ובא לציון גועל

כאשר מת יוסף סטלין והגיע (כמובן) לגהינום, קידם את פניו הצאר ניקולאי השני. "חיכיתי לך מזמן. מה נשמע בבית?", אמר האחרון לבית רומנוב. "הכל כרגיל", משיב הרודן הסובייטי. ניקולאי: "המתנגדים למשטר עדיין נשלחים לסיביר?". סטלין: "כמובן". ניקולאי: "המשטרה החשאית עדיין שולטת במדינה?". סטלין: "בוודאי". ניקולאי: "עדיין יש רעב מדי שנה?". סטלין: "בטח". ניקולאי: "והוודקה היא בחוזק של 38% אלכוהול?". סטלין: "לא, לא, לא. בגן העדן של הפועלים, הוודקה היא 40%". ניקולאי: "תאמר לי בבקשה, יוסף ויסריונוביץ: בשביל שני האחוזים האלה היה צריך את כל המהפכה?". סליחה על האסוציאציה, אבל זו התחושה עם הקמת ממשלת האחדות או ממשלת החירום בשמה הרשמי, וממשלת הפוטש במשמעותה המעשית. בשביל זה עברנו את כל הטלטלה של השנה האחרונה? בשביל זה הלכנו לעוד שתי מערכות בחירות? בשביל זה הוצאנו מיליארדי שקלים? בשביל זה ירדנו לתחתיות של הכפשות ופלגנות? בשביל זה נכנסנו לקורונה בלי ממשלה וכנסת? בשביל זה?! הרי את כל זה יכולתם לעשות כבר אחרי הבחירות לכנסת ה-21. הרי כבר אז היה ברור שאין מוצא אחר. אני לא חושב שמישהו באמת זוכר מדוע זה לא קרה באפריל 2019, ואני גם לא חושב שזה משנה למישהו. הרי השנה הזאת לא הובילה לתוצאה שונה, ובוודאי שלא לתוצאה טובה יותר, אלא להפך. השנה הזאת הובילה לממשלת שיתוק, שלא תוכל לתפקד ולו רק בשל הגודל המפלצתי שלה, ולכך שבפועל – השליטה במדינה עוברת לידי נתניהו וגנץ, תוך סירוס הכנסת וסחטנות כלפי בית המשפט העליון. אחר כך מדברים איתנו על "טובת המדינה" (בהקדמה להסכם הקואליציוני), אבל כאשר נכנסים לפרטיו – רואים שהאדונים החתומים עליו חשבו קודם כל על טובת עצמם. והעיקר: רואים בצורה הברורה ביותר שהם אינם מאמינים זה לזה, ואז הם רוצים שאנחנו נאמין להם. אתם יודעים מה? אני מוכן להאמין לכל הדברים הרעים שהם אמרו זה על זה עד שלשום.

קבלו את שר האוצר החדש, ישראל כ"ץ. האיש שאמור להתמודד עם המשבר הכלכלי הקשה ביותר שידעה המדינה מזה עשרות שנים, אולי מאז הקמתה. מה הכישורים שלו? במילה אחת: אפס. בשתי מילים: לא כלום. לשר האוצר הבא שלנו יש תואר במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים, ולמעשה מאז ימיו באוניברסיטה העברית – הוא פעיל פוליטי ולא מילא שום תפקיד של ממש במגזר העסקי או בתחום הכלכלי. בדיקה מקרית למדי שערכנו מעלה, כי קשה מאוד למצוא שר אוצר שכל כך אינו מתאים לתפקידו מבחינת השכלתו ונסיונו; הממצאים מובאים בטבלה המצורפת. היחיד הדומה לכ"ץ הוא שר האוצר הצרפתי, ברונו לה-מאר. בכל יתר המדינות שנבדקו, שר האוצר הוא לכל הפחות בעל השכלה אקדמית בתחומי עיסוקו (גם השכלה משפטית מתאימה, בשל העיסוק בתחום האזרחי) או בעל ניסיון רלוונטי – ובמקרים רבים יש לו גם וגם. אז למה כ"ץ מקבל את התפקיד? יש כמה תשובות אפשריות. האחת: נתניהו רוצה לחסל את הקריירה של מי שנחשב כמועמד בכיר לרשת אותו. רק שלושה שרי אוצר היו גם ראשי ממשלה: לוי אשכול, שמעון פרס ונתניהו עצמו. ראו רשימה חלקית של האחרים: פנחס ספיר, יהושע רבינוביץ, יצחק מודעי, יגאל הורביץ, יגאל כהן-אורגד, אברהם שוחט, דן מרידור, מאיר שטרית, סילבן שלום, רוני בר-און, יובל שטייניץ, משה כחלון. אצל רובם, האוצר היה התפקיד הבכיר ביותר אליו הגיעו ולעיתים גם התפקיד המיניסטריאלי האחרון שמילאו. השנייה: נתניהו רוצה להיות בעצמו שר האוצר. מצד אחד זה לא ממש רע, כי הוא היה שר אוצר מוצלח. מצד שני, מתי יהיה לו זמן והאם אין לו די והותר סמכויות גם כך? השלישית: נתניהו ממנה שרים לא על-פי כישוריהם אלא על-פי מידת נאמנותם – ולשם כך נעבור למשרד לביטחון פנים. אפשר להתווכח אם גלעד ארדן עושה או לא עושה עבודה טובה במשרד זה. דבר אחד ברור: בימי הקורונה זהו משרד חיוני מאין כמותו. אז למה להחליף את השר כעת, ועוד במסגרת מה שמתיימר להיות ממשלת חירום למאבק בנגיף? ותראו מי המועמדים להחליף אותו: מירי רגב ואמיר אוחנה. לכו תדעו אם לצחוק או להיכנס למקלט. רגב מציתה אש בכל מקום ובכל נושא. לתת לה את הפיקוח על המשטרה ושירות בתי הסוהר, זה כמו למנות פירומן למפקד שירותי הכבאות. אוחנה רואה את מערכות החוק והאכיפה כמי שאמורות לעמוד לשירותה של הממשלה. לתת לו את המשרד הזה, זה כמו למנות שמיניסט למנהל בית הספר. שום גוף עסקי לא היה שוקל למנות מישהו מהשניים הללו למנכ"ל שלו. אבל בממשלה הכל הולך, כי – וזה העיקר – הם נאמנים ב-100% לנתניהו. חובת האמונים למדינה, לחוקיה ולתושביה – היא שולית במקרה הטוב.

עוד שר חדש: אבי ניסנקורן במשרד המשפטים. יהודה יפרח פרסם במקור ראשון סקירה מאלפת על שנותיו של ניסנקורן כיו"ר ההסתדרות. הקו המרכזי היה, שניסנקורן העדיף בצורה שיטתית את טובתם של הוועדים החזקים, גם כאשר המשמעות הייתה שעובדי מונופולים כמו הנמלים, הרכבת וחברת החשמל יקבלו סכומי עתק ושיימנעו רפורמות שישרתו את טובת הציבור. הוא מנע גם שקיפות של התנהלות ההסתדרות וטרפד את רעיון בוררות החובה בשירותים החיוניים. בקיצור: פוליטרוק מהסוג הישן, הדואג לעצמו ולגוף בראשו הוא עומד, במקום לדאוג לאנשים אותם הוא אמור לייצג. האם זה אומר משהו על התנהלותו של ניסנקורן כשר המשפטים? ניתן רק לקוות שהתשובה שלילית. משום שאם היא חיובית, אנחנו עלולים לקבל שר שיעדיף נושים מוסדיים על פני חייבים קשי יום; שיטרפד הצעות חוק להפחתת כוחם של מונופולים; שימנע שקיפות של הדיונים בוועדת השרים לחקיקה; שיפעל במינוי השופטים מתוך שיקולים של מעמדו האישי; שיישר קו עם היועץ המשפטי לממשלה וישמר את כוחו המוגזם; שלא יתעמת עם אקטיביזם-יתר של בית המשפט העליון. בקיצור: שר משפטים שיחשוב על הקריירה שלו במקום על אזרחי ישראל. בעצם, מבחינה זאת, הוא מתאים מאוד לממשלת נתניהו-גנץ.