שכרון-כוח

כותב שורות אלה מאמין בכל ליבו כי אין דמוקרטיה ראויה לשמה ללא רשות שופטת עצמאית. זאת ועוד: גם חקיקת הכנסת, במקרים חריגים ויוצאי דופן, היא עניין לביקורת שיפוטית. ב-72 שנות המדינה, הרשות המבצעת והרשות המחוקקת נהגו כבוד ברשות השופטת ושמרו על מעמדה, גם כשהתגברה הביקורת בקרב העם ונציגיו. מסכנה אחת אין ולא תהיה לאיש אפשרות לשמור על הרשות השופטת: מפני עצמה. די להתבונן בפסיקות בית המשפט העליון בפחות משבוע ימים (שבכללם יום הזיכרון ויום העצמאות): ביטול חוק הפקדון למסתננים. ביטול איכוני השב"כ לחולי קורונה. צו ביניים למניעת הארכת כהונתו של מ"מ פרקליט המדינה (בטרם מונה). ביטול איסור הכנסת חמץ לבתי-החולים בפסח. בשתי מלים: שכרון-כוח. איפה הימים ששופטי בית המשפט העליון כתבו בפסקי-דינם על הצורך בריסון עצמי בבוא בית המשפט לשקול התערבות בסמכויותיהן של הרשויות האחרות? נושא המסתננים הוא דוגמה מובהקת להתערבות-יתר. ארבע פעמים התערב בג"ץ בארבעה חוקים שונים שהביאו לכנסת שרי פנים שונים. באופן שיטתי ביטל בג"ץ את כל האמצעים האפקטיביים שהעמידה הכנסת, לבקשת הממשלה, כדי להתמודד עם התופעה החמורה. תקופת המאסר למסתננים לארץ "כווצה" משלוש שנים לשלושה חודשים(!). תקופת השהייה המרבית במתקן השהייה שהקימה המדינה ב"חולות" כווצה דרמטית אף היא. ועתה, הפרשת חלק משכרם של המסתננים לפיקדון שיעמוד לרשותם עם יציאתם מהארץ - בוטלה גם היא. כך פגעה הרשות השופטת בכל הכלים המשמעותיים שנועדו לעודד יציאת מסתננים מהארץ. המסתננים הבינו היטב את המסר ויציאתם מהארץ פחתה משמעותית. מי נפגע? האינטרסים של המדינה ואזרחיה. למקרא פסקי הדין לא קשה לזהות כי תחת ביטול מדיניותן של הממשלות הנבחרות הציבו השופטים את תפיסת-עולמם הם. אלא שאיש לא בחר בשופטים כדי ליישם את השקפת עולמם הסובייקטיבית במקום זו של אלה שנבחרו לקבוע מדיניות. הסכנה שבכניסת בית המשפט לזירה הפוליטית היא בראש ובראשונה לו עצמו. זאת הבינו היטב בעבר ענקי המשפט שלנו. נשיא בית המשפט העליון בתחילת שנות ה-80, השופט משה לנדוי, הזהיר קרוב לעשרים שנה לאחר תום תקופת כהונתו: "אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון-חכמים...לכן הייתי רוצה לראות יותר איפוק. בפרקי אבות נאמר 'הוו מתונים בדין'. וזה הדבר אשר לו בית המשפט זקוק. מתינות". לא בית המשפט העליון לבדו אחראי למצב דברים זה. הכנסת נמנעה עשרות בשנים מחקיקת חוק יסוד: החקיקה, המסדיר גם את נושא הביקורת השיפוטית על החקיקה, עילותיה וגבולותיה. המערכת הפוליטית גם נמנעה מביצוע רפורמות משמעותיות כלשהן במערכת המשפטית. חוק יסוד: החקיקה, הכולל גם פסקת התגברות, הוא צו השעה. המשך ההימנעות מחקיקה חיונית זאת תהיה בכיה לדורות ותגרום נזק בלתי הפיך לאמון הציבור ברשות השופטת וברשויות הנבחרות גם יחד. על אף הבדלי הגישות והתפיסות בכנסת - אני מאמין שניתן לגבש הסכמה רחבה והיסטורית סביב חקיקה מאוזנת כזאת, ויפה שעה אחת קודם.