושאים אלו יצרו מצב בו הבעיות במזרח התיכון לא עניינו את השלטון בארה"ב. יתר מזו לא רק שהנשיא וצוותו לא סייעו לישראל והפרו פעם אחרי פעם הבטחות שהם עצמם נתנו הם גם הקריבו את ישראל אל מול הצרכים שלהם. מוצגות דוגמאות רבות בספר בהם ארה"ב מוותרת שוב ושוב לרוסים בנושאים רבים רק כדי לא להתעמת אתם והרוסים כמו הרוסים, מנצלים כל וויתור כזה להשיג את היעד הבא שלהם.
נראה כאילו התקופה המתוארת אינה לפני 50 שנה אלא ממש בשנים האחרונות. זכינו שבהווה יש נשיא אמריקני שתומך בישראל אבל צריך להיות ברור לחלוטין שעמדתו יכולה להתהפך בזמן קצר ביותר. עלינו לשמוח על התמיכה בהווה אבל להבין כי היא זמנית ואין להתבסס עליה בלבד. הקשיים שהיו לנו בשנות השבעים לא השתנו. התלות שלנו במטוסים מארה"ב היא מוחלטת כולל חלקי חילוף, מצב זה שירת את ניקסון וממשלו כדי לסחוט מישראל ויתורים רבים כולל הסכם הפסקת האש לסיום מלחמת ההתשה.
ב-7 באוגוסט הכריזה גולדה על הפסקת אש שתכנס לתוקפה בחצות תוך התבססות על הבטחה רוסית ואמריקנית לשמור על המצב הקיים ועל מקומם של סוללות טילי הקרקע אוויר הרוסיים והמצרים. לא עברו דקות מחצות הלילה והרוסים יחד עם המצרים קידמו סוללות טילים רבות לכוון התעלה ובכך יצרו מצב בו הם חסמו את המרחב האווירי מעל התעלה וגם מזרחה לה. ישראל כמו ישראל נצמדה להפסקת האש ושמרה עליה תוך שהיא רואה בעיניים כלות כיצד המצרים והרוסים מפרים אותה. ישראל העבירה מחאות לאמריקנים שטענו בשקר מוחלט כי לא היו הפרות וכך נותרנו במצב בו הוקמה חומה כמעט בלתי עבירה בצד המצרי. חומה זו גבתה מצה"ל אבדות כבדות גם במטוסים וגם ביכולת של חיל האויר לסייע לכוחות הקרקע במלחמת יום הכיפורים בימים הראשונים של המלחמה.
נקודה חדה וברורה עולה מן הספר והיא עוצמתה המוגבלת של מדינת ישראל מול רוסיה. אנחנו חזקים, אנחנו נחושים, צדקת הדרך לצידנו אבל איננו יכולים להתמודד מול מעצמה בצורה ישירה וללא גיבוי אמריקני. מבחינה זו תיאור המציאות בין ישראל לרוסיה בשנות השבעים דומה לכתוב בספרו לכאורה דמיוני של מישה בן דוד "הכריש". יש לנו כוח רב אבל הוא אינו מספיק ללחימה ישירה מול מעצמה.
הספר מהווה תזכורת חדשה על מצבנו באזור, על פעילות הרוסים שהועברה בשנים האחרונות לסוריה ומאפשר להבין בצורה אחרת לגמרי את התבססות הרוסים בסוריה. לשם כתיבת ספרו נעזר דולין בראיונות רבים עם חיילים פשוטים ועם קצינים ברוסיה שזוכרים באופן אישי בלתי אמצעי את שהתרחש במהלך שרותם במצרים. עדויות אלו חשובות ומשמעתיות כי הם מביאות מידע שלא היה ידוע בשום צורה קודם לכן.
הספר כאמור מצוין וקריא, זהו ספרו הראשון של בוריס דולין שטרם התפרסם אבל אין ספק שאם ימשיך בעיסוק המחקרי יגיע להישגים רבים.
