את
רון חולדאי אני מכיר מלפני כ-55 שנה, מהצבא. בבית-הספר לטיס, בקורס ה"מכין" בבסיס תל-נוף, נפגשנו לראשונה - פרח הטיס מקבוצת חולדה והמ"כ מרמת-גן. רון היה מטובי החניכים, אמיץ ודעתן, עד לדרגת תת-אלוף הגיע, ואכן נסק לגבהים, השתתף בקרבות אוויר והפיל מטוסי אויב. תמיד התבלט כמנהיג, כמפקד וכמנהל, בקיבוץ, בצבא, בגימנסיה "הרצליה", ומזה למעלה מעשרים שנה כראש עיריית תל אביב-יפו. יום אחד הלכתי לתומי ברחוב קינג ג'ורג', לידי נעצרה לפתע מכונית, ראש ביצבץ מהחלון וקרא לי: "היי, המפקד!" רון מעולם לא שכח את המ"כ שלו.
בדעותינו הפוליטיות אנחנו כמובן הפכים. רון חולדאי הוא משרידי מפלגת העבודה הקלאסית, שהיה יכול להצילה מכיליון, אילו היה מחליט לנטוש את הזירה המוניציפלית ועובר לזירה הלאומית. אבל הוא החמיץ את השעה, ומחנהו הפוליטי התפוגג. טוב לו בתל אביב, בה הוא שולט ביד רמה, שבה הוא יכול להפגין כאוות נפשו את כישורי החלילנות שלו, שיש לה סטיגמה של עיר בורגנית, צעירה, חופשית. העיר ללא הפסקה - כך הוא מיתג אותה.
כדמות ציבורית בולטת, כראש עיריית תל אביב (והוא ינזוף בי אם לא אוסיף את - יפו), רון חולדאי הוא אופוזיציונר חריף לראש ה
ממשלה ולמדיניות הממשלה, מפגין ביטחון עצמי רב, חש כמי שעומד בראש מדינה משלו - "מדינת תל אביב". העיר עצמה, הגם שיש בתוכה ניגודים חריפים למדי בין צפון לדרום, בין שמאל לימין, שהייתה פעם ציונית-כללית-ימנית, היא היום מגדל השן של השמאל והחילוניות.
ולמרות שגם אחרי 20 שנה רון חולדאי החליט להישאר על כיסאו במרומי הקובייה באבן-גבירול, בעל הבית התל אביבי מפציע מפעם לפעם בזירה פוליטית, באמירות מתריסות, אופוזיציוניות, במיוחד בימים אלה. כמו כל המדינה, גם העיר ללא הפסקה שרוייה מזה כחודשיים בהפסקה, כתוצאה מהנגיף. עבור תל אביב והעומד בראשה, זה היה מצב בלתי נסבל. הזאת תל אביב? - רחובות דוממים, חופים ריקים, בתי העינוגים סגורים, ההמונים סגורים בבתיהם... והכל לפי הנחיות, אבוי, של משרד הבריאות וממשלת ישראל. ואכן, לא עברו ימים רבים ורון חולדאי, בלשונו המחוספסת, ירה מן האולפנים: "אני חרד לדמוקרטיה הישראלית ולמדינת ישראל", או: "אנחנו נרים את נס המרד".
רון חולדאי ידוע כבעל "פה גדול", מתבלט באמירותיו החריפות, המשתלחות, אבל הוא לא יחיד. בככרות העיר נמשכות ההפגנות הדלילות של הדגלים השחורים, שבהן מורמים שלטים ממרידים ונישאים נאומים בוטים מפי "מי שהיו", בכירים במערכת הביטחון ובציבוריות. שנאתם מעבירה אותם על דעתם. ככל שמספר המפגינים הללו מתמעט, כן הם נעשים אלימים יותר. מתעמתים עם השוטרים.
חולדאי נותן רוח גבית, והרשתות החברתיות מוצפות בפוסטים קשים במיוחד נגד ראש הממשלה, אבל גם נגד שותפו החדש
בני גנץ: "ההסכם שנחתם ערב יום השואה הוא הסכם שואתי" - כתב אחד. "הבית בוער, נשרף, אונס שלטוני" - כותב שני. ושלישי ברמיזה איומה: "אני מיואש, הנתונים נגדנו, אביו חי עד 102". קריאות הסתה בסגנון "התקוממות עממית נגד ממשלת הזדון" חוזרות ומועלות בכיכרות וברשתות, ולצידן אמירות של בוז וזעם נגד "מסוממי ביבי".
הם וביטאונם
הארץ שמו ייהבם על ה"מבצר" שלהם כביכול, בית המשפט העליון, והוכו בהלם על שפה-אחד של 11 שופטי בג"ץ נפסק, כי חזקת החפות עומדת לזכות מר נתניהו, על-פי חוק הכנסת, חזקת החפות הכל כך צודקת, שקיבלה במגדל השן המשפטי חיזוק מהותי מאין כמוהו. אבל ה"שחורים" אינם מרפים. קריאות הייאוש שלהם נמשכות, מחריפות, גם בשטח, גם ברשתות, גובלות לעתים באיומים גלויים לקחת את החוק לידיים. רון חולדאי הוא אדם צנטרליסטי מאוד, כנראה תכונה טובה לניהול עיר כה גדולה ורבת פנים כתל אביב. יש האומרים שאינו דמוקרט גדול. ניחא. "שחור" בוודאי שאינו. אבל ממנו מצפים שיתמקד בענייני עירו היפהפיה, שאותה הפך לפנינה בישראל ולשם דבר בין ערי תבל האטרקטיביות. ובעיקר שלא יעודד אמירות קיצוניות מאגף המיואשים, שעלולות להביא למה שאחד מהם כתב בפייסבוק ללא היסוס: "שיקולים פוליטיים אינם לגיטימיים עבורנו, נחולל מלחמת יום כיפורים שניה".
ואם בענייני תל אביב עסקינן, אני שב וקורא לראש העיר, להפסיק את החרם הסמוי על ראש ממשלה אחר שאיננו עימנו מזה שמונה שנים. אומנם באחרונה נכנע ללחץ המשפחתי והציבורי, והסכים להנצחת בן העיר
יצחק שמיר ז"ל, ראש הליכוד ר"ל, בקריאת בית-ספר על שמו, שעתיד להיבנות בעיר. אבל רחוב? - בשום פנים ואופן לא. תהיה ממלכתי, ידידי רון חולדאי, ותתברך בכך שהפסקת העיר הולכת ומסתיימת. גם בזכות הממשלה.
