אב̤דה שני חדרי אשפוז מפוארים לתורמי כליה אלטרואיסטים בבית-החולים בילינסון בפתח תקוה וחדרי אשפוז לתורמי כליה אלטרואיסטים בבית-החולים איכילוב בתל אביב ייקראו על שמו של הרב אברהם
ישעיהו הבר, שהלך לעולמו - המייסד ויו"ר עמותת 'מתנת חיים', שמקדמת תרומת כליות בישראל, וכבר הביאה לתרומת יותר מ-800 כליות "מן החי", ש-500 מהן הושתלו במחלקת ההשתלות בבילינסון.
לא הכרתי את הרב הבר, ולא הספקתי להיעזר בשירותיו. עוד לפני שהפכתי לחולה כליות, היה לי עניין גדול בתרומות דם ובתרומות איברים; ואני מוקיר מאוד את המפעל האדיר שהקים. הרב הבר חולל מהפך אדיר ביחס הציבור הישראלי לתרומת איברים, וחתר לחסל את הרשימה הארוכה של ממתינים להשתלת כליה.
אני מייחל, שמותו בלא-עת לא יקטע את סיפור ההצלחה, שנתן חיים חדשים למאות מושתלים ולבני משפחותיהם, ו'מתנת חיים' עוד תעשה כהנה וכהנה. יהי זכרו ברוך.
היבריס גאווה יתרה (היבריס) ראויה לעונש האלים, פסקו היוונים. במהלכיו המתמשכים לשינוי דמותה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת השד-יודע-מה מפגין בג"ץ גאווה יתרה - כמו במהלכי השתלטותו הבלתי-חוקית (אוּזוּרפָּציה) על הממשל. וכבר אמר השופט
משה לנדוי, כי בפסיקה נדרשת מתינות. וזה אינו נראה לחלוטין בפסיקות בג"ץ, שמסלימות מפעם לפעם את ניסיונותיו לערטל את מדינת ישראל מדמותה היהודית. זאת למרות, שאם מדינת ישראל אינה מדינה יהודית, אין לה זכות קיום. האם זו כוונת בג"ץ בכפותו על המדינה את ערכיו הליברליים ובערערו את יסודות קיומה ואת יסודות הדו-קיום בה?!
ערב יום העצמאות שמט בג"ץ במקבץ פסיקות אבני יסוד בהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. הפסיקה הראשונה מקִלה על חייהם של המסתננים ברחבי המדינה, כמובן, על חשבון אוכלוסיות מדוכאות (כמו תושבי דרום תל אביב), דבר, שלהערכתי, לא היה נעשה לו חדרו המסתננים לשכונות, שבהן גרים בני מעמדם של השופטים, השתלטו עליהן, וניהלו טרור אלים נגד התושבים המקומיים. פסיקתו לא לגבות מהמסתננים דמי פיקדון נועדה להשאיר את המסתננים בארץ, לאחר שטרפד בהתמדה כל ניסיון לסלקם מכאן.
הפסיקה השנייה דחתה ערעור על מתן פרס ישראל בתרבות תורנית לרב יעקב אריאל - דבר ראוי. אלא שלשון פסק-הדין מתערבת ב
חופש הביטוי של רבנים, הפוסקים לפי תורת ישראל (שהוגדרו כדעות חריגות), ומעדיפה רבנים, שיצטטו את הרעיונות הנשגבים לכאורה, שמפעמים בשופטים, גם כשהם ליברליזם הזוי. כלומר, זה תוצא (אפקט) מצנן על חופש הביטוי של כל מי שאינו חושב כמו שופטינו המתקדמים בעיני עצמם. במדינות דמוקרטיות תוצא מצנן על חופש הביטוי נחשב לאיום ממשי על הדמוקרטיה; אבל לא אצלנו, אם אינך חושב כמו השופטים. פסק-הדין אומר בפירוש, שדעות הרב אריאל אינן לרוחם של השופטים הנאורים. אכתוב משהו בסוד - דעות השופטים אינן לרוחי - ואני כותב זאת בלשון המעטה.
הפסיקה השלישית ניתנה אומנם אחרי פסח, אך היא אוסרת על בתי-החולים למנוע הכנסת מזון שאינו כשר לפסח לתחומיהם. שוב, כנראה, זה הולם את שופטינו, ואינו מתחשב כלל במי שמקפידים על כשרות לפסח.
טרפוד גירוש המסתננים והקלה על חייהם בארץ הנם צעדים חמורים. אני מניח, שזו הזמנה להניח על שולחן בג"ץ עוד ועוד עתירות, שנועדו להילחם ברוב היהודי, שנוצר במדינה, למורת-רוחם של אויביה ושל צדקנים, הממומנים על-ידי קרנות זרות.
את העתירה בעניין הכנסת המזון לבתי-החולים בפסח הגיש, בין השאר, ארגון 'עדאללה', שהנו חתרן סדרתי ידוע נגד דמותה היהודית של המדינה. הצטרפו אליו צדקנים, שאינם חושבים את המעוניינים בכשרות לפסח כראויים להתחשבות מתוך שנאתם ליהדות. הם קיבלו רוח גבית חזקה מבג"ץ, שפסק מה שפסק מבלי להתחשב בהיתכנות השמירה על כשרות לפסח בבתי-החולים בעקבות החלטתו. כלומר, בג"ץ כפה על מאושפזים יהודיים שומרי כשרות בפסח לא לאכול בבתי-החולים, ואולי אף להימנע מאשפוז בהם בפסח.
יש לי ניסיון רב באשפוז, ולפעמים חלקתי חדר בבית-החולים עם חולים ערביים. איש לא מנע מהם להשתמש בכלים ובסכו"ם של בית-החולים (כלים כשרים), כשאכלו מאכלות לא-כשרים - בשם הדו-קיום, שלפי בג"ץ, הנו חד-צדדי. כלומר, נשלל מיהודים.
לו היו הפסיקות הללו חריגות, הייתי מייחסן למוּתב (הרכב שופטים בדיון) זה או אחר. אלא שהן חלק ממגמה, קו מנחה, בפסיקות בג"ץ, שמערטלות את המדינה היהודית מכסותה היהודית, שהיא ההצדקה היחידה לקיומה (החל מהחלטות ועידת סן רמו לפני מאה שנה ועד מגִלת העצמאות). כלומר, בג"ץ מסייע לשוללים את זכות קיומה של המדינה.
נבזוּת יוסף אבו גוש היה איש לח"י, והתפרסם בכך, שסייע עם קרוביו לבריחת גאולה כהן, שדרנית לח"י, ביולי 1947 מבית-החולים הממשלתי בכלא המרכזי הבריטי בירושלים. פחות ידועה כפיות-הטובה של מדינת ישראל כלפיו וכלפי משפחתו על שסייעו ללח"י. את סיפורה העגום של אפליית משפחת יוסף אבו גוש הביא נדב שרגאי בכתבה ב
ישראל היום.
הבריטים, שהבחינו בחלקו של יוסף אבו גוש בבריחת כהן, עצרו אותו לחקירות, והוא שוחרר ממש לפני שעזבו את הארץ. אבו גוש נעצר שוב במסגרת המצוד העקר אחר מחסלי הרוזן פולקה ברנדוט, מתווך האו"ם, באמצע ספטמבר 1948.
שילוב יוסף אבו גוש וחבריו בתוכנית הבריחה של כהן התאפשר, קבע שרגאי, בזכות מערכת הקשרים המסועפת, שנרקמה בין יוסף לבין רוֹמֶק (ראובן) גרינברג ("אלחנן" בשמו המחתרתי בלח"י). יוסף העמיד את ביתו לרשות לח"י, סייע לארגון ברכישת נשק, אִפשר אשפוז פצועים בביתו, והציע להקים "פלוגה" ערבית, שתפעל במסגרתו.
לאחר חמישה חודשים בכלא הישראלי, שוחרר אבו גוש מהכלא בחנינה הכללית. בצאתו מהכלא, נתקל במציאות חדשה, שבה נפרעה מפא"י ממנו וממשפחתו על תמיכתם בלח"י. כשהיה כלוא, שלט בכפרו המוכתר מחמד רשיד אבו גוש, יקיר מפא"י, שהיה מסוכסך עם יוסף. כתוצאה מכך נושל אבו גוש מביתו, והמדינה הפקיעה קרקעות רבות שהחזיק.
בימי הלחימה פונו (זמנית) מרבית תושבי אבו גוש מבתיהם, ורבים מהם חצו את הגבול לירדן. סיכמו אתם, שאם ינצחו היהודים, יתירו להם לשוב לכפרם. למזלם, עמד צה"ל בהסכם, שלא כמו במקומות אחרים בארץ. משפחתו של יוסף נעלמה. זכיה, רעייתו של אבו גוש, ושניים מילדיו - תאבת (כיום בן 78) ונדיה - יצאו מכפרם, והגיעו לשכם. כשניסו לשוב, זמן קצר לאחר קום המדינה - הוחזרו לירדן.
כששוחרר יוסף מהכלא הישראלי, יצא לחפש את משפחתו בירדן, למרות שבממלכה דנו אותו למוות, כיוון שסייע ליהודים. חאג' מוסא, אחיו, הודיע לסולמאן טוקאן (מקורבו של המלך עבדאללה הראשון, ולימים - ראש עיריית שכם ושר ההגנה הירדני), שאם תיפול שערה משערות ראשו של אחיו, יפרצו מהומות בממלכה, והמלך הבין את המסר.
יוסף דאג להבריח לתחום ישראל את תאבת, בנו, שנקלט במשפחתו של רומק גרינברג. אשתו ובתו נותרו בירדן עד שנת 1952. עם שובו ארצה, נעצר יוסף אבו גוש, נכלא, נשפט, והורשע בדקירת קרוב משפחה, אך זכה בחנינה.
כשמשפחתו התאחדה סוף-סוף, הם חיו בעוני ובמצוקה קשים, כיוון ששלטונות מפא"י התנכלו לו, והפקיעו את כל רכוש המשפחה. ועדת-משנה של ועדת הפנים של הכנסת, בראשות יצחק בן-צבי (לימים - הנשיא השני), שחקרה את הפרשה, קבעה שהשלטונות הפלו את יוסף אבו גוש ואת משפחתו לרעה. בעקבות האירועים, שקע יוסף אבו גוש בדיכאון קשה, שממנו לא נרפא עד מותו בשנת 1996.
"אבא ואני מעולם לא התחרטנו על מה שמשפחתנו עשתה למען המדינה ולמען הקמתה". כך אומר תאבת אבו גוש. "בחרנו נכון. ישראל למרות הכל היא המדינה שלנו ... ואני גאה להיות ישראלי".
שרגאי מספר, כי אחרי מלחמת הקוממיות פנה בימאי התיאטרון ליאו פילר לגאולה כהן, והציע לה, שיפיק סרט בכיכוב יוסף אבו גוש ומשפחתו והיא, בתנאי שבסיס העלילה יהיה רומן כביכול בינה לבין יוסף. כהן ויוסף אבו גוש דחו את ההצעה בהחלטיות. תאבת אבו גוש, בנו, מספר, שגם הסופר אורי אורלב הביע עניין בסיפור החריג, והציע לו לשתף פעולה בכתיבת ספר על הפרשה, אך תאבת סירב. "עד עכשיו", הוא מסביר, "אני חושש מכוחו של השב"כ, שבחש אז בענייני אבו גוש. לא רציתי עוד צרות".
משק האוצר שלט מול בית-העלמין 'פרדס חיים' במזרח כפר סבא מספר את סיפורו המיוחד במינו של "משק האוצר", שנמצא בין בתי-העלמין לבין שיכון קפלן בעיר. כיום נותר ממנו רק בניין חר̤ב בלב שדות מעובדים. זה אתר היסטורי, שהוכרז כאתר לשימור כאתר מורשת לאומית.
בשנים 1941-1931 היה משק האוצר (הקרוי על שם "האוצר הארץ-ישראלי-עברי לחקלאות בע"מ", שהקים יהושע חנקין) נקודת התיישבות מבודדת, ששטחה 127 דונם, ונרכשה על-ידי חנקין, בין כפר סבא הערבית לבין קלקיליה. עם הזמן הוקמו בה מבנה למגורי פועלים, מבנה למגורי מנהל המשק, נחפרו שתי בארות, ניטע פרדס, הוקמו בית אריזה ולול, וגודלו ירקות. במאורעות תרצ"ו (1936) הותקף משק האוצר, וארבעה מאנשיו נרצחו על-ידי ערבים, וביניהם מאיר בלקינד, מנהל המשק (בנו של ישראל בלקינד, איש ביל"ו, ואחיהם של נעמן ואיתן, אנשי ניל"י).
בעקבות התדיינות משפטית ארוכה על הבעלות על המשק בין חנקין לערבים מקומיים, פסק בית המשפט הבריטי לערעורים ביולי 1943, שהמכירה בטלה. המשק נסגר, וחנקין ערער על ביטול העסקה למועצה המלכותית הבריטית, שקיבלה את ערעורו רק ביולי 1947, אך המשק לא יוּשב מחדש.
בתחילת מאי 1948, פוצצו ערבים מבנים במשק האוצר. כמה ימים אחר כך, בעת מבצע 'מדינה' (13 במאי 1948), לאחר שנכבשה כפר סבא הערבית, ניסה כוח מחטיבת אלכסנדרוני לכבוש את משק האוצר, אולם ללא הצלחה.
מפקדי מבצע 'מדינה' שלחו שתי חסימות, כדי לאבטח את כיבוש כפר סבא הערבית. אחת מהן התמקמה ב'גבעה החוּמה' ליד 'פרדס האוצר', הותקפה על-ידי תגבורות ערביות, וסבלה אבדות קשות. החסימה ניסתה להיסוג ל'בניין האוצר', אך דרכה נחסמה על-ידי ערבים. חלק מלוחמיה נחלץ, והפצועים, שנשאו עמם, לא חולצו. לאחר מכן נתפס 'בניין האוצר' ללא קרב.
בכיבוש כפר סבא הערבית נפלו 29 לוחמים, שרובם מאנשי שתי החסימות. יותר מעשרים מלוחמי אלכסנדרוני נפלו בקרב טירה - גם הוא במבצע 'מדינה', ובהם כמה, שמקום קבורתם לא נודע עד היום. משק האוצר הועבר לידי ישראל במאי 1949 בהסכם שביתת-הנשק עם ירדן, אך לא יוּשב, ובשנת 1950 סופח לתחום השיפוט של כפר סבא.
קורונה ואנטישמיות מגיפה הנה הזדמנות-פז לגזענים להסית; וברור, שאנטישמים (גם מקרבנו!) לא יחמיצו הזדמנות כזו, מה עוד שהרשתות החברתיות והמרחב האינטרנטי מקִלים על הפצת הנאצות. ואכן, מאז פרוץ הקורונה, בחודש מארס, יש גידול ניכר בהאשמת יהודים, ציונים וישראלים במגיפה ובהפצתה.
רבות מההאשמות ברשתות קובעות, איך לא?!, שיהודים מרעילים בארות, כמו ב'מגיפה השחורה' בימי הביניים. אחרות - שליהודים ולישראל יש תרכיב נגד הנגיף, והם ימכרוהו לעולם רק בתמורה לרווחים גדולים. ועוד - הנגיף הנו עונש לעולם על שהיהודים לא הכירו בישו; היהודים יצרו את הנגיף כנשק ביולוגי נגד המוסלמים ונגד אירן. בעת משבר מחפשים שעיר לעזאזל, וזה צץ גם במהלך מגיפת הקורונה (COVID-19), שמתחברת לדימויים, הידועים ממגיפות קודמות.
אנטישמיות חוברת בקלות לשנאת זרים ולשנאת האח̤ר, שנפוצות מאוד עקב הגלובליזציה, שהרבתה מהגרים בהרבה מקומות בעולם, והטרידו עוד לפני פרוץ המגיפה. היא רדומה ברוב המקומות, אך המשבר העירהּ. רוב האִיומים וההטרדות האנטישמיים נעשים כיום ברשת - למשל, בחדירה עוינת לשיחות זום של ארגונים יהודיים, אך גם ברחובות ערים ובשכונות, המאוכלסות ביהודים רבים. המרחק בין איומים אנטישמיים להטרדה ממשית של יהודים, לפגיעה ברכושם ובמוסדות יהודיים ולאלימות נגד יהודים, מזהירים רבים, אינו גדול. כמו בארץ, מנצלים שונאי ישראל בארצות-הברית התנהגות חריגה של מעטים בחברה היהודית, שאינם מצייתים להוראות הרשויות, ומשתמשים בה כקרדום להלום בכל היהודים.
הבעיה הגדולה והחמורה הנה, שכל גל של אנטישמיות משאיר אחריו משקע, שעליו יצמחו הגלים הבאים של שנאה עכורה.
נח בשבע + שגיאות (ג') כותבי שלטי הדרכים של נתיבי ישראל מדהימים אותי ביצירתיותם המפליאה. כך, הרבה יישובים בארץ נקראים, "בני-...". בנתיבי ישראל הם קיבלו את הקידומת המגוחכת, Bene (בֶּנֶה), שרחוקה מאוד משמותיהם העבריים של היישובים. ודרך אגב, יש דוברי אנגלית, שיקראו את הקידומת היצירתית של שלטני החברה כ-בִּין.
באחרונה צץ לפני מושב בני-דרור בשרון שלט הפניה, שבו גרסה עוד יותר יצירתית של הקידומת: Bne. כלומר, בּנֶה; ואיפה שכחתם את ה-י'?!
בארגון "בני ברית" האמריקני התמודדו, דרך אגב, היטב עם הבעיה, וכתבו את שמם -Bnay Brith .