הפרופסור נטע רגב רוצקי, הורה יחידנית לשלושה ילדים, מומחית לפרזיטולוגיה מהמחלקה למדעים ביו מולקולריים במכון ויצמן, חוללה את הפריצה המדעית שלה דווקא באוסטרליה. לאחר תואר ראשון בכימיה באוניברסיטה העברית, רצתה להמשיך את לימודיה האקדמיים בתחום של רפואה וביולוגיה, התקבלה לבית הספר לרפואה בהדסה עין כרם והבינה שהיא מעדיפה להתמקד במחקר. רגב רוצקי מספרת: "למדתי תואר שני בביולוגיה מולקולרית ובהמשך עברתי לתחום המיקרוביולוגיה. עשיתי את המחקר בדוקטורט בהנחיית הפרופסור עופרי פינס, על אורגונלה שנקראת מיטוכונדריה בתוך תא. מחקר בסיסי שמהותו להבין תהליכים שמתרחשים בתוך תא אחד, כיצד מטענים עוברים ממקום אחד למקום שני בתוך המיטוכונדריה. בפוסט הדוקטורט חזרתי לתחום רפואי יותר, כי רציתי להתמקד במחלות שנחשבות ל'מוזנחות' במחקר הבינלאומי, על-אף היותן מחלות קשות. נסעתי ב-2011, לפוסט דוקטורט במשך שלוש שנים וחצי במעבדה במלבורן אוסטרליה, שעוסקת בתחום המלריה ונחשבת לאחת המובילות בעולם בתחומה".

מדוע בחרת לחקור את מחלת המלריה?

רגב רוצקי: "מלריה זו מחלה קשה מאוד עם שיעור תמותה גבוה מאוד. מתחילת 2020 מתו ממלריה כ-80,000 ילדים באפריקה, בתאילנד ובווייטנאם, ביבשת אסיה וגם בדרום אמריקה. היא כמעט שלא מדוברת בגלל הפיזור הגאוגרפי שלה במדינות עניות ולא מפותחות, לכן ככל הנראה אין השקעה מספיקה במחקר שלה. אם הייתה פורצת בארה"ב, למשל, מחלה בהיקף תמותה כזה שהורגת כל כך הרבה ילדים, כבר לא הייתה מלריה, היא כבר מזמן הייתה נפתרת עם תרופות וחיסון. לכן מבחינתי, חקר המלריה הוא בבחינת שליחות, זה הערך המוסף של המחקר שלי. זאת מחלה שהמערב פשוט מתעלם ממנה. אנו מדברים על מחלה שהורגת אלף ילדים ביום ועולם כמנהגו נוהג. אחת הסיבות, לדעתי, היא ללא ספק העובדה שהמחלה הזאת לא 'נוגעת' במערב, כי הרי ידוע שכל מחלה שמגיעה למערב, קרי מגפת הקורונה, מיד מייצרת תבהלת אקטיביזם. המדינות הפגועות מהמלריה, משוועות לעזרה. העזרה האמיתית תגיע ממחקר בסיסי, ומחקר בסיסי יבוא מהמערב, שיוביל לפיתוח תרופות".

בדוקטורט עסקת בתקשורת בין תאים. כיצד יצרת את החיבור לחקר המלריה בפוסט דוקטורט?

רגב רוצקי: "הגעתי למחלקה במלבורן שיש בה 12 מעבדות החוקרות מלריה, כאשר המנחה שלי במחקר היה הפרופסור אלן קאומן, חוקר מוביל שחוקר את הטפיל (הפרזיט) של המלריה. כשהגעתי אליו, לא ידעתי דבר וחצי דבר בנושא המלריה, כי עד אז עסקתי בכלל במחקר של מיטוכונדריות בשמרים. עם זאת, במהלך הדוקטורט נתקלתי בנושא של תקשורת בין תאים (Cell Communication), האופן שבו תאים מדברים זה עם זה ומעבירים ביניהם מטען, כגון חלבונים, שומנים ודנ"א. הדרך לתקשר היא או באמצעות גשרים ותעלות או באמצעות משלוח חבילות קטנות (extracellular vesicles). כלומר, תאים שמפרישים החוצה חבילות שהמטען נמצא בתוכן, והן נשלחות מתא אחד לתא אחר. כמו שמתרחש, למשל, בגידול במוח, ששולח חבילות שמתגלגלות בדם, מגיעות לריאות ומוסרות פנימה את המטען. כלומר, את אותו מסר שאומר לתאים בריאות הבריאות, להשתנות ולהפוך לגידול. זאת בעצם התקשורת שהגידול מפתח. "הייתי החוקרת הישראלית הראשונה במעבדתו של הפרופסור אלן קאומן, ובפגישה הראשונה עמו, הייתי צריכה לעבור על רשימת המיזמים הקיימים ולבחור מיזם למחקר. רציתי לחקור נושא שאינו ברשימת המיזמים שהוצעה לי, והשבתי שאני רוצה להסתכל על הפרזיטים של המלריה, כשהם גדלים בתוך תא דם אדום. ידוע שפרזיט המלריה תוחם את עצמו בגדרות (ממברנות). הוא סגור בתוך תא הדם האדום וגדל שם. רציתי לבדוק האם הפרזיטים הללו מסוגלים לחצות את כל הממברנות, לתקשר ביניהם ולהעביר מסרים מפרזיט בתוך תא דם אדום אחד לפרזיט שגדל בתוך תא דם אדום אחר. ההנחה המחקרית שהעליתי הייתה הראשונה אי-פעם שהועלתה בתחום המחקר של המלריה. קשה היה להאמין שיש סיכוי שפרזיט המלריה יחצה את כל הממברנות ויוכל לתקשר עם פרזיט מלריה מתא אחר, כדי להעביר מטענים. אלן חשב שזה רעיון הזוי, דחה את בקשתי על הסף ואמר לי 'ברוכים הבאים לעולם הפרזיטולוגיה'". תשובה שלילית לא הייתה מקובלת על רגב רוצקי, ובמשך שבועיים תמימים הגיעה למשרדו של אלן עם מאמרים על תקשורת של תאים, כמו חיידקים ובין תאי סרטן ותאי מערכת החיסון, ועל הדרכים בהן הם מתקשרים. בתום השבועיים הללו, פקעה סבלנותו של המנחה שלה שאמר לה: 'שמעתי שאתם הישראלים עקשנים מאוד, והבנתי שכל מה שאומר לך לא יעזור'. העקשנות של רגב רוצקי השתלמה, שכן אושרה לה תקופה של שלושה חודשים לטובת ניסויים בתנאי שבסיומה יהיה עליה לבחור מיזם אחר למחקר מהרשימה ולהתחיל את הפוסט דוקטורט.