מינויים שגויים

שני שרי הביטחון הבאים שלנו, אם בג"ץ לא יתנקש בממשלת האחדות, יהיו רמטכ"לים לשעבר; וזה בלשון המעטה, רע מאוד. צה"ל ובית המשפט העליון סבלו שנים רבות מרמה גבוהה של אמון הציבור, לטעמי, בלי שום סיבה מספקת, למרות שהוכו ברעה חולה איומה: מחסור חמור בבקרה. כידוע, כל גוף, כל מוסד וכל ארגון, הפועלים בלי בקרה, נידונים לשחצנות ולכישלון. זה קורה לנגד עינינו לבית המשפט העליון ולמערכת המשפט, שמאבדים בהתמדה ובקצב מהיר ביותר את תמיכת הציבור ואת אמונו; וזה קורה בקצב אטי גם לצבאנו.

אין בקרה על הצבא

מאז מלחמת ששת הימים מדשדש צבאנו בבינוניות מתדרדרת, ואינו מציג מענה הולם לבעיות ולאתגרים, שניצבים בפני מדינת ישראל. בעיקר, אין צה"ל מספק לדרג המדיני הישגים צבאיים משמעותיים, שיתמכו במדיניות הלאומית. הבולט בכישלונותיו הנה מלחמת יום הכיפורים, שבה המציאו עבורו תירוץ, שמחדל מודיעיני (אמ"ני) הפריע לו להתמודד עם האויב; ולא היא. מחדלים אג"מיים חמורים בהכנת הצבא למלחמה, בהכשרת הפיקוד הבכיר, בעידכון תורת הלחימה, בבניין הכוח, בחימושו ובאימוניו, עשו זאת בסיוע מחדלים מינהליים לא-פחות חמורים, בשלישות ובתחזוקה. כלומר, כל המערכת קרסה באחת. כל המחדלים הללו נובעים מליקוי גדול ונורא בצבאנו - הוא אינו מפיק לקחים ממלחמותיו, ממבצעיו ומפעילותו. לכן, מחדלים, תאונות ואסונות נשנים, וצבאו עובר מכישלון לכישלון, ומתדרדר. כפי שאִבחן בחדות שלמה המלך, החכם באדם: "ככלב השב על ק̤יאוֹ כסיל שוֹנֶה באִוולתו" (משלי כ"ו, י"א). נזכור באותה הנשימה את מלחמת ההתשה, את הלחימה בלבנון מספטמבר "השחור" 1970 ועד לבריחתנו המבוהלת והמבישה ממנה; את המערכה המתמשכת ברצועת עזה לפני נסיגתנו מחבל קטיף, גירוש מתיישביו והריסת בתיהם; ואת המערכות בגבול לבנון. משמע, שילמנו את מלוא שכר הלימוד במלחמות, במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף, ולא למדנו דבר. נשבענו לחללים, לפצועים, לנכים ולמשפחותיהם, שנגן על המדינה ושקורבנם לא היה לשווא, ומעלנו באמונם. אומנם המדינה קיימת, אך העלות לקיימה ולשומרה באמצעות צבא, שתפקודו מתדרדר, מאמירה בהתמדה; ור"ל עוד תביאנו אל עברי פי-פחת. כל זה נובע מאי-בקרה על הצבא. לכאורה, מבקר שר הביטחון את הצבא, ואת השר עצמו מבקרת הכנסת (כלומר, ועדת חוץ וביטחון - וחו"ב). בפועל, וחו"ב הנה מועדון יוקרתי מאוד - בית לורדים של קצינים בכירים מאוד בדימוס ושל בכירים ביותר בדימוס במערכת הביטחון, אך אינה יותר מחותמת גומי, שבגלל הרכבה האישי מאשרת את דיווחי הצבא, ומסכלת כל ביקורת אמיתית עליו. עיינו בערכים מנהרות חמאס ואלוף (מיל׳) יצחק בריק. לפיכך, נותרה רק כרמלה מנשה, שחושפת בהתמדה מעוררת השתאות מחדלים חוזרים ונשנים בטיפול בפרט - החיילים, שהפקדנו בידי מפקדיהם.

הדג והמים

החוליה החשובה בבקרה על צבאנו הנה שר הביטחון. רבים משרי ביטחוננו היו, לדאבוני, גנרלים במיל׳, והדבר היה בעוכרינו. שר ביטחון אינו רמטכ"ל-על כיוון שרמטכ"ל עוסק בצבא, ואם יש לנו מזל, הוא גם מבין בענייני צבא. לכאורה, זה אבסורד, אך העובדה, שאדם היה עשרות שנים קצין, ואפילו בכיר, בצבא, אינה מבטיחה, שהבין בענייני צבא. חלק מזה נובע מההכשרה הלקויה של קציני צה"ל. וכבר לימדנו אלברט איינשטיין, שלמרות שהדג נמצא כל חייו במי האוקיינוס, אין הוא מבין דבר באוקיינוגרפיה. ביטחון שונה לחלוטין מענייני צבא, ורוב בכירי הצבא לא עסקו בו כלל במהלך שירותם. הוא עוסק במדיניות, שמפעילה את הצבא ובהשפעותיה על המדינה כולה ועל עתידה. יתר על כן, הכשרת הקצונה בצה"ל בתחומי הניהול קלושה, וזה נראה היטב ביחידותיהם, כפי שחווה כמעט כל מי ששירת בצבאנו. בנוסף להיותו פוליטיקאי וחבר ממשלה, צריך שר ביטחון להיות מנהל-על של משרדו ושל הצבא. הוא חייב לקבוע מדיניות, לבקר את מימושה בפעולות משרדו והצבא, ולחנוך את מנהליהם הבכירים - כפיפיו: מנהל משרדו, סגניו והרמטכ"ל. עד כה עשרה משרי הביטחון היו אזרחים; ושמונה - קצינים בכירים (לא נבדקו משכי כהונתם), אך השפעת הקצינים הבכירים הייתה חמורה, גם בשל יוקרתם הציבורית כרמטכ"לים, או כאלופים. גנרל במיל', שהפך לשר ביטחון, מחויב בראש ובראשונה למה שעשה עד לא-מכבר בצבא. משמע, כבעל עניין, הוא האחרון, שיכול לבקר את הנעשה בצבא. יש לו עניין ברור בשמירת הקיים (החלטותיו ומעשיו) בצבא, בהעלמת טעויותיו, באי-עשיית מהומה סביבן ובשמירה על יוקרתו כרמטכ"ל, שהיא הנכס היקר לו ביותר. ויש הוכחות רבות לנכונות קביעה זו.

רק גנרלים

נהוג לחשוב אצלנו, כי רק קצין בכיר יכול להיות שר ביטחון; ולא היא. דרישה זו הנה אבסורד, כמו בחירת מועמדים לשר חקלאות רק מבין בעלי גינות בלבד; מועמדים לשר תחבורה - מבין בעלי רישיון טיסה; מועמדים לשר בריאות - מבין מי שאספלנית (פלסטר) על גופם; שר חינוך - רק מבין גננות; וכיו"ב. חשוב, ששר ביטחון יבין בביטחון, אך חובה, שיבין במדיניות ובביצועה ובניהול ארגונים גדולים, ויהיה "ראש גדול", שייעץ לכפיפיו, יחנוך אותם, יבקרם, ויניעם לשפר את תפקוד הצבא. היות שר הביטחון גנרל במיל' עתיר קרבות, אינה מכשירה אותו לעמוד בראש משרדו. אדרבה, היא מכשילה אותו, כיוון שכבעל עניין אינו יכול לשקול כהלכה את הנושאים שעל סדר-יומו. ואכן, זה אפיין מאוד את כהונתם של מרבית הגנרלים, שהיו שרי ביטחוננו. במקום להניע תיקון (רפורמה), כפו הגנרלים מיל' על צבאנו קיפאון (סטגנציה); וכידוע, מי שאינו מתקדם, נסוג לאחור. לעומת זאת, שלוש כהונות משה ארנס (שאומנם היה בכיר בתעשיה האוירית, שעוסקת בביטחון) וכהונת עמיר פרץ כשרי ביטחון מדגימות היטב, ש"מטאטא חדש", שלא צמח בערוגות הצבא, יכול להניע שינוי, ולכפותו על המטכ"ל. ביצוע פזצט"א מושלמת אינו מעלה נדרשת לרמטכ"ל וּודאי לא לשר ביטחון, כיוון ששר ביטחון אינו רמטכ"ל-על, כפי שרוב הגנרלים במיל', שישבו על כיסא השר, התיימרו להיות. השר ממונה על הרמטכ"ל, וחובתו לחונכו, לבקרו, ולהאיצו לנכש עשבים שוטים, שצמחו בערוגות צה"ל. לכן, לדעתי, בני גנץ וגבי אשכנזי יהיו שרי ביטחון גרועים למדינת ישראל, שתשלם ביוקר על מינוי עוד גנרלים לשרי ביטחונה.