מלחמת ההתשה הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ביוני 1967 ונמשכה עד אוגוסט 1970. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. את השם "מלחמת ההתשה" העניק לה נשיא מצרים ג'מאל עבד אל נאצר, ונמשכה למעלה משלוש שנים לאורך החזית המצרית, הירדנית והסורית. עיקר הלחימה היה בחזית תעלת סואץ שבה צבא מצרים וצה"ל ניהלו מלחמת התשה. הצבא המצרי הפגיז ללא הפסקה את המוצבים לאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה ניסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתאלץ את ישראל לסגת מסיני. ישראל ניסתה לשמר את הישגיה במלחמת ששת הימים, באמצעות מלחמת ההתשה והשתדלה למנוע הישג קרקעי מצרי. בחזית המצרית המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה מצרית על עמדות צה"ל ופשיטות קומנדו מצריות. בתגובה הפעיל צה"ל את חיל-האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה ובשלב מאוחר יותר עבר לתקיפת מטרות רבות בעומק מצרים. בנוסף, יזמה ישראל פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים. תקיפות אלו, גרמו להתערבות סובייטית ישירה במלחמה. בסופו של דבר, אם בוחנים רק את תוצאות המלחמה לאורך שלוש השנים ניתן לומר כי הוא הסתיימה "בתיקו אסטרטגי". אף צד לא הצליח להדביר את הכוחות של היריב. עם זאת, אם בוחנים את מלחמת ההתשה כ"גשר צבאי-אסטרטגי" שהוביל לעימות הבא, מלחמת יום-כיפור, ספק אם ניתן להשתמש במושג "תיקו אסטרטגי". נכון יותר יהיה לומר כי המלחמה הסתיימה ב"עדיפות אסטרטגית מצרית" שאפשרה לצבא המצרי, להגיע בשנת 1973, להישגים קרקעיים, כשלוש שנים בלבד לאחר החתימה על הפסקת האש.

מלחמת ששת הימים הסתיימה כשכוחות צה"ל מחזיקים על-אף הכל בגדה המזרחית של תעלת סואץ. מיד לאחר סיום המלחמה החלה מצרים לשקם את כוחה הצבאי. משלוחי נשק מסיביים מברית המועצות הביאו לכך שתוך כחצי שנה מסיום המלחמה סופקו למצרים כ-80% מאמצעי הלחימה שאיבדה. מצרים החלה ליזום תקריות אש, שהבולטת שבהן הייתה טיבוע אח"י אילת, ב-21 באוקטובר 1967. בתגובה לצעד זה החריב צה"ל, במבצע "אבוקה", את בתי הזיקוק בעיר סואץ. ב-8 בספטמבר 1968 פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית לאורך התעלה, ובה נהרגו עשרה חיילי צה"ל. ב-26 באוקטובר פתחו המצרים בהפגזה נוספת שלוותה בפשיטות קומנדו, והסבו לצה"ל חמישה עשר הרוגים. בתגובה ערך צה"ל, ב-31 באוקטובר, את "מבצע הלם", שבו פשטו כוחות צנחנים, מוטסים במסוקים, על שלושה יעדים בעומק מצרים (כ-350 קילומטר). פשיטה זו הביאה לרגיעה זמנית בחזית התעלה. בעקבות ההפגזות בנתה ישראל לאורך תעלת סואץ את קו המעוזים ("קו בר-לב"), שבו כ-30 מוצבים מבוצרים, שנחשבו אז, בעיני המתכננים וראשי צה"ל, עמידים בפני התקפות ארטילריה. בקו שני, "ציר החת"ם" ממזרח לקו התעלה, נבנו עוד כעשרה מוצבים. כזכור, מלחמת יום הכיפורים הוכיחה כי רוב המעוזים בקו הראשון לא עמדו בפני התקפות ארטילריה מסיביות. במצרים שלטה הטענה כי המלחמה החלה עם סיום מלחמת ששת הימים ועל כן מכנים אותה "מלחמת אלף הימים". יש גורמים מצריים הרואים את תחילתה של מלחמת ההתשה ב-8 בספטמבר 1968. גם מבחינת מספר החזיתות של מלחמה זו היו דעות שונות: יש המצמצמים אותה למלחמה בין ישראל למצרים, ויש הכוללים בה את כל הפעילות המלחמתית של ישראל באותה תקופה, גם בגבולותיה עם לבנון, סוריה וירדן.

בחרנו להציג את השקפתו של תא"ל מיל' דב תמרי על המלחמה, ולבדוק האם כמה מטיעוניו הולמים את העובדות ואת דעות החוקרים בנושא. לדבריו מלחמת ההתשה הייתה המלחמה הראשונה שבה צה"ל לא השיג תוצאות צבאיות ומדיניות ראויות. כך לדעתו גם במלחמות שבאו אחריה, בהן לכל היותר נמנעה תבוסה כפי שארע במלחמת יום הכיפורים. תמרי אם כן חיפש תשובה במישור האסטרטגי-פוליטי. ההנהגות של אז, המדינית והצבאית, נעדרו הבנה מעמיקה של משמעות השינוי העצום במציאות האזורית והישראלית הפנימית שלאחר מלחמת ששת הימים. הקונפליקט הכוחני הוא פרדוקסאלי ודיאלקטי, שכן פעולה צבאית רבת היקף מניבה לא רק תוצאה של רווחים אלא גם תגובה בלתי פוסקת של היריבים אשר משנה, ואף מסוגלת להפוך, את התוצאה. בתחום הסכסוך האלים, פעולה אינה יכולה להתנהל בישירות פשוטה אלא במקום זאת היא תגיע לנקודת שיא ההישג שיעורר תגובות נגד של היריב. כתוצאה מכך תגיע מיד החלשות, שכן אחרי השיא קשה לגייס מאמצים נוספים. תמרי הוסיף כי האמור לעיל אינו חוק מלחמתי או פיזיקלי, אלא תּוֹבָנָה אותה כל מנהיגות צבאית ומדינית חייבת לבחון בסיום מלחמה, ולו המוצלחת ביותר. כלומר, מבחינת תמרי ההנהגה הישראלית לא קלטה את השינוי הגיאופוליטי שחל באזור לאחר ששת הימים ולא ניצלה זאת להגיע במהירות להסכמי פשרה ובעתיד גם הסכמי שלום. יתר על כן אותה הנהגה הייתה שבוי "בקונספציה" של ששת הימים וסברה ש"מכות צבאיות מכאיבות" יפחיתו את רצונו של האויב להילחם - ולא כך קרה. אדרבה, במקרים רבים הוא חיפש תגובה הולמת וכואבת שתחזיר לו את כבודו הלאומי.

מלחמת ההתשה הייתה החיבור שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים והובילה ישירות לפריצתה. לאחר שלוש שנים היא הסתיימה לכאורה בהפסקת אש בזירה המצרית ו"אירועי ספטמבר השחור" בירדן הביאו לשקט גם בחזית המזרחית. ישראל פירשה את מלחמת ההתשה כיום השביעי של מלחמת "ששת הימים", ואילו מצרים פרשה את מלחמת ההתשה כיום הראשון של המלחמה הבאה שעדיין לא ידעה מתי כיצד תתרחש. ממשיך תמרי ומסביר כי המאפיין הבולט ביותר במלחמת ששת הימים הוא פרדוקסלי: הישג צבאי נדיר וחוסר יכולת מחשבתית להתמודד עם תוצאות המלחמה. הידע הצבאי הבסיסי אודות מגננה וחולשותיה כצורת יסוד אסטרטגית השתלט על החשיבה בצה"ל. כל עוד היה צריך להגן על ישראל בקווי שביתת הנשק, המענה למגבלות המגננה היו המלחמה היזומה והמתקפה המקדימה. מלחמת ההתשה נועדה להגן על העומק האסטרטגי, אשר כבר מתחילת שנות החמישים צה"ל, ובעקבותיו הממשלות, חתרו להשגתו. משמעותו הייתה תפיסת שטחים של המדינות השכנות ואחיזתן, כך שיורחקו הצבאות הערביים מגבולות ישראל ותושביה. שונה המצב היה במערכת קדש (1956), שבה לא הצליחה ישראל להשאיר בידיה מטר משטחי האויב. אולם, היא גרמה באמצעות הסכמים לא כתובים להבנה עם מצרים וגם להבנות סמויות עם סוריה וירדן. מצרים וירדן ואף סוריה הפנימו כי קירוב צבאם לגבול ישראל יגרום לה לפתוח במלחמת בזק מקדימה. הבנות לא פורמליות אלה העניקו לישראל תחליף "עומק אסטרטגי" יציב למדי. וכך קבע תמרי: "מלחמת ששת הימים לעומת זאת העניקה לכאורה עומק אסטרטגי פיזי לישראל. למרבה הצער ישראל וצה"ל לא היו מסוגלים להחזיק בעומק האמור משום שלא היה ניתן לגייס פוטנציאל וליישמו, להחזיק דרך קבע בסיני ורמת הגולן ללא שינוי מהפכני בגודל צה"ל, שהיה מחייב גם שינויים חברתיים וכלכליים קשים מנשוא. תפיסת הביטחון וההגנה שלאחר מלחמת ששת הימים לא התאימה לחלוטין לאחיזה קבועה במרחב שהיה גדול פי שניים ויותר מזה מהמרחב שלפני המלחמה. התוצאה - לפני מלחמת ששת הימים היה לישראל עומק אסטרטגי שהתאים לפוטנציאל הצבאי והכלכלי שלה. לאחר המלחמה היה לה לא יותר מעומק וירטואלי. קו המגע עם הצבא המצרי והצבא הסורי היה גם קו העצירה המערכתי, והקו המדיני שאין לחזור ממנו שעל אחד". דומה כי תמרי חיבר נכון בין "המקובעות" המחשבתית שהתפתחה בחשיבה האסטרטגית בצה"ל לבין התוצאות בפועל כפי שהתרחשו בעת מלחמת יום-הכיפורים.

עוד לפני חתימת הסכם השלום עם המצרים התבצעו פעולות פיתוח והתיישבות אשר השפיעו על הנגב ועל באר שבע כעיר העוברת תהליך מ"עיר מחוז" ל"בירת הנגב". באותה העת, באר שבע שינתה כיוון ובמקום להתפתח לכיוון עיר תעשיה מרכזית המבוססת על כרייה וחציבה בדרום כפי שתכננו המשרדים הממשלתיים, היא הופכת לעיר המעניקה שירותים לתושביה, לבדואים ולכל מרחב ההתיישבות דרומה לה בהיבטים ממשלתיים, מוניציפליים, בריאותיים, חינוכיים, תרבותיים, מסחריים ועוד. ההתיישבות החדשה בסיני (היאחזויות הנח"ל שאוזרחו) והצבא וגם גורמים מסייעים ומשרתים אחרים, החלו להסתמך עליה יותר ויותר. הבולטת ביותר הייתה הפעילות הקשורה באיתור השטח עבור שדה התעופה "נבטים". בהקשר אל השדה, הוקמה "מנהלת הפינוי" שהחלה בפינוי הבדואים בעיקר מזרחה ולערים הבדואיות. פעילות זו לוותה בעיצוב סעיף חשוב וראשוני בחוק השלום עם מצרים - הכרה בזכות "החזקה" של הבדואים. ולאחר מכן, עם השלמת הפינוי, החלה בנייה מואצת של שדה התעופה שהתבססה על מפעלים מהנגב, על התעשיה המקומית, וסיפקה עבודה למאות טרקטורים ומשאיות וכוח אדם מהאזור. באותה עת, הוקמו 19 ישובים קהילתיים, עיירות ונקודות חקלאיות לאורך חצי האי סיני מטאבה ועד שרם א-שיח ואשר כללו קרוב ל-4,500 נפש. המגמה בהקמת "חבל ימית" הייתה ליצור חיץ בין יישובי רצועת עזה מרובי האוכלוסין לבין חצי האי סיני. התוכנית כללה הקמת עיר וסביבה יישובים חקלאיים. החקלאות אמורה הייתה להתבסס על מיטב המחקר החקלאי וגידולי מדבר ייחודיים שטופחו במכוני המחקר בארץ. התוצרת הייחודית של החבל שווקה למרכז הארץ ואף לייצוא בתאריכים מוקדמים, זכתה למחירים טובים והפכה למבוקשת.

כזכור, חבל ימית פונה בשנת 1982 כחלק מהסכם השלום עם מצריים. חלק מהתושבים יושבו מחדש בצפון הנגב "בחבל שלום" ומעטים התיישבו בגוש-קטיף שברצועת עזה. מספטמבר 1970 הוחל בהקמת היאחזויות נח"ל ב"חבל קטיף" כנגד הטרור שהופעל מרצועת עזה ופגע ביישובי הנגב הצפוני והמערבי. כך הוקמו כפר דרום, נח"ל נצרים ונח"ל מורג. מיקום היישובים בגוש-קטיף תוכנן להפריד בין ערי רצועת עזה הצפופות ומחנות הפליטים ולהוות חומת מגן ליישובי חבל הבשור. בשנת 2005 פונה הגוש לאחר מאבק פוליטי חריף וחלק מיישוביו הוקמו מחדש בקרבת הגבול הבינלאומי ועבור חלק אחר, נבנו יישובים זמניים באזור אשקלון. באותה עת לא נפסקה התיישבות בערבה דוגמת פארן (1971) ועוד. באותן השנים אף הפך המכון להשכלה בבאר שבע לאוניברסיטת הנגב, בית החולים סורוקה היה לבית חולים מודרני בהטיה קהילתית, נמשך תכנונן של עיירות בדואיות נוספות ושוכללה רשת הכבישים והתשתיות האחרות. העיר באר שבע התגברה על ההגירה השלילית והפנתה תקציבים לפרויקטים שהוזכרו, דבר שהעיד על התחזקותה של הקהילה העירונית שביקשה לקדם ולבסס את מעמד המוסדות העירוניים. גם התעשיה והכרייה באזור נפרסה על שטחים רחבים נוספים גם באזור ים המלח ובאזור המכתש. המפעל הבולט שהוקם היה "רותם ניצנים" שנועד לעבד את הפוספט המועשר וייצור חומצות נדרשות לתהליכי ההפקה.

תחילה סקרנו את המלחמה הנשכחת ולצד זאת הבאנו קצת מדברי תמרי שבחן את המחדלים החשיבתיים שהתפתחו בצה"ל בעקבותיה. בהמשך תיארנו את המצב הגיאו-פוליטי החדש שהשתרר לאחר מלחמת ששת הימים - מצב חדש, בו ההנהגה הפוליטית והצבאית לא ידעה להפיק ממנו את ההתכוננות לקראת המשך מעשי האיבה. כך הצבנו את המלחמה השכוחה "מלחמת ההתשה" כחוליה בשרשרת שהובילה לפרוץ מלחמת יום כיפור. בסיפא ניסנו להראות קצת מהתהליכים שעברו על הנגב, תהליכי התיישבות ופיתוח שקשורים לתחום הזמן של מלחמת ההתשה ואחריה. השאלה הגדולה נותרה עדיין בלתי נחקרת היטב עד היום: האם העובדה שישראל העבירה את מיטב תקציביה ויכולתה הצבאית והיישובית לסיני שלאחר מלחמת ששת הימים (ובגבולות ירדן וסוריה), האטה את הפיתוח וההתיישבות בנגב ובערבה. ככל שמשתחררים מסמכים חדשים מהארכיונים כן הולכת וגוברת ההכרה שאכן הנגב ובאר שבע "סבלו" מהשטח האדיר שעבר לשלטון ישראל לאחר ששת הימים ורצונה העז של המדינה וגופים פוליטיים שהתחזקו בה, להקים בה מחצבים, תשתיות ויישובים חקלאיים ובכך להנציח את הגבולות החדשים.