במשך שנים המתמחים זועקים לעזרה ומתחננים לשינוי אך לשווא. כולם מביעים אמפטיה. משרד הבריאות, משרד העבודה והרווחה, חברי כנסת, ההסתדרות הכללית, ההסתדרות הרפואית, מנהלי מחלקות ובעצם מי לא. כולנו מסכימים שהמתמחים צודקים אבל איכשהו שום דבר לא משתנה.
כשהתחלתי התמחות ברפואה פנימית בשנת 1992, משמרות המתמחים נמשכו למעלה מ-30 שעות, משמונה בבוקר, ולפחות עד ארבע אחר-הצהריים שלמחרת. אני זוכר את עצמי בלילות ללא שינה. רעב וטרוט עיניים, נגרר באפיסת כוחות במסדרונות, מעורפל חשיבה והכרה, בגדי דבוקים לגופי ספוגי זיעה, עיני נעצמות מאליהן במהלך בדיקת חולה.
אני זוכר את ראשי צונח ונחבט על עגלת התיקים במהלך ביקור הבוקר שלמחרת תורנות, שוקע בשינה עמוקה מיד כשהאור כבה בישיבות המחלקה ושר בקולי קולות כל הדרך הביתה שחלילה לא אירדם בנהיגה ואז מתעורר מצפירות של נהגים כועסים מאחורי ברמזור רגע לפני הבית. אני זוכר את עצמי מגיע הביתה בלי לומר שלום, מתרסק לתוך המיטה עד למחרת בבוקר רק כדי לאסוף את השברים ולהתחיל מחדש.
בתוך הכאוס והתשישות של התורנויות כל שנותר היה להיאחז בציפורניים כדי לעבור את הלילה ולהגיע לבוקר בחיים. ככל שהתורנות נמשכה המטופלים הפכו מבני אדם למקרים. הלב נאטם והחמלה הרכינה ראש. ומה לגבי הוראה? הצחקתם אותי.
גם אז סיפרו לנו, המתמחים הצעירים, שאנחנו צריכים להיות גאים בהיותנו חלק ממסורת מפוארת של הקרבה ומסירות, שרופאים טובים מסוגלים להתגבר על עייפותם ולתפקד גם אחרי שעות רבות ללא שינה, שרק דרך משמרות ארוכות ניתן להגיע לבשלות מקצועית נדרשת, שהתורנויות הבלתי נגמרות הן מסע כומתה ארוך אבל הכרחי שאין לו תחליף בתקני כוח האדם הקיימים, ושאוטוטו תיגמר ההתמחות ובקצה המנהרה מסתתר אושר גדול. כבר אז לא האמנתי לשטות הזאת ואני לא מאמין בה גם היום.
לא צריך מחקרים (אבל יש כאלו די והותר) כדי להבין שאף אדם, ובכלל זה רופאים, לא מסוגל לשמור על ערנות וריכוז במשך יממה רצופה ללא שינה. כדי לגלות שמספר הטעויות הרפואיות עולה ככל שהמשמרות מתארכות (טעויות שעליהן משלמים החולים בחייהם) וכדאי להכיר בעובדה שאיכות החיים של המתמחים ובני משפחתם נפגעת בתקופת ההתמחות באופן בלתי נסבל, כמו גם זכותם ליהנות מחיים אישיים וחיי משפחה רגילים כאחד האדם.
מה שכן ראוי בעיני להגיד הוא שתנאי העבודה השערורייתיים של מתמחים אינם גזירת טבע אלא מחדל חמור, מהדהד, מתמשך, נטול הגיון והצדקה שדגל שחור מתנוסס מעליו. במשך שנים המתמחים זועקים לעזרה ומתחננים ולשינוי אך לשווא. כולם מביעים אמפטיה, משרד הבריאות, משרד העבודה והרווחה, חברי כנסת, ההסתדרות הכללית, ההסתדרות הרפואית, מנהלי מחלקות ובעצם מי לא? כולנו מסכימים שהמתמחים צודקים אבל איכשהו שום דבר לא משתנה.
ולמה בעצם? כי המנהלים טוענים שקיצור תורנויות ירוקן את המחלקות מהמתמחים, יקטע את רציפות הטיפול, יפגע אנושות בהוראה ולכן בהכשרת דור העתיד, וידרוש הארכת משך ההתמחות ותוספת תקנים. אז איך ומי ירצה להתעמת עם מנהלי המחלקות הפנימיות "הקורסות" ואפוא יימצא כסף מיותר לתוספת תקנים עבור קיצור תורנויות בדיוק כשאנחנו באמצע משבר כלכלי. אחת לכמה שנים הנושא צץ, מועלים רעיונות ואפילו צומח איזה פיילוט, אבל בינתיים חולפות עוד שנה שנתיים. ממשלה התחלפה, העניין הציבורי שכך קצת, דור המתמחים הקודם סיים התמחות והעביר את שרביט המאבק למתמחים צעירים וחוזר חלילה.
למתמחים בבתי חולים מעמד משונה. מצד אחד הם כוח העבודה העיקרי של המחלקות ברוב שעות היממה ובזמן תורנויות גם הסמכות הרפואית העיקרית, ומצד שני, הם בבחינת מתלמדים שדורשים השגחה צמודה וליווי מצד רופאים בכירים מהם. המתמחים ברפואה הם מחד-גיסא משאב יקר, קבוצת איכות מהמעולות שיש, ומאידך-גיסא קבוצה שחבריה נטולי השפעה ומצויים בתחתית הסולם המעמדי ושרשרת המזון של הקהילה הרפואית. אנחנו מכנים אותם גיבורים ומלאכים בלבן, אבל דורסים את זכויותיהם הבסיסיות ואותם ברגל גסה.
הואיל והגורמים הרשמיים עומדים חסרי אונים מול המצב המורכב ואינם מוצאים מוצא מהסבך, תרשו לי להציע מתווה לפתרון הבעיה לפחות למחלקות הפנימיות. אני מניח שניתן להתאים פתרונות דומים גם למחלקות אחרות.
עקרונות:
המטרה העיקרית של בתי חולים היא לספק שירות רפואי איכותי למטופלים. הואיל והוכח שמשמרות רצופות של 26 שעות פוגעות באיכות הטיפול ומאיימות על בטיחות המטופלים הן צריכות להיפסק.
משמרת של מתמחים תוגבל ל-16 שעות (לא כולל זמני העברת מחלקה), ובכללן זמן של שעתיים לפחות למנוחה. המתמחים יגיעו לתורנות לקראת סיום משמרת בוקר (לפני שעה 16:00 והתורנות תימשך עד שעה 08:00 למחרת).
יש לחלק את כוח האדם הרפואי במחלקות באופן מאוזן יותר בהתאם לצורכי המחלקה ובדגש על צורכי המטופלים. לכן אין לקבל מצב שבו במשמרת בוקר בת 8 שעות יעבדו 9 רופאים ובשאר היממה רופא אחד יהיה מופקד על כל המטופלים.
לכן, במשמרת ערב (משעה 16:00 עד 24:00) יעבוד בנוסף לרופא התורן, רופא בכיר (או מתמחה ותיק) שיהיה שותף לטיפול בחולים ואחראי על הוראת מתמחים בשעות התורנות. אותו רופא נוסף יוכל להגיע לעבודה בשעה 16:00 כדי להתחיל מוקדם יותר ולעבוד עד 16 שעות. במקרה של חוסר ברופאים בכירים, רופא בכיר אחד יוכל לפקח על יותר ממחלקה פנימית אחת. מתמחים ימשיכו לבצע עד 6 תורנויות בחודש כמו היום.
והסוכרייה - כל מחלקה פנימית תקבל תקן נוסף לטובת השינוי ובית חולים שרוב המחלקות בו יעברו למשמרות בנות 16 שעות יזכה בתקנים נוספים. נשמע טוב? אופס, רגע לפני שמתחילים רק כמה בעיות קטנות:
להרבה רופאים בכירים יש מחויבות נוספות בשעות הבוקר - מרפאות, כנסים, מחקר, הוראת סטודנטים, ישיבות. במילים אחרות הם לא תמיד פנויים לבצע ביקור בוקר במחלקה למרות שזה חלק מתפקידם. בנוסף, מומחים רבים עובדים במרפאה פרטית בשעות אחה"צ/ערב ולא ישמחו לשינוי.
גם המתמחים לא תמיד זמינים. חלקם, כאמור, לפני או אחרי תורנות, חלקם נמצאים בתקופת מדעי יסוד או בחודשי רוטציה מחוץ למחלקה. ומה עם חופשות בחינה, חופשת לידה, מילואים וחס וחלילה סתם יום חופש או מחלה? ועוד לא דיברנו על רציפות הטיפול ועל הוראה.
אז מה עושים?
פשוט מאוד. מחליטים שטובת החולים קודמת לול שיקול אחר, מחליטים שתורנויות בנות 26 דינן לעבור מן העולם בעוד X חודשים וקופצים למים לתקופת ניסיון, ומניסיון שלי כל מה שהצעתי ניתן ליישום.
ומה יקרה אז?
המתמחים ישמחו, הבכירים הרבה פחות אבל ישלימו עם השינוי. הנהלות בית החולים כנראה יעודדו את התהליך כדי לזכות בתקנים נוספים וכדי למשוך מתמחים. לא כל המחלקות יעברו לשיטה החדשה, אבל מחלקות שזקוקות לתקן נוסף יתגמשו. והכי חשוב, מתמחים יעדיפו מחלקות שיאמצו את השינוי ולכן בהדרגה כל המחלקות האחרות ילכו בדרכן. המערכת תתרגל תוך זמן קצר ואחרי כמה חודשים לא נבין איך עבדנו קודם.
האם זה יקרה?
גם אם יתמהמה בוא יבוא (אבל לא בטוח שבסיבוב הזה).
