סוד הפיתוח - תיעוש

ראשי "כור" בהסתדרות בנו את חזון התעשיה הכבדה בנגב על שני אלמנטים. האחד, הם למדו מאירופה שהשתקמה באותה עת (ראשית שנות החמישים) מתוצאות מלחמת העולם השנייה והקימה אזורי תעשיה כבדה בפריפריה על-מנת למשוך לשם אזרחים צעירים ולספק עבודה. והשני, להתאים את תוכניותיהם "לחזון הנגב" של בן-גוריון אשר טען כי באזור הדרום יש לנצל את המחצבים הטבעיים ולהקים לידם תעשיות כבדות שתייצאנה את המוצרים למזרח דרך נמל אילת. יתר על כן, ב"כור" הסבירו את הצורך בתעשיה כבדה משום שמרבית הנגב נתפס אז כשטח שאינו מתאים לחקלאות והתעשיה, היא שתספק פרנסה, מזון ומגורים לעולים החדשים מארצות המזרח ולניצולי השואה מאירופה. תפיסה זו התאימה לקצב קליטה איטי ומסודר אך האירועים שינו את סדר העדיפות ומאות אלפי עולים הגיעו ארצה בשנים אלה והמדינה והסוכנות היהודית היו חייבים לספק להם מידית שיכון, מזון ועבודה. בשל כך שונה לוח הזמנים וסדר העדיפות והוחלט לדחות לפי שעה את "חזון התעשיה הכבדה" ולספק לעולים את צרכיה באמצעות תעשיה קלה (טקסטיל) עתירת העבודה ובביצוע עבודות תשתית רחבות עד לזמן בו יתאפשר להקים את "התעשיה הכבדה", תעשיית ניצול המחצבים הטבעיים בנגב. להחלטה זו הייתה משמעות רבה בכל אשר למעמדם של העולים בערי הפיתוח אשר במקום להיחשב כחלוצים המיישבים את הספר והתורמים לייצוא המדינה ולהכנסת כסף זר לקופתה, נחשבו על-ידי הוותיקים, בעיקר יוצאי אשכנז, לפועלים שכירים ללא השכלה ומיומנות והמתאימים/המסוגלים אך ורק לעבודות טקסטיל פשוטות ולעבודות יזומות (ייעור ותשתיות).

התעשיה ההסתדרותית בשנים 1951 - 1952 העסיקה ברחבי הארץ כ-13 אלף עובדים. הקואופרטיבים של ההסתדרות במגזר העירוני סיפקו עבודה ב-280 מפעלים ובהם כ-6,000 עובדים. בהתיישבות החקלאית (ברובה קיבוצים) העסיקו 35 מפעלי תעשיה כ-4,300 עובדים. המחזור הכספי של משק הפועלים בשנת 1951 הגיע ל-240 מיליון לירות לעומת 80 מיליון לירות בלבד בשנת 1949. מי שהוביל את מהלכי התיעוש בנגב (ובכל הארץ) היה פנחס ספיר שהתחרה עם יוזמות ההון הפרטי ודגל כאיש מפא"י בעליונות התיעוש הציבורי על פני היזמים הפרטיים שחששו להשקיע בפריפריות. בהנהגתו מוכנה הייתה ההסתדרות לקלוט הון רב להשקעות ולעיתים אף ללא תוכנית עסקית ראויה. ספיר ועוזריו לא נועצו עם ראשי העולים בעיירות הפיתוח בדבר התעשיה המתאימה ליישוב וברוב המקרים "הפילה" עליהם את המפעל החדש, במהירות וללא הכנת צוות העובדים, העיקר - למנוע מהמגזר הפרטי "להיכנס" לערים החדשות. אך ספיר לא הסתפק בכך וכשאזל התקציב והעולים המשיכו להגיע באלפיהם, גייס משקיעים פרטיים להקמת מפעלים בעיירות, תוך הבטחת תנאים מפליגים (קרקעות להקמה חינם והימנעות מתשלום מיסים) ותוך בקרה הסתדרותית אידאולוגית שהמפעלים יספקו עבודה לכמה שיותר עולים בשכר נמוך ומבלי להתפנות ולעסוק באידאולוגיה התעשייתית הרשמית של "כור" שכונתה אז "דמוקרטיה תעשייתית". תחת ביטוי זה ביקשו בכור להדגיש שלכל פועל קיים סיכוי להגיע לצמרת הניהולית והמקצועית של המפעל, שלפועלי הייצור יהיה ייצוג הוגן בהנהלה ובוועדותיה ושההחלטות המקצועיות החשובות תתקבלנה בהסכמת ותמיכת הפועלים מרצפת היצור. כך גדל הפער, יותר ויותר בין פועלי ריצפת הייצור שלא זכו להשכלה וללמידה מקצועית לבין ההנהלה הוותיקה שעקרון הרווח הפך להיות האלמנט המכוון והמכריע בחיי המפעל. על-אף ההתרחקות מהאידאולוגיה הרשמית של "כור" הוקמה "חרסה" בבאר-שבע "ויובל-גד" באשקלון ובהמשך "חסין אש" בבאר שבע, וכן מפעלים בעיירות הפיתוח בצפון. בין השנים 1950 - 1957 גדל מספר המועסקים ב"כור" ובמפעליה ביותר מ-124% והגיע ל-7,000 פועל. לאחר שההסתדרות ויתרה על "עקרונותיה בתעשיה הכבדה" הרשתה לעצמה "כור" בראשית שנות השישים לפנות להקמת מפעלים מתוחכמים יותר, בלא להתבסס על העולים החדשים (עתירי ידע ולא עבודה), כמו למשל: ענפי התקשורת, הכימיה והאלקטרוניקה.

בשונה משאר אזורי הארץ קידמה חברת העובדים של ההסתדרות הכללית על זרועותיה המבצעות כמו "כור", "סולל בונה", "ניר", "המשביר המרכזי" ועוד את הקמת מפעלי תעשיה עתירי עבודה בהנחה שבדרך זו תספק עבודה למאות אלפי העולים החדשים. צבי צור, הרמטכ"ל השישי ומנכ"ל "מקורות" קבע כי "כור" בנתה בזמנו מפעלים שנועדו לספק עבודה לעולים החדשים. צור ניסה לעצור צעדים אלה שנדחפו בידי פנחס ספיר ותבע הקמת מפעלים עתירי ידע בבאר-שבע אך לא עלה בידו. לעמדתו הצטרף אז דוד טוביהו שביקש לבנות מפעלים מתוחכמים בשכונות והקמת אוניברסיטה. רעיונות אלה התממשו רק בשלהי שנות השבעים. נפתלי בלומנטל, לימים ח"כ מטעם מפא"י ומנכ"ל תאגיד "כור" יצא חוצץ כנגד הון היוזמה הפרטית בנגב החושב רק על רווחים קלים ומהירים בהשוואה להסתדרות לטענתו, שראתה את הפועל במרכז וביקשה לדאוג לכל צרכיו בתחום הדיור, החינוך, התרבות, הבריאות, והפנאי. סיסמאותיה של מפא"י נקלטו היטב בקרב העולים שבתחילת דרכם תמכו במהלכיה בנגב אך לאחר שנוכחו שמעט מ"חזון" זה בוצע - העבירו יותר מאוחר את תמיכתם לימין.

ספיר נכשל בהקמת תעשיה כבדה בנגב הרחוק אך הצליח למשוך משקיעים פרטיים לעיר תוך מתן הטבות מפליגות כמו את המשקיע והיזם צ'ורלי לבאר שבע ואת יעקובוביץ' לאופקים. "סולל בונה" בעל הקשרים הטובים עם מרכזי הכוח בהסתדרות, בחברת העובדים בכור ובמפא"י הצליחו להשיג תקציב להקמת מוסכים גדולים בעיר, טחנת קמח, מפעל "מתפרות הנגב" והחלו לתכנן מפעלים שיקלטו את מחצבי הנגב. בשנת 1952 הוקם מפעל "חרסה" לייצור כלים סניטריים, מפעל "מכתשים" לחומרי הדברה והוחל בתכנון מפעל זכוכית שלא הגיע להבשלה תכנונית והוקם לבסוף בשנות השישים בירוחם. המשך הקמת המפעלים בעיר נעצר עקב מחלוקת בין ראש העיר והנהגתה לבין "כור" באשר לסוג המפעלים ומיקומם בעיר. טוביהו טען שהעיר תבנה "כעיר גנים" ולכן ביקש לרכז את המפעלים רחוק ממרכזה, במבואותיה הצפון מזרחיים, על 1,700 דונם, שם הרעש והריחות לא יפגעו באיכות החיים של התושבים. התוכנית הצריכה תקציבים רבים לבניה ולתשתיות. בהסתדרות ביקשו להקים את התעשיה קרוב למגורי הפועלים ולחסוך בהובלה ובתשתיות. עימות תכנוני זה התמיד לאורך שנות השישים והשבעים ובלא שהתכוון לכך, גרם ראש העיר טוביהו להאט את התפתחות העיר בשל מחסור בתעסוקה ובמפעלים חדשים.

בשנת 1949 הוחלט על הקמת בית החרושת "חרסה" בבאר שבע עם ציוד שיירכש מחו"ל. חשוב לסקור בקצרה את שלבי הקמתו האופייניים לתפיסות המנהיגות באותה עת בשאלה כיצד לפתח ולתעש ערים פריפריאליות. אהרון פורמנסקי מוותיקי "סולל בונה" קיבל מהצבא "קאולין" (חרסית) שנכרה בנגב. לאחר סיור בנגב הוחלט בין סולל בונה, ומפעלים כמו אבן וסיד ופיניציה להקים שותפות בשם "חרסית וחול זך" וחומר הגלם החדש שנתגלה בנגב נשלח למפעל בחיפה. דוד טוביהו התערב ודרש שיוקם בית חרושת לקרמיקה בבאר שבע מהמלווה האמריקני. "כור" קידמה את הרעיון ועל אף האזהרות שהמפעל יפגע באיכות חיי התושבים וסכנת האבק המדברי למוצרים - החליטה להקימו בעיר. העירייה מצדה הקצתה 50 דונם ופורמנסקי ומהנדסי "סולל בונה" יצאו לארה"ב ולאנגליה ללמוד את הייצור ולרכוש את הציוד למפעל. בשנת 1954 החל המפעל לייצר ואז נסגר מפעל האם בחיפה ו"סולל בונה" נאלצה להבטיח לכל פועל אפשרות מעבר דרומה. המפעל היה "לחלון הראווה" של ההסתדרות בעיר ובשנים 1952 - 1953 עבר "הרצה" בסיוע שני מומחים מאירופה שעברו לגור בעיר. בשנה זו עבדו כ-120 פועל ובשנת 1954 וייצרו אלפי כלים סניטריים. על-אף שהפועלים הוכרחו להתחיל מוקדם את יום העבודה (בשל כשל טכנולוגי) נוצרו יחסי אימון בין המנהלים לפועלים והמפעל התפתח והתרחב. בשלב הראשון הובא חומר גלם מבריטניה ובהמשך מסרו מומחים מח"מד לפורמנסקי חומר גלם מתאים יותר לייצור כלי חרסינה שנכרה בנגב. לימים אף נמסר לידי המפעל חומר גלם נוסף שהיה חסין אש ושנוצל לייצור הכלים הסניטריים. "כור" החישה את הפיתוח, בנתה במקום את תנור השריפה הגדול במזרח התיכון והכלים הסניטריים הראשונים יוצאו לטורקיה ויוון.

המפעל סיפק את כל הכלים הסניטריים הדרושים לבנייה החדשה בישראל החל משנת 1954 ואילך. הממשלה שחששה מהשתלטות ההסתדרות "וכור" על ענף כריית המחצבים בנגב החליטה להקים חברה משלה. עד לאותה החלטה הייתה השותפות בין הממשלה להסתדרות יעילה וקידמה את התעשיה בנגב. ראשי ההסתדרות, ראש העיר ויו"ר מועצת הפועלים הבהירו לממשלה שהם יעשו ככל שניתן בתחום יחסי העבודה במפעל כדי להעלות את התפוקה והרווחיות וזאת באמצעות יתר שותפות בין המהנדסים, המנהלים ופועלי העיר העובדים במפעל. הממשלה לא "אהבה" רעיונות סוציאליסטיים מעין אלה אך נתנה ל"כור" להמשיך בדרך זו מכיוון שממילא ההון הפרטי לא הגיע לנגב ובוודאי שלא היה מוכן להשקיע בתעשיות כבדות. תוך כדי עבודות הכרייה במכתש עבור "חרסה" החל לקרום עור וגידים רעיון הקמת בית החרושת "פיניציה" בדרום שיתבסס על כריה דומה מעפרות המכתש. בדרך דומה קם בחצר האחורית של מפעל "חרסה" בית חרושת קטן לייצור לבנים שרופות אך התברר שהן אינן עומדות בתקן והחלום נגנז.

בעשור שבין 1959 – 1969 התפתח המפעל במהירות. הוקמו עוד תנורי שריפה שהגיעו לחום של 1,300 מעלות, נחשפו עוד אתרי כרייה של חומר גלם באזור המכתש וכן כרו את "הבנטוניט" ששימש גם כתוסף למזון התרנגולות. התבצעה הפרדת הברזל מהחול והורחב היצוא לאיטליה, גרמניה הולנד וצרפת. ראשי המפעל יצרו קשר עם מומחים שחיו מעבר "למסך הברזל" ובדרך לא דרך קיבלו מהם עצות חשובות. ישראל אילן, מראשי המפעל נטל אף חלק בהקמת בית החרושת החדש "חסין אש". אברהם בלבן, שכבר משנת 1953 נקרא לסייע בפיתוח המפעל נתקל בבעיות חברתיות ואישיות קשות של הפועלים. צריך היה ללמדם עברית (במפעל דיברו בחמש שפות שונות), להכשירם מבחינה טכנית ולהתמודד עם מועצת הפועלים שביקשה להכניס כמה שיותר פועלים למפעל לפי מפתח עדתי. בלבן וההנהלה "קלטו" את הפועלים, הקימו עבורם חדר אוכל חדיש, ארגנו חוגי לימוד ותרבות, וטיפלו במשפחות העובדים. מאמצים רבים הושקעו בהורדת המתח בין העדות ולהעלאת נורמת היצור בהשוואה למפעל בחיפה – שם פועל ייצר ביום 4 אסלות ואילו בבאר שבע ייצרו הפועלים 6 אסלות לפועל ליום. בהמשך, לאחר הכשרה טכנית הגיעה נורמת הייצור במפעל ל-18 אסלות לפועל. בלבן היה מנהל מצליח, סמכותי, שסיים תפקידו לאחר כ-15 שנות ניהול.

המפעל קיבל 50% מחומרי הגלם ממפעל "חרסית וחול זך" והשאר יובאו בניגוד לתכנון המקורי. הוקמה מחלקה בת 10 פועלים שעיצבה כלי נוי אגרטלים ומאפרות. המפעל היה חייב להתגבר על סופות החול בעיר וסיכן את פעולות הליטוש של הכלים. נציגי האיגוד המקצועי של ההסתדרות הוזעקו למפעל כדי לפשר בין העדות שהתחרו זו בזו בהשגת עמדות עבודה. ב"חרסה" למדו הפועלים מקצועות נוספים כמו בניין, טפסנות וברזלנות. תפקידי הניהול במפעל נתפסו על-ידי עוזבי קיבוצים ומפקדים שהשתחררו מצה"ל וכך גבה הקיר החברתי בין ההנהלה לפועלים שהיו כולם עולים חדשים. בנוסף, שליש מחברי מועצת סניף מפא"י בבאר שבע וראשי ההסתדרות בעיר היו עובדי "חרסה". לעובדה זו הייתה השלכה מרחיקת לכת על היחסים הפנימיים במפעל.

באותה שנה השתרע המפעל על פני 150 דונם והעסיק כ-150 פועלים ו-17 פקידים. החל מאותה שנה ייצר "חרסה" בין 5,000 – 6,000 מוצרים בעיקר אסלות, כיורים, אריחי קרמיקה, אריחי קיר, סבוניות ומוצרים סניטריים לבתי חולים. הייצור ב"חרסה" צמצם את היבוא מהונגריה צ'כיה צרפת ואנגליה וחסך למדינה מיליון ל"י. החל משנת 1957 החל לייצא לאפריקה. הוקמה המחלקה לאמנות שבראשה עמדה בתחילה תמר שחר שעיטרה כמה ממוצרי המפעל במוטיבים מדבריים ופרצה לשווקים חדשים. תחילה נאבקו יו"ר מועצת הפועלים גדעון בן-ישראל שביקש להגדיל את התקציבים עבור מפעלי תעשיה נוספים בעיר מול ראש העיר טוביהו שביקש את התקציבים עבור מפעלי הבנייה של "סולל בונה" בעיר. בן-ישראל ביקש כמות וטוביהו דרש איכות. העימות הסתיים עם בואן של קבוצות גדולות של עולים חדשים והשניים הסכימו להפניית התקציב עבור מקומות עבודה עבורם. בעזרת כמה מספרים נוכל לראות את התפתחות המפעל בין השנים 1954 – 1962: בשנת 1957 היה מספר המועסקים 239, היקף התפוקה של הכלים הסניטריים עמד 1,800,000 פריטים. הרווח הנקי היה 133,000 ל"י והיצוא בדולרים – עמד על 70,000 דולר. לעומת זאת בשנת 1962 היה מספר המועסקים 340, היקף התפוקה כ-600,000 כלים והרווח הנקי הגיע ל – 350,000 ל"י. היצוא בדולרים פחת לכדי כ-1000,000 דולר.

פועלי העדה העירקית הגדולה במפעל, נלחמו כנגד הפועלים יוצאי רומניה ומרוקו. המאבק נשא אופי בוטה ולא פעם אלים. ראשי העדות "בחשו" אצל מנהל כוח האדם ולחצו להוסיף למפעל פועל בן עדתם על-אף שלא התאים לתפקיד. עימותים אלה עיכבו את התפתחות המפעל והורידו את רמת הייצור. ראש העיר טוביהו התנגד לבן-ישראל ודוד חכם ממועצת הפועלים על ניסיונותיהם "לנפח" את צוות העובדים עד כדי כך שתוכנן להעביר את בן-ישראל למלא תפקיד בקריית גת ולהביא לעיר ראש מועצת פועלים צייתן. התוכנית לא יצאה לפועל בשל התמיכה הרחבה מצד ציבור הפועלים לה זכה מזכיר המועצה. בשלהי שנות השישים הפסיק בית חרושת "לפיד" לייצר והשוק הארצי נפתח כולו בפני "חרסה". אט אט צמחו מתוך הפועלים מנהיגים (בנימין אסלן, שלום יעקב) והיחסים עם ההסתדרות הלכו והשתפרו. בשנת 1966 פרץ המיתון, ובית החרושת עבר משבר שיצא ממנו רק לאחר כמה שנים ובסיוע ההסתדרות שב לרמת יצור גבוהה תוך הבטחת תנאים טובים למשפחות העובדים וילדיהן במוסדות ההסתדרות בעיר (בית יציב, קופת חולים, בתי ספר ועוד). מפאת קוצר היריעה לא נעסוק הפעם בשלבי התפתחותם של בתי חרושת נוספים בעיר ובנגב (מכתשים, חסין אש, פיניציה, אבן וסיד, חרות ועוד).

נראה שהמאבק הבין עדתי בבאר שבע על השגת מקום עבודה "בחרסה" האט את פיתוחו של המפעל והשהה את הצורך לעבור לציוד מודרני ואוטומטי מתוך רצון לשמור על אופי של "עתיר עבודה" במקום לעבר למפעל "עתיר ידע". יתר על כן, המאבק שהונהג על-ידי יו"ר מועצת הפועלים בן-ישראל לבית חרושת המגדיל את מספר עובדיו לבין ראש העיר טוביהו שביקש לבנות בית חרושת מודרני וחסכוני בכוח אדם – גם הוא עיכב את תפוקת הייצור והייצוא של המפעל. מצד שני, מאבקים אלה הצמיחו מנהיגות פועלית-הסתדרותית בעיר שקידמה את קליטת העולים בבאר שבע ואף תמכה בתאוריה של "דמוקרטיה תעשייתית" מבית היוצר של האיגוד המקצועי. התאוריה לא יושמה והעיר תצטרך להמתין עוד שני עשורים עד לצמיחה הכלכלית הבאה.