בין שפע הפודקאסטים שהפיץ השנה "המכון למחקרי ביטחון שליד אוניברסיטת תל אביב" הוצג פודקאסט בהנחיית "מנהל המכון, אודי דקל, ובהשתתפות החוקרות הבכירות סימה שיין ואורנה מזרחי. שלושתם היו בכירים מאוד במערכת הביטחון: אודי דקל היה איש אמ"ן בכיר, סימה שיין הייתה מנהלת המחקר במוסד (להגיע למעמד כזה במוסד סביר להניח שאשה צריכה להיות מוכשרת ביותר) ואורנה מזרחי באמ"ן, ושלושתם שימשו גם כסגנים לראש המועצה לביטחון לאומי. הפודקאסט נועד להיות שיח מיוחד על מצבה של ישראל והחברה הישראלית, 72 שנים לאחר הקמת המדינה:
בפודקאסט נידונה, כך נאמר בו, "משמעות עצמאותה של ישראל בתקופת מגפת הקורונה; הסיבות להתרופפות תחושת הסולידריות בחברה; הפער בין השתלבות הציבור הערבי בחברה לבין התפיסות המלבות של נבחרי הציבורים השונים; (הנשענות על יומרת הישראלים הגזענים להיות) "עם סגולה" - ההבדלים בין מימוש היעדים הערכיים על-ידי המערך האזרחי לבין ההקצנה הפוליטית ותפקוד מנגנוני המדינה; מקומן של נשים בתהליכי קבלת החלטות - גם בהתמודדות עם משבר הקורונה; ולאיזה חוף מבטחים, ביטחוני וערכי, יש לנווט את ישראל כספינה חזקה עד יום העצמאות הבא?"
בנושא השוויון הפודקאסט התרכז כמעט אך ורק בשאלת השוויון של ערביי ישראל שלה הוקדש מרבית הדיון, ורק לקראת סופו הוקדש דיון קצר (מאד) בשאלת מעמדן של הנשים. שלושת הבכירים התעלמו לחלוטין מכל הבעיות הקריטיות המאתגרות את ישראל, מהאיום הקיומי שמהווים 150 אלף הטילים שברשות החיזבאללה, שחכמי "הקבינט" כפרו בכלל בקיומו, למרות שכוח הנפץ של הטילים האלה מוערך כגדול מזה של פצצת אטום והם מסוגלים, גם אם ננצח במלחמה, לגרום לעשרות אלפי הרוגים ופצועים ולהרס של מרבית התשתיות שלנו שיקח שנים לשקמן.
הפודקאסט גם לא דן בכלל, ואפילו לא הזכיר כמעט את הפער העצום הקיים בישראל בין עשירים לעניים, שמספרם מוערך ב-1.7 מיליון בני אדם (40% מהם ילדים) אשר צפוי להחריף עוד יותר בעקבות משבר הקורונה. הוא גם לא התייחס בכלל לפוליטיזציה, לביורוקרטיזציה ולמשפטיזציה הסוחפים של החברה והכלכלה, שחיבלו מאז תחילת המפעל הציוני בכל חלקה טובה, וגרמו לשיתוק שלטוני.
חברי "הקבינט" של הפודקאסט ("קבינט", לא פחות!) הטילו כמובן את מלוא האשמה לחוסר השוויון של הערבים, ולהעדר 'תהליך שלום' על הצבור היהודי, הגזעני, המתיימר להיות "עם סגולה" ו"העם הנבחר", וביחוד על הנהגתו "המיליטריסטית" "המלבה" את הסכסוך על-ידי הטענה המפוקפקת ש"אין עם מי לדבר". כתוצאה מכך, נקבע בפודקטסט, "נוסיף לחיות על חרבנו לעד" באשמתנו, עקב הסרבנות שלנו. על הכישלון האסטרטגי של ממשלת רבין-פרס שהביאה, ברוב איוולתה, חבורת רוצחים ושודדים מושחתים לארץ כדי שתלחם בחמאס לא נאמרה כמעט אף מילת בקורת אחת, על-אף שהתוצאות האומללות של הסכמי אוסלו כבר הוכחו במציאות ורק איוולים, עיוורים למציאות, היו מסוגלים להאמין, ועדיין מאמינים, שארגון הפתח - שבראשו ניצב אז חסיד אומות העולם יאסר עראפת שופך הדמים (ביחוד של בני עמו) שלא הסתיר כלל שמטרתם היא השמדת מדינת ישראל והרג כל היהודים בארץ - יתמקד במלחמה בחמאס.
כאשר אורנה מזרחי ניסתה למתן מעט את הבקורת על ישראל וציינה כי מעמדן של הנשים בישראל טוב יותר ממעמדן בארצות ערב, מיהרה סימה שיין, שעמדה כזכור בראש המחקר במוסד, להעמיד אותה על טעותה והזכירה לה, כשחיוך רחב של הנאה על פניה, ש"בלבנון יש שלש נשים שרות בממשלה"; תשובה מוחצת שהבהירה כי אצל הגברת שיין מספר השרות בממשלה הלבנונית חשוב יותר מגורלן האומלל של מרבית הנשים בחברות מוסלמיות שבהן נשים כה רבות הן שפחות מין ומשרתות בזויות של בעליהן, מוכות ומדוכאות עד עפר שבעליהן חופשיים לצרף עוד שלש נשים (ועוד הרבה פילגשים) להרמונותיהם, ואין להן אפילו זכות למחות. וכאשר הוזכרה העזרה שישראל הושיטה למדינות שונות באפריקה שוב הזדרזה סימה שיין לציין שעשינו זאת רק מפני שרצינו לגייס את הקולות של המדינות הללו לתמיכה בעמדותינו הנלוזות באומות המאוחדות.
נראה שהעיסוק הארוך בביטחון ניוון את הרגישות ואת האמפתיה של הבכירות הללו לאחיותיהן הסובלות ולעניי ישראל הרבים, כי גם אחרי שהן התנבאו שאחרי משבר הקורונה יפול עלינו "יום כפורים חברתי" ויש להתכונן ולתקן את החברה ואת השלטון שלנו כדי למנוע זאת, כל מה שהיה להן להציע בתחום ה"תקון" זה שההנהגה היישראלית תחזור מדרכה הרעה, מהגזענות והאפליה כלפי הערבים, ותדאג לכך, כדברי אודי דקל, ש"השלום יבוא על בסיס שתי מדינות לשני עמים". זה אותו אודי דקל שהדגיש במשך הפודקאסט כי למכון למחקרי ביטחון, שהוא מנהל "אין כל אג'נדה פוליטית", אבל יש לו כנראה עיוורון חלקי וחוסר מודעות עצמית קולקטיביים הראויים לשיא בגינס.
לא היה צורך באזנים רגישות במיוחד כדי לקלוט את הרמזים הרבים שהיו בפודקאסט כי השמצת מדינת ישראל, יותר נכון של משטרה, לא הייתה אלא עוד פרק במסע השנאה הפתולוגי נגד מי שעומד בראשו, גם אם שמו לא הוזכר במפורש. שמו גם לא הוזכר כשלקראת סיום חברי הפודקאסט הזכירו שלמרות הכל מדינת ישראל מאוד מוצלחת ומשגשגת.
כרגיל אצל חסידי הקמת המדינה הפלשתינית גם משתתפי הפודקאסט לא טרחו בכלל להבהיר איזו מדינה הם דורשים שנסייע להקמתה. האם היא תדמה לשווצריה, הונגריה או יוון או למתכונת היחידה כמעט הקיימת במדינות מוסלמיות, וביחוד במדינות ערב, בדרגות חומרה שונות, כמו למשל בטורקיה, בסוריה, בעירק, או בתימן ובלוב. כאילו מובן מאליו ש'רשות' הטרור והשוד שהקימה חבורת הפושעים והשודדים, ששדדו למשל את המיליארדים שהם קבלו כדי לשקם את בני עמם בעזרתה האדיבה של ממשלת רבין-פרס, זו הנקראת הרשות הפלשתינית, שבני עמה הם קרבנותיה העיקריים, תקדיש את כל מרצה לכרות ברית שלום עם ישראל השנואה. מומחי הביטחון אפילו לא טרחו לשאול האם מדינת פשע ערבית ביהודה ובשומרון, שתהיה בוודאי דומה לממשל בעזה כי קרוב לוודאי שהחמאס ישתלט עליה, תרצה בכלל לחיות בשלום לצד מדינת ישראל, בעת שברור שבלי הסכסוך הכנופיות שישלטו בה לא יקבלו את המיליארדים מחסידיהם באירופה, והיא תצטרך לנהל מדינה במקום לרצוח ולשדוד.
העט ילאה והקוראים ישתעממו אם נוסיף למנות את שלל האמירות הריקות מתוכן שגדשו את הפודקאסט של "הקבינט". אז רק נציין שהפודקאסט גם התאפיין בחשיבה קבוצתית משעממת. בכל ארבעים ושבע הדקות שלו לא הייתה אפילו מחלוקת אחת, או אפילו אמירה מעט שונה מ'הקו המפלגתי' שאפיין את הדיון. אדרבה מפעם לפעם המתדיינים הזדרזו להזכיר כמה הם מסכימים עם מה שנאמר על-ידי הדובר או הדוברת שקדמו להם, עם הקו של מפלגת בכירי מערכת הביטחון שאנחנו מכירים מהסרטונים שבהם הם הסיתו נגד ראש ממשלתם. אז לסיכום רק עוד דוגמה לרמה הנמוכה של השיח הקבוצתי, לסיסמאות ולבורות שאפיינו אותו.
בתום הפודקאסט הגברת אורנה מזרחי הביעה תקווה שבשנה הבאה נחזור להיות מדינה סוציאל-דמוקרטית אחרי שהפכנו למדינה קפיטליסטית ("חזירית" הוסיף אודי דקל, המומחה לקפיטליזם מבית מדרשו של הכלכלן הדגול
שמעון פרס). באיבחת אמירה חסרת שחר זו גילו משתתפי הפודקאסט את הבורות המוחלטת שלהם במה שבאמת קרה וקורה במדינת ישראל והמיזם הציוני וביחוד את חוסר הבנתם המוחלט בכלכלה.
האמירה שבמדינה שבה שלט משטר בולשביקי שהוא אנטי מוחלט של כלכלת שוק, במשך יותר מחמישים שנה צמחה לפתע "מדינה קפיטליסטית", כלומר כלכלת שוק חפשית, מעידה על בורות מוחלטת בכלכלה של מי שאמרו זאת. "שיטת מפא"י" הדיקטטורית ששלטה פה ללא מצרים למעלה מחמישים שנה לא הייתה סוציאל-דמוקרטית ואפילו לא סוציאליסטית. זו הייתה שיטה בולשביקית מובהקת שתיכנן ויסד בן-גוריון, שבשנת 1920 הכריז, כלניניסט מושבע, כי "תעודתה ההיסטורית של הציונות היא לשמש חוד החנית של המהפכה בין עמי המזרח התיכון, ולאסור מלחמת מעמדות שתביא לדיקטטורה של הפרולטריון". ברוח זו הוקמה מפא"י כמפלגה בולשביקית שתשלוט בישוב שלטון יחיד, כפי שהוא עצמו הכריז, וכפי שאישרו עמיתיו שסייעו לו לאכוף את "שיטת מפא"י המושחתת והמשחיתה על הישוב ואחר כך על המדינה, שיטה שהשליטה את הפוליטיקה והביורוקרטיזציה על כל החברה והכלכלה.
מה שמעטים יודעים הוא שגם אחרי שמפא"י איבדה את השלטון היא הותירה כלכלה רכוזית, מולאמת ברובה או 'מפוקחת' על-ידי הממשלה, ומוכת פוליטיזציה ושחיתות. היא השאירה מוסדות, דרכי חשיבה ריכוזיות, וקבוצות אינטרס עתירות כוח כך שלכלכלה בארץ לא היה אפילו צל של דמיון לחופש הפעולה הכלכלית שהוא המרכיב היסודי של כלכלת השוק המוצלחת. אך מי מ"מומחי הביטחון" שכיכבו בפודקאסט שם בכלל לב לזוטות כאלה. הם כנראה מרגישים מאוד בנוח בעולם הסימאות השיטחיות וחסרות המשמעות שאיפיינו את הדיון בפודקאסט.
תועלת גדולה אחת אפשר יהיה אולי להפיק מצפייה בפודקאסט למרות הכל. סוף-סוף אולי תימצא תשובה לשאלה המטרידה מדוע צה"ל, צבוא אדיר ממדים בעל חימוש מצוין, עם חיל אויר וחיל ים מהטובים בעולם אינו מצליח לחסל, ואפילו לא להתמודד ממש, עם ארגוני טרור מגודל קטן או בינוני שאין להם כל הכשרה צבאית או חימוש מתקדם.
נראה מאופי הדברים שנאמרו בפודקאסט ומעדויות רבות אחרות כי בקרב צמרת מערכת הביטחון שלנו השתלט המיתוס השקרי כי אי-אפשר לחסל ארגוני טרור בכוח, וכי חייבים לספק להם "אופק מדיני", כלומר להתעלם מהרצון המוכרז שלהם לחסל את מדינת ישראל בשלבים, כדי שיניחו לנו.
אולי מהעדות של הפודקאסט על הרוח המפעמת בצמרת של מערכת הביטחון, על החשיבה בסיסמאות שדופות החסרות כל בסיס עובדתי, אפשר להבין למה המיתוס השקרי על הצורך בסיפוק "אופק מדיני" לאויב הרוצה להשמידנו נהפך למוסכמה שמשננים בעקשנות וללא בושה רבים ממצביאינו, על-אף שהעדות ההיסטורית היא מוחלטת וחד-משמעית: כל ארגון טרור בעל חשיבות שקם בהיסטוריה הושמד לחלוטין, בלי יוצא מן הכלל באותה דרך, זאת מאז השמדת כת החששין במאה האחת עשרה ועד לחיסול המרד הערבי, ההתקוממות הקומוניסטית ביוון ובמאלייה, השמדת כנופית באדר מיינהוף, ארגון הצבא האדום, דרך הזוהר היפנית, וכל ארגוני הטרור האחרים בלי יוצא מן הכלל. כולם הושמדו כליל אחרי שמספר רב ממנהיגיהם הוצאו 'נהרגו' או ברחו והארגון שלהם פשוט התפרק. זאת בלי שנתנו להם 'אופק מדיני' הפלא ופלא.
אם מה שלמדנו מהפודקאסט ומסרטוני תעמולת הבחירות שהפיקו בכירי המוסד והשב"כ לשעבר הוא אכן עדות מהימנה על האתוס שבו הם דבקים יש מקום לדאגה רבה, הרבה יותר עמוקה ורחבה מאשר הדאגה הגדולה שעוררו הדוחות הנחרצים של האלוף בריק על חוסר המוכנות של צה"ל ועל תרבות הארגון הקלוקלת שלו. כי אם בארזי מערכת הביטחון נפלה שלהבת, והם סובלים מלקוי מאורות מחשבתי ותפישתי כה עמוק, אנחנו בצרה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו.
