הנה טענה האמורה להדאיג כל אמריקני הסבור, שמשום שארה"ב מוציאה מדי שנה טריליון דולר על הגנתה, היא נהנית מעדיפות על פני סין – היריבה הבולטת ביותר שלה. "בעשור האחרון היה לארה"ב רקורד כמעט מושלם במשחקי המלחמה מול סין: הפסדנו כמעט בכל הפעמים".
דייוויד אינגציוס, בעל טור בוושינגטון פוסט, מצטט משפט זה מתוך ספרו של כריסטיאן ברוז, שהיה חבר בסגל ועדת השירותים המזוינים של הסנאט ויועץ קרוב לסנאטור ג'ון מקיין. הספר, "The Kill Chain", הוא הספר הביקורתי הפרובוקטיבי ביותר על מדיניות ההגנה האמריקנית שקרא איגנציוס בשנים האחרונות; הספר איננו רק קריאת השכמה אלא אזעקת אש בעיצומו של הלילה, הוא אומר.
ברוז טוען, כי במקרה של מלחמה עם סין, המודיעין האמריקני ישותק מיד; הבסיסים הקדמיים ביפן וגואם יספגו מתקפת טילים הרסנית; נושאות המטוסים ייאלצו להפליג הרחק מסין כדי להגן על עצמן; מטוסי ה-F35 לא יצליחו להגיע לסין משום שהסינים יפילו את המיכלים הנתיקים המאריכים את טווח פעילותם. טענתו המרכזית היא, שארה"ב איבדה את היכולת הצבאית החיונית ביותר – "שרשרת ההרג", כשמו של ספרו – שמשמעותה היכולת לזהות סיכונים ולנקוט פעולה מהירה והחלטית נגדם.
הסיבה לכך היא מאובנות ביורוקרטית, ממשיך ברוז. הפנטגון טוב בלעשות את מה שעשה אתמול, והקונגרס מתעקש שזה בדיוק מה שיעשה. ארה"ב הייתה כה עסוקה בביסוס מורשתה, עד שהיא נפלה למארבו של העתיד. במילים אחרות: היא ממשיכה להילחם את מלחמות העבר. יש להציף כעת את החולשה האמריקנית, כאשר העולם בסגר וניתן לבצע הערכה מחדש. מהקורונה יצמח עולם חדש, וברור שסין תרצה לאתגר בו את ארה"ב. מלחמת התעמולה על מקורות הנגיף היא רק החימום למה שצפוי בין שתי המעצמות.
הצבא הסיני אינו מתמקד בהפגנת עוצמה, כמו הצבא האמריקני, אלא במניעת דומיננטיות אמריקנית. במקום להתחרות בכוח האמריקני העצום של ספינות ומטוסים המשוטט ברחבי העולם, סין פיתחה כלי נשק מדויקים שמטרתם לשתק אותם. הפנטגון רוצה להתמודד עם האיום הסיני, אך מתעקש להותיר על מכונן את אותן מערכות פגיעות ויקרות; והקונגרס דורש גם הוא לשמר את הסטטוס-קוו, מסיבות פוליטיות וכלכליות. כאשר הפנטגון כבר מנסה להתחדש, הוא מסורבל מכדי לבצע פניות והתאמות.
לטענת ברוז, עכשיו הזמן לחשיבה מחדש קיצונית. ארה"ב צריכה להקדיש את מאמציה למניעת דומיננטיות צבאית סינית. וזה אומר: כלי נשק זולים יותר ואוטונומיים, במקום עוד מערכות גדולות הפגיעות למתקפה. יש כבר כלים כאלה: המטוס XQ-58A, המכונה "ולקירי", שיכולותיו קרובות מאוד לאלו של ה-F35 ומחירו 2% בלבד מזה של החמקן; הצוללת הבלתי-מאוישת "אורקה", שמחירה זול פי 300 מצוללת מדגם "וירג'יניה" העולה 3.2 מיליארד דולר. אבל לרובוטים הללו אין מי שמקדמים אותם כמו את חברות הענק הביטחוניות.
ברוז פורס חזון צבאי הדומה לזה של "האינטרנט של דברים" – מערכות חכמות, שיוצבו בקו ההגנה הקדמי של ארה"ב ויוכלו למנוע דומיננטיות סינית מבלי לשבור את התקציב או להסתכן בעימות של הכל-או-לא-כלום. "יש לנו את הכסף, הטכנולוגיה והכישרון האנושי", הוא כותב; חסר רק הרצון לשנות. "כיצד העתיד יכול לנצח", זו הנוסחה שמציע ברוז. יהיה זה מטופש להיכנס לעולם החדש עם אותם כלים ישנים.
