כל מוזיאון אמנות אמריקני מוביל יושב על נכסים בשווי עתק: יצירות של וינסנט ון-גוך, פבלו פיקסו או
ג'קסון פולוק. גם היצירות של אמנים פחות ידועים – המהוות 90% מהאוספים – שוות במשותף סכומים עוצרי נשימה. אבל כדי לבלום את האפשרות של מכירתן כדי לממן צרכים מיידיים, יש בתחום המוזיאונים כללים נוקשים המונעים זאת כמעט לחלוטין. אגודת מנהלי המוזיאונים מארה"ב, קנדה ומכסיקו למעשה מונעת מכירת יצירות אלא לצורך רכישת יצירות חדשות.
אבל הקורונה משנה גם את זה – מדווח וושינגטון פוסט. מה שהיה בלתי נתפס עד לפני חודשיים, הוא כעת אפשרות מעשית. המוזיאונים סגורים מאז אמצע מארס, המשבר הפיננסי מרחיק נותני חסות ואירועי ההתרמה נפסקו. מבחינת מוזיאונים רבים, המצב הוא להיות או לחדול. אגודת המנהלים הגמישה את כלליה בשני תחומים. האחד: מעתה ניתן להשתמש בכספי חסויות, תרומות וקרנות גם לצרכים כלליים. השני והדרמטי: מותר למכור יצירות אמנות למימון התחזוקה הישירה של האוסף.
הלשון זהירה ואינה מתירה מכירת יצירות למימון משכורות או שיפוצים, האגודה מבהירה שזהו צעד זמני, אבל מדובר בתקדים מרעיש המהווה הכרה בכך שהמוזיאונים מצויים בהתרסקות כלכלית. האגודה מנסה ליצור את הרושם שהשינוי אינו גדול: קיימת חובה לתעד בנפרד את ההכנסות ממכירת יצירות ואת השימוש בהן, ויש צורך באישור של מועצת המנהלים למדיניות זו. אבל בפועל, אפשר לייחס כמעט כל הוצאה של מוזיאון לכזו הקשורה בשימור האוסף. חוץ מזה, קשה מאוד "לצבוע" כספים בארגונים גדולים ולהגיד מאין באו ולאן הלכו.
גם בשגרה נמכרות יצירות אמנות – והתוצאה יכולה להיות מעוררת השראה או מעוררת תרעומת. בשנת 2011 מכר מוזיאון האמנות של בוסטון שמונה יצירות של אדוארד מונה, פול גוגן, אלפרד סיסלי, קמיל פיסארו ופייר-אוגוסט רנואר כדי לממן רכישת יצירה אחת של גוסטב קאיילבו. העסקה נראתה מוזרה, אבל כאשר מביאים בחשבון שלמוזיאון בבוסטון יש אוסף ענק של אימפרסיוניסטים, שיצירות אלו היו בעיקרן באיחסון ושיצירותיו של קאיילבו כמעט ואינן מופיעות בשוק – היא מקבלת היגיון.
עם זאת, מציין הפוסט, מכירות אלו אינן פשוטות. ראשית, כדי להצדיק מכירה לצורך קנייה, על המוזיאון להסביר מדוע היצירות שהחזיק עד כה, הן פחות חשובות מכפי שנדמה; במקביל עליו לשבח אותן כדי להעלות את מחירן. שנית, תהיה זו טעות לחשוב שמחסני המוזיאונים מלאים ביצירות שרק מחכות שמישהו יחטוף אותן. קשה מאוד להעריך את שווי האוסף, כי רובו מרוכז ביצירות בודדות המצויות בתצוגה מתמדת ולא יימכרו.
מכירת יצירות גם עלולה להביא לתביעות מצד מי שתרמו אותן כאשר לצידן תנאים המגבילים את העברתן. סביר להניח שהשוק לא ישתף פעולה ברכישת יצירות כאלו, משום שכאשר יצירות מצויות בידי מוזיאונים – הציפייה המקובלת היא שהן לא יחזרו לשוק וזהו מרכיב חיוני בשמירה על רמת המחירים. ברגע שציפייה זו תופר, השוק עלול לקרוס. גם הפרסום השלילי אשר יתלווה לרושם כאילו מוזיאון נאלץ למכור יצירות מתוך יאוש, יוביל לירידת מחירים.
יש גם להביא בחשבון את העלויות המינהליות. מכירת יצירות מצריכה זמן רב של מחקר, ומחייבת לקבל את הסכמתם של תורמים ויורשיהם. וישנן כמובן גם העלויות הנובעות מקיומה של מכירה פומבית. לכן, הרווחים האפשריים ממכירה רחבת היקף של יצירות יהיו נמוכים בהרבה מאשר שווי היצירות עצמן.
לדעת הפוסט, המוזיאונים זקוקים כעת לשילוב של סיוע ישיר וגמישות שתאפשר להם לפעול לפי מיטב האינטרסים שלהם. הכללים החדשים של אגודת המנהלים מספקים את השני, אם כי הכללים הבסיסיים נותרו בעינם. גם בזמנים חסרי תקדים אלו, המנהלים אמורים שלא להיכנס לפניקה ושלא להיגרר לחשיבת קצרת רואי. האפשרויות שבפניהן אינן פשוטות, והם יצטרכו לפעול גם כדי להבטיח את הישרדות המוזיאונים וגם כדי להמשיך ולשמר יצירות אמנות רבות חשיבות לטובת הכלל.