במסכת "ברכות" הציעו חז"ל: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו". התבוננות במעשיהם של אחרים, היא הליך מבורך אולם היא איננה תהליך למידה. למידה היא התאמת הנצפה בנסיבות המקרה המקורי, למעשה הראוי בנסיבות המציאות שלנו. לוח הזמנים שלנו אינו דומה לזה של סין ואחרים, גם זאת ראוי לזכור.
אחרי עיון מרובה בכתבות, בסקירות ובמאמרי-דעה בעיתונות, הגעתי למסקנה, שרק בחלק מצומצם מהמקרים, ראוי להשיב על עמדות או השקפות שמביעים כותבי מאמרי-דעה אקטואליים, בכדי לחזק דברים או להפריכם. ברוב המקרים משקפת הכתיבה תחושות בטן ודעות קדומות, שאין טעם להתמקח עימן, באשר הן אינן מושתתות על עובדות או על עקרונות מוגדרים ומוסכמים.
במאמר "אל תשוו"
1, גורסים מחבריו שעקב השונות בין המקרים, אין יסוד להשוואה בין ישראל למדינות אחרות בכל הנוגע לדרכי ההתמודדות הלאומית עם נגיף הקורונה. כותרת המשנה של המאמר אומרת כך: "בימים של משבר גלובלי, ההשוואות בינינו לבין מדינות אחרות הן פייק ניוז, כי ההבדלים רבים מדי. מה לישראל, על אויבותיה ומפלגותיה, ולגרמניה או ניו-זילנד"?
על פניו הדברים נשמעים אולי נכונים, אולם במחשבה שניה צצה השאלה, מה הקשר בין ימי משבר לבין העובדה שאם כל אדם הוא עולם מלא, מדינה היא כזו קל וחומר. לפיכך, העניין איננו רק ימי משבר אלא ערכה ומשקלה של השוואה בכל פעם שאנו משתמשים בה. עניין ההשוואות הפך ל"ספורט" לאומי ובינלאומי מוכר וידוע, שתכליתו משולשת:
א. ליצור מכניזם "מדעי" כביכול להשוואה בין ישויות מדיניות, משום שבלעדיו כל השוואה היא עניין של דעה אישית שניתן לפטור אותה בהינף-יד מבטל או בגיחוך מזלזל. ב. לעשות בנתוני ההשוואה שימוש פוליטי ("טהור") או תעמולתי, שבמציאות הרדודה של התקשורת בימינו, קשה להתמודד מולו בדיון כולל ורציני; לאף אחד "אין זמן" ואין סבלנות לכך. ג. לקדם באמצעות השוואות מופרכות מיסודן, בהתבסס על שתי ההסתייגויות הקודמות, רעיונות חדשניים כביכול (אינטרסנטיים מוגבלים), למטרות מסחריות או חברתיות כאלה ואחרות. הפסדה החסודה של ההשוואה, מסתירה את האינטרסים הפרטניים והמוגבלים לקבוצות המממנות את השוואה ועושות בה שימוש לתועלתן.
חיקוי והתבוללות
השוואות כוללניות מחליפות
תדיר את המבחנים הנכונים, שעיקרם השוואת ביצוע לתכנון, כלומר: השגת יעדים קונקרטיים, מול הצהרת כוונות תכליתית. למדידה מסוג זה חייבים לצרף תמיד את השאלות: האם הוגדרו מראש יעדים ראליים, האם נעשה תכנון יישומי ממשי, מי אחראי לתכנון, לביצוע ולבקרה על שניהם, ומדוע לא הושגו היעדים? מבחנים אלה מהווים "איומים" גם על העושים במלאכה וגם על הבודקים את עשייתם. מדוע שירצה מי מהם להסתבך במקום שמראית עין בלתי מחייבת, משרתת כמעט באותה יעילות את המטרות האקסוגניות של יוזמי ההשוואה.
עוד כותבים מחברי המאמר: "חז"ל (ש)הציעו לפני כמעט 2,000 שנה, במסכת "ברכות": 'אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו". במה שונה האמירה הנ"ל מדברים אלה של חז"ל? - לטעמי, אם בכלל, אזי בקוצו של יוד בלבד.
ומכאן לשאר הדברים.
האמנם התבוננות במעשיהן של מדינות אחרות בסוגיית הקורונה היא התבוננות "...איך מדינות אחרות מתמודדות עם אתגר דומה בנסיבות דומות"? שאמירה כזו סותרת עקרונית את הדברים שבראשית המאמר. אנו חוזרים אפוא לאמירתו המבריקה של אחד העם, במאמרו "חיקוי והתבוללות"
2, בו הוא מבחין מתודית בין
"חיקוי מתוך תחרות לחיקוי מתוך התבוללות". התבוננות היא הליך מבורך, אולם היא איננה תהליך למידה.
למידה היא התאמת הנצפה בנסיבות המקרה המקורי, למעשה הראוי בנסיבות המציאות שלנו. למידה איננה "העתקה קונפורמית" של מעשי אחרים, משום שמעשיהם א-פריורי מותאמים למציאות ולתנאים אחרים משלנו. מכאן גולש המאמר לוויכוח אידאולוגי-סוציולוגי בשאלת עליונות הכלכלה החופשית על זו הסוציאליסטית או להפך.
בין הפרט, כמושא אבסולוטי ומוטעה של חיי חברה ולאום, לבין מדינת הלאום כקולקטיב של יחידים החיים בכפיפה אחת תחת כללי משחק תואמים (המציאות בה אנו חיים בפועל), מתפתלת לה ההוויה היהודית-ישראלית העכשווית, ומחפשת את דרכה בעידן המודרני; איננו גרמניה, בריטניה או סקנדינביה. במציאות כשלנו אין אחריות מדינה אבסולוטית ואין אחריות אינדיבידואלית אבסולוטית, אלא חלוקת אחריות בין היחיד לחברה. קביעת התמהיל הנכון ודרכי מימושו בהתייחס לקורונה, הם חלק ממהלך היציאה הנדרש מהמשבר הנוכחי שנכפה עלינו הר כגיגית ללא ניסיון קודם. מובטחנו, שבצורה זו או אחרת נחזור ונקלע לשכמותו או לדומים לו בעתיד, אולי אפילו בעתיד הנראה לעין. מכאן שללקחים האופייניים והמועילים, כמו גם לאלה שאין לחזור עליהם, חשיבות רבה: אין למהר ואין ל"חלטר". יש למצות את המחירים שכבר שילמנו ועוד נשלם עד אשר נחלץ ממנו.