הרובע היהודי הופקר
מכנה משותף מפחיד יש לכמעט כל היישובים היהודיים, שנפלו במלחמת הקוממיות - הם הופקרו ביודעין, או בזדון, בשל סיבות פוליטיות (לא היו מאנ"ש), או בגלל אידיאולוגיה מעוּותת. כך, גם הרובע היהודי בירושלים העתיקה, שאוכלוסייתו מנתה כ-1,700 איש.
הלחימה ברובע היהודי הוכרעה בל"ג בעומר (י"ח באייר) תש"ח, לאחר שלושה-עשר ימי לחימה כמעט רצופה, שהחלה זמן קצר לאחר צאת הבריטים מירושלים; ולמעשה, כבר ב-30 בנובמבר 1947, ביום שאחרי החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל.
בערב שבת, י"ט באייר (28 במאי), בשעה 4 אחר-הצהריים, חתם משה רוסנק, מפקד הרובע היהודי, על כתב הכניעה של הרובע ושל מגיניו בפני הלגיון הערבי. הרובע היהודי נבזז, נשרף והרבה מבתיו נהרסו - כ-150 מטר מהעמדות הישראליות במזרח ירושלים החדשה. מאות מתושבי הרובע - זקנים, נשים וילדים, יצאו מן החומות, ועברו לעיר החדשה. אחרים לא הספיקו כיוון שנכנסה השבת.
למחרת, בשבת, יצאו משער ציון עוד כמה עשרות פצועים, רובם קשה, חלק מאנשי הצוות הרפואי, שטיפלו בהם, ושאר מאות תושבי הרובע, ועד צאת השבת לא נותר אף יהודי בין החומות. מי שהוגדרו כלוחמים על-ידי הליגיונרים הוצאו דרך שער האריות למחנה שבויים בעבר-הירדן. אף יהודי חי לא נותר ברובע עד איחוד ירושלים ב-כ"ח באייר ה'תשכ"ז (1967). זה היה סופו המר של היישוב היהודי בעיר העתיקה, שהתקיים כ-700 שנה.
נפילת הרובע היהודי הייתה כישלוננו הגדול ביותר במלחמת הקוממיות, ולא במקרה, כישלון אסטרטגי חמור, שמשפיע עלינו עד עצם היום הזה. רק נפילת גוש-עציון ומשמר הירדן ישוו לו. לשלושת הכישלונות הללו (כמו לאחרים) אין הסבר, אלא הפקרה מכוונת של היישובים הללו ממניעים פוליטיים, או אידיאולוגיים. ואכן, אחרי המלחמה נעשו מאמצים אדירים לטייח את שלושתם. הבולט בהם היה צנזורה חריפה על הספר, "ירושלים העתיקה במצור ובקרב" (מערכות, 1957), שכתב אהרן לירון (אלטשולר), שלחם להגנת הרובע היהודי, והלך בשבי. לירון תיאר בפרוטרוט את המערכה על העיר העתיקה ואת כניעת הרובע. הצנזורה, חשף לירון כעבור שנים, עיקרה ממנו כל שמץ ביקורת על נפילת הרובע.
לו נתנו חשיבות לרובע היהודי, היו מקצים לוחמים מיומנים להגנתו. אבל ברובע גרו, בעיקר, אנשי 'היישוב הישן', ולמפקדת מחוז ירושלים ולמפקדת 'ההגנה' לא הייתה מוטיוואציה להגן עליהם. כידוע, לפי החלטת החלוקה, לא נכללה ירושלים במדינת ישראל. לכן, המשיכו להתקיים בה כוחות 'הגנה', אצ"ל ולח"י, וצה"ל הוקם בה רק אחרי הריגת הרוזן ברנדוט, באמצע ספטמבר 1948. יתר על כן, עיקר מיומנותו של דוד שאלתיאל, מפקד מחוז (ממ"ז) ירושלים, שפיקד על חטיבה 6 עציוני, היה במודיעין ובלחימה בארגוני 'הפורשים' ולא בתחום הקרבי. כנראה, זו הייתה מטרת שולחיו ולא הגנה על העיר.
הניסיון לפרוץ כיומיים אחרי ההכרזה על קום המדינה, משער יפו לרובע היהודי (18-16 במאי) נכשל. כעבור יום פרץ כוח פלמ"ח, שישב בהר ציון, דרך שער ציון, וחבר לרובע היהודי (19 במאי). הפלמ"חניקים המותשים הוחלפו על-ידי כוח מחטיבת עציוני, שהיה אמור לאבטח את שער ציון ומסדרון של כמאתיים מטר מהשער לרובע היהודי. אנשי עציוני הפקירו את השער ואת המסדרון, והתכנסו ברובע היהודי. מעט חיילים מכוח החלוץ של הלגיון השתלטו על השער הנטוש, חסמוהו מחדש, והחלו להדק את המצור על הרובע. עציוני לא ניצלה את הצלחת הפריצה לשער ציון כדי לכבוש את שער יפו, וחלון ההזדמנויות נסגר - גדוד 6 של הלגיון הגיע לירושלים העתיקה. מול החיילים המאומנים והמצוידים היטב של הלגיון לא היה סיכוי לקומץ מגיני הרובע, שהחזיקו מעמד בגבורה אדירה עוד כעשרה ימים, עד שהובסו בקרב.
ב-17 ביולי 1948 - היום האחרון לקרבות עשרת הימים, ניסתה חטיבת עציוני, שנפרסה בירושלים, לפרוץ לעיר העתיקה במבצע 'קדם'. שעת ה-ש' נקבעה, באופן תמוה, ממש לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה, והמבצע החל לקרטע. הפריצה לעיר העתיקה התבססה על חוות-דעת של מומחים, כי ניתן להבקיע את חומת ירושלים; ולשם כך ניתנו ללח"י ול'הגנה' שני "קונוסים" - מטענים חלולים כבדים מאוד, שתכננו מדענים באוניברסיטה העברית - שנגררו, והכוחות היו אמורים להצמידם לחומה ב"נקודות התורפה". זה נעשה בחירוף-נפש, תחת אש כבדה, וה"קונוסים" פוצצו. מטעניהם גירדו בקושי את החומה, והצחיקו מאוד את הסולטן סולימן המפואר מנוחתו עדן, שהורה לבנותה. כוח אצ"ל, שפרץ לשער החדש, לפי התוכנית, נותר מבודד, ונסוג. בפארסת 'קדם' הסתיים הניסיון לשחרר את הרובע היהודי הכבוש בידי הירדנים.
יום הניצחון
במהומת הקורונה, נבלע שמונה במאי (1945) - יום הניצחון על גרמניה הנאצית (V-E), אחר שהכוחות הסובייטיים כבשו את ברלין, ו
אדולף היטלר התאבד בבונקר שלו. גרמניה חולקה לארבעה אזורי כיבוש - רוסי, צרפתי, בריטי ואמריקני. הסובייטים בזזו את כל מה שנקרה בדרכם, והעבירוהו לברית-המועצות, והתעללו בגרמנים. אזורי הכיבוש המערביים היו, לכאורה, נפרדים, אך ארצות-הברית הכתיבה את ניהולם. האמריקנים חיפשו בגרמניה המערבית מדענים ומומחים לטכנולוגיות צבאיות מחד-גיסא ואנשי ביון מאידך-גיסא, והעבירו אותם לארצות-הברית (כמו וֶרנֶר פון בראון - מדען, שפיתח את הטיל V-2, ועם הגיעו לארצות-הברית התגייס למאמץ הטילים האמריקני, ולבסוף עבד בסוכנות החלל האמריקנית נאסא).
האמריקנים הבינו, כי כדי שלא יחזרו השגיאות משנות העשרים, שהמיטו על העולם את זוועות מלחמת העולם השנייה, עליהם להניח לגרמנים לשקם את עצמם, ואף לעזור להם. תוכניות מפורטות לדה-נאציפיקציה, שהכין צבא ארצות-הברית, הוסטו הצדה. כך, שירתו בממשלת מערב גרמניה (שישבה בעיר בון), הרבה מאוד פקידים, קציני משטרה, קציני צבא וקציני ביון, שעבדו בממשל הנאצי.
כשפרצה 'המלחמה הקרה', נזנחה לחלוטין התוכנית לדה-נאציפיקציה, והרבה קציני ממשל (רובם יהודים) נשלחו הביתה. ב'תוכנית מארשל' החלו האמריקנים לסייע בכסף רב לשיקום מערב אירופה ומערב גרמניה, ולא שמו לב לכך, ש"גרמניה האחרת" היא גרמניה הישנה - כנאמר, אותה הגברת בשינוי אדרת.
לקחו לו את הדובי
ה
ממשלה, שתוקם אחרי יותר משנה של בחירות ושל מו"מ ממושכים, מעמידה באור מגוחך במיוחד את משה בוגי יעלון, שנותר באופוזיציה, וממרר בבכי, כהרגלו, על שלקחו לו את הדובי. רק לפני כחודש דהר יעלון אל החייט, שיתפור לו חליפת שר, ופתאום נשמטה האדמה מתחתיו, כשבני גנץ נטש את מחנה "המגינים על הדמוקרטיה" מטעם עצמם בלבד, שצרחות רק-לא-ביבי בפיהם, קצף מטפטף מפיותיהם וזוהמה בוקעת ממקלדותיהם. לא רק גנץ סידרוֹ, אלא שיועז הנדל ו
צבי האוזר, ח"כים וחבריו ל
מפלגת 'תלם', פרשו, כיוון שיעלון הסכים לשבת בממשלה, שנתמכת על-ידי המחבלים בחליפות מהרשימה המשותפת.
לקחו לי, שתו לי - אלה קולות, שיעלון מורגל בהשמעתם. כשאריאל שרון, ראש הממשלה, לא האריך את כהונתו, כרמטכ"ל, כדי שאיש כטעמו של שרון (
דן חלוץ) יפקד על הצבא בפוגרום ביהודי גוש-קטיף (הידוע, כהינתקות) - יילל יעלון מרה, ואף אמר בראיון, כי היה יכול לבצע את הפוגרום הרבה יותר טוב. זה, כמובן, לא הפריע לו להצטרף לשורות הליכוד. כך גם אירע כשבנימין נתניהו מינה את
אביגדור ליברמן לשר הביטחון, והציע ליעלון תפקיד אחר בממשלתו.
היו בטוחים, כי יעלון יתמלא עזוז וגבורה במלחמת ההתשה וההצקה של 'יש עתיד' בממשלה החדשה, ובעיקר, בבני גנץ, שהשמיט את הקרקע מתחת לרגלי יעלון,
יאיר לפיד ושאר הרק-לא-ביביסטים, שכבר ראו את עצמם מתרווחים בכסאות השרים. לפחות, כאן יגלה יעלון דבקות במטרה ללא דופי, כיוון שלקחו לו את הדובי.
מי שאינם מאמינים - חִזרו בבקשה להשמצות (גם גזעניות) ולקללות, שספגה לא-מכבר ח"כ אורלי לוי-אבקסיס ברשתות החברתיות, כשהודיעה, שתתמוך בבחירת נתניהו למרכיב הממשלה; ולדברי יעלון לא מזמן על אי-כשירות גנץ להיות ראש ממשלה. אומנם אני מבוגר ממך, בוגי, אך עדיין לא סקלרוטי, וזוכר היטב איך רק לפני חודש-חודשיים עוד עמדת כחומה בצורה מאחורי מועמדות גנץ לתפקיד.
אין מחקר
לפני כחצי שנה ביקש חיל הנחתים האמריקני מאוניברסיטאות אמריקניות לחקור עבורו את השפעות ההכשרה המשותפת (coed training) של גברים ושל נשים בטירונות, כדי שיוכל להעריך את הסיכויים להנהגת הכשרה כזו בבסיסי הטירונות שלו באי פאריס שבקרוליינה הדרומית ובסן דייגו שבקליפורניה. שום אוניברסיטה לא נענתה לאתגר המחקרי עד למועד הנדרש; והנחתים חושבים לנסח מחדש את המכרז, ולפרסמו בעתיד.
כעת מכשירים הנחתים טירוניות באי פאריס, שבו יש גם פלוגות משותפות, אך מגוריהן נפרדים. לפי חוק תקציב הביטחון הלאומי האמריקני לשנת 2020, חייב החיל לעבור להכשרה משותפת של טירוניו. התיקון לחוק קובע, שההכשרה באי פאריס תהיה משותפת תוך חמש שנים, וההכשרה בסן דייגו - תוך שמונה שנים. בשירותים המזוינים האחרים של ארצות-הברית יש כבר הכשרה משותפת של טירונים.
בז נגד שחף
טירוני המארינס בבסיס סן דייגו בקליפורניה מוטרדים זה שנים על-ידי להקות שחפים, שעטות על הבסיס, משחיתות את מתקניו, מזהמות אותו, ובתקופת הקינון, אפריל-יולי, הופכות לתוקפניות ביותר.
מִפקדת בסיס הטירונים התלבטה שנים מה ייעשה בשחפים, ובאחרונה מצאה פתרון, שאולי יועיל: התקשרה עם מאלף בזים (פאלקונר), שיפעיל את ציפורי-הטרף שלו להרחיק את השחפים מחדרי-האוכל וממרכזי האימונים בבסיס הטירונות. השחפים מזהים את הבזים כציפורי-טרף מסוכנות, ובורחים מהם - הרגל, שרכשו לפני הרבה זמן. הדבר נעשה בהתאם להנחיות שירות הדגים וחיות-הבר של ארצות-הברית להשתדל להשתמש באמצעים לא-קטלניים נגד השחפים.
הנחתים מצפים, כי הבזים ישכנעו את השחפים לחזור לאיים, שבהם קיננו בעבר מצפון-מערב לבסיס. זה אינו השימוש הצבאי הראשון בבזים בקליפורניה, שמוכה על-ידי ציפורים רבות. כך, משתמשים בבזים להרחיק עורבים מהמרכז ללוחמת אוויר-קרקע של הנחתים בבסיס 29 תמרים במדבר קליפורניה.
נח בשבע+ שגיאות (ה')
בעמק חפר נמצא המושב הֲדַר עָם, שנוסד בשנת 1934, ועד 1943 נקרא, ח̤רות ג'. שלטני נתיבי ישראל החליטו להתעלל במושב הפסטוראלי בשילוט, שנטעו על כביש 4, ועליו תעתיק אנגלי של שמו -Hadr Am . על הרעיון הזה לא חלמו מעולם מייסדיו.
