מי שלא רוצה לשמוע גם לא רוצה לראות. לא מדובר באדם העוצם את עיניו ואוטם את אוזניו לנצח. יש לו מחסום ובתוכו מסננת סלקטיבית לאור ולקול - מערכת אורקולית מיוחדת, המאפשרת לו לקלוט רק את הרצוי שבתוך המצוי. לעלה דשא בחצר יש מערכת כזו שמייצרת כלורופיל, אבל רומסים אותה כי אינה פוליטית. המסננת עשויה אדמת-מולדת, רוויה באידיאליזם מזוקק שהתפתח ותפח במהלך השנים. דוגמה טובה לרעיון כזה - ואהבת לרעך כמוך: האידיאל נובט וצומח בצורה שונה במערת שבט לקטים-ציידים, בשבט מדייני/ישמעאלי החי על-פי באר, בשבטי דור-המדבר בדרכם לארץ מובטחת...
רעיון הוא תערובת של אינסטינקט קיומי, ניסיון חיים מצטבר ודפוסים מתנגשים של מסורות בתוספת תבלינים של דמיון יוצר. זה מה שדחף את האדם להקים מגדל בבבל. זה חיבור, בכל צורה אפשרית, בין שמים לארץ. היום מסמלים השמים 'כוח-עליון' שניתן להתגבר עליו, לכן נתעקש לטפס, לרוץ או לעוף לקראתם.
אדם קם בבוקר ומתחיל לרוץ. זו ריצה יומית והיא ביטוי נאמן למהלך חייו. המטרה - להגיע לסוף העולם. השמים הם לא הגבול. לדעתו, אם יתמיד לרוץ באותו כיוון כל חייו הוא עשוי להגיע אל היעד המיוחל, מחוז-חפץ רוחני. סוף העולם ניתפש גם כשער לנצח, מקומם של הכרובים המניפים חרב-מתהפכת. זה רחוק, ויש להתמיד בריצה. דתות שונות הקימו לנזיריהם מנזרי-קדושה שבתוכם שותקים בהתרסה בתוך שגרת ריטואל כרונולוגית החוזרת על עצמה במעגלים יומיים אינסופיים.
הזמן יעמד שם ולא יתקתק אם רק נוכל לחוות תנועה מעגלית זורמת במהירות האור, חושב האיש שרץ. חושב שעוד רגע הוא נוגע בנצח. הנצח הוא מעגל, אולי ספירלה, חלקיק כמו גם גל. כיוון הסיבוב אינו מראה לאדם אם הוא יורד או עולה. תחושתו רוויה עיוותים ועוויתות. וכי כיצד תוביל אותנו אל הנצח ריצה איטית על פני האדמה? חשב הרץ בראשית דרכו המתקדשת לאיטה. האבולוציה דרבנה אותו. החיים הם איטיות מצטברת למהירות האור. הארץ היא כדור ולכן אם תסמן את עצמך כנקודת מוצא - תגיע אל הסוף בתום המסע, אל הנקודה שבה מתרחש הפלא. תיווכח שאתה צופה בלידתך. תרגיש בשמים. החיים שלנו מבטאים סך-הכל של השתוקקות, ערגה וצפייה, כמו גם תקווה שהיא מלה נרדפת לאמונה דתית. זה הכיוון, אומר האיש הרץ, מוטל עלי להתמיד...
האיש הרץ נתקל במכשולים. חלקם נהרות סמבטיון ואחרים הר כגיגית. מכשולים הם קונצפציות של אובייקטים סובייקטיביים ויש להתגבר עליהם, הם מבטאים פחדים שמתעוררים, הם תנועות חברתיות ומהפכות שהקסימו, נצבעו בשפע דם, כשלו בעבר והצטברו במוזאונים כהריסות ועריסות למה שעתיד לבוא. האיש הרץ כבר עייף. עד כה חצה נהרות, בוסס בבוץ, טיפס על הרים מזדקרים, גלש על רוח גבית בשלג דאשתקד. הוא שמר באדיקות על אזימוט. כיוון מדויק הכרחי כדי לפגוע במטרה (שנאמר על יעקב - ויפגע במקום) וסטייה ממנו, משמעותה בלקסיקון העכשווי - קטסטרופה. האיש רץ והרוח שורקת באוזניו, מביאה גאות וגאווה. זו תחושה של צדק אבסולוטי שזורם ממש בעורקים, דיאלקטיקה של אוטופיה שמימית - מה שהאויב מכנה בלעג פילוסופי האנשה של רעיון מופשט... בגן-עדן, אם זכור לכם, הביאה ההפשטה בושה ויצרה בגד (עלי תאנה).
שקרים לאורך קו זמן
היצר-רע דווקא לא פעל נגד הריצה. היצר-רע שוכן בתוכנו ומדבר בגוף ראשון, קופץ ראשון על כל משימת צדקה והתנדבות. היצר-רע שעד כה דרבן את הרץ העייף, הציע לפתע לבצע מעקף מכשול זהיר-זעיר. מעקף כצו השעה בלבד. בבוא היום נחזור כולנו למסלול הראוי והרצוי. אני מודה, בתחילה זה נשמע איום ונורא. סטייה קלה מהמסלול, אם תציע זאת לכדור-הארץ סופה שתביא להתנגשות בשמש... וכי יש הבדל בין שמש ל'שמש-העמים'? גם זה אידיאל נשגב שפיעם בליבו ובמורשת מחשבתו של הרץ?
סטייה מזערית מאזימוט המטרה יש לה השפעה קטלנית מבחינת הגאומטריה של האידיאל. היא מחרבת את הנצח באבחת חוט שערה. סטייה יוצרת זווית ראיה חדשה, מגדירה מציאות משתנה של מרחקים, שלא היו קיימים עד לרגע זה, מהמטרה הנכספת. המרחק שזווית הסטייה יוצרת בין שוקיה - הוא המרחק שבין האמת להצטברות שקרים לאורך קו הזמן. לשקר אין רגלים. הוא נמדד במרחק הגדל והולך בין שוקי הזווית. ככל שהזמן עובר, הרץ המתמיד בריצתו הולך ומתרחק מהמטרה. בערוב הימים, כשהרץ 'יגיע' אל מחוז חפצו, יהיה מרחקו מהאמת נצח-נצחים. זה דינו של רעיון אנושי מוחלט, של אידיאל נטו. ברגע שהוא מגיח מבין כותלי המעבדה, נפלט לרחוב ומתיימר להפוך למציאות. העולם שלנו משובץ בשקרים, לכן זה רק אנושי ומתבקש לבצע תיאום עם מסורות בכל רגע נתון. נא לא להיסחף, בבקשה - אל תאמרו שהמטרה מקדשת את האמצעים.
אנשים נוטים לאטום אזנים ולעצום עיניים, לא רוצים להיווכח במרחק הגדל והולך שבין אמונתם באידיאל המוחלט לבין המתרחש המתמסמס - זה מחריש ומעוור אותם. אם הם דבקים באמונה שהרץ יגיע אל הקצה, לא יפחידו אותם מכשולי הרים וגבעות. הם יסטו מדרכם אבל ימשיכו לסלף סיפור של ניצחון. זה מה שסיפרו לעצמם באמריקה ובאירופה ליברליסטים, סוציאליסטים, דמוקרטיסטים והומניסטים אוניברסליים על-אודות 'שמש-העמים' הצהובה בשעה שהאדימה מדם הנשחטים. זו אופנה שהתרחשה גם בארצנו הקטנה בעם נדכא שחווה זה עתה שואה. בסך-הכל העולם בלע עוד שקר והמשיך הלאה בתאווה. לא רוצה לראות, לא מעוניין לשמוע...
הרץ שלנו, בהתמדה על-אנושית, ממשיך במרוצו המטורף לתוך חיקו של אידיאל צרוף. אבל האידיאל כבר לא שם, והרץ מפתח פתולוגיה. כיוון שהוא יהודי במקורו (כמו הרץ טרוצקי) הוא נושא על לוח ליבו את הסיסמה: 'ואהבת לרעך כמוך'. אצלו, בשל סטיות מסוימות שעליהן כבר הצבענו, חלה מטמורפוזה והכלל התורני השתבש והפך לאוניברסליזם סוציאלי, אנטי-קולוניאליזם, טהרנות מצפנית. כל הסיסמאות האלה שקעו לאחרונה והם כמעט נחלת העבר. גם אוסלו - טיטניק של פאר, הדר ומחשבה - שקעה. עתה מתעצם הרעיון התנכי במסגרת תנועה גועשת של עמותות-הכחדת-ישראל כתמריץ לארגוני BDS וסוטים למיניהם להניף ברמה ובבקעה את נס התהילה של ארגוני זכויות-אדם-אזרח, כמו גם
חופש הביטוי וההתאגדות.
שריקת הפתיחה ניתנה בדרבן - ועידת האו"ם נגד גזענות ב-2001. וההמשך? תשאלו רצים כאודי אדיב,
אילן פפה,
גדעון לוי וטובים אחרים המכתיבים את הקצב. הם ממשיכים לרוץ, נושאים את הלפיד... לסיכום: יהודי מרגיש טוב כשהוא מרגיש רע. על הקיר בביתם של צדיקי-עולם אלה בגן-עדן תלויות תמונות נוף של גיהינום.
