חיים לדוגמא

מה קורה כשמאה מיליון דולרים נזרקים מולך בכדי לשבש את דמותך בפני הקהל? אשתו של מיט רומני, המועמד המורמוני הראשון לנשיאות ארה"ב, אומרת שטוב שהמשפחה והחברים אכן מכירים את בעלה, עד כמה מצחיק וטוב לב הוא. אם יש לה משאלה אחת, היא לעצב מחדש את דמותו בעיני הציבור, כך שכולנו נכיר את מיט האמיתי. המרוץ לנשיאות שאן רומני מדברת עליו היה ב-2012, עת ברק אובמה נבחר (כנשיא "השחור" הראשון). אמריקה והעולם התלהבו, אובמה אכן יודע לדבר, ושום דבר לא נדבק אליו מהלך כל השנים, למעט אהבת ההמונים. את המורשת של אובמה כולנו זוכרים היטב, שכן שמונה שנות כהונתו עיצבו את התהום החוצה את ארה"ב, את מערכת הבריאות הכושלת ויותר מכל היא ממשיכה להשפיע עד עצם היום הזה בהקשר האיסלאמי וההתרפסות כלפי משטרים רודניים בעולם. הזיכרון היחיד שלי מכל המולת הבחירות הוא הסיפור על חינוך נוסח משפחת רומני. ההורים (או שמא היה זה האב) היו לוקחים את הבנים לעזור למשפחות נזקקות, בעיקר בתקופת החגים (חג ההודיה וקריסטמס) אך גם בשגרה. זה לא נעשה עבור התקשורת, והם גם לא סיפרו על כך. המטרה הייתה הן לעזור והן לחנך שיש אנשים שמזלם לא שפר עליהם כמו על משפחת רומני. סיפור זה נשמר אתי מאז, וכך מיט רומני בספרי נדון לזכות, יהיה מה שיהיה. סיפור זה דומה מאוד לבני דודי, שלוקחים את ילדיהם לחלק משלוחי מנות בפורים כמו גם בהזדמנויות אחרות מהלך השנה כולה. לולא זה, כולנו היינו חושבים שכולם חיים בדיוק כפי שאנחנו, עם שפע וכל טוב המגיעים כמובן מאליו. גם בני הדודים שלי אף פעם לא מדברים על כך, פשוט עושים, ועושים מכל הלב. כך מעצבים את הדור הבא. אן רומני נשואה למיט 51 שנים, מתוכן הם גרו בבוסטון משך 45 שנים עד שעברו לסולט לייק סיטי ביוטה, שם הם לא הכירו ולו אדם אחד. היום נוסף להם נכד נוסף ל-24 שכבר היו, ילדי חמשת בניהם. אן מספרת שכשהיא חלתה ב-MS (מולטיפל סקלורוזיס, טרשת נפוצה) היא נכנסה לדיכאון (אך היא מדגישה שהיא לא רצתה להתאבד). ההרגשה הייתה שלא יהיה לה ולו יום טוב אחד נוסף בחייה. היא לא יכלה, לדוגמה, לצאת לקניות (בסופר), ובמשך שלוש שנים בעלה היה זה שבישל והכין אוכל למשפחה. "הכל נלקח ממני, וכל מה שנשאר זה רק האני, האני החולה, לכאורה האני חסר הערך. זה נתן לי הזדמנות לבחינה עצמית". חבל ההצלה הגיע מבעלה. היא הרגישה חסרת ערך בחיים, והיא שאלה את עצמה מי היא, מה נשאר ממנה, איך יזכרו אותה. בעלה התייצב לצידה ואמר "אנחנו בזה ביחד". לימים, בתחילת 2020, אימרה זו תהפך לשגורה בפי כל בשל נגיף הקורונה קו-ויד-19. אך באותו זמן, כשהיא שקעה במצולות היגון במחשבה שהיא תהיה לנטל משמעותי על בעלה וילדיה, הם אלו שהצילו אותה. קל מהר לתת למצב להדרדר, ללא תקווה לחזור למוכר, לכל שהיה לנו ונלקח, וללא צפי לעתיד טוב יותר. כך כשנלקח מאתנו משהו, לדוגמה הבריאות, או מישהו קרוב אלינו, או כשהעולם כולו מתמוטט לנגד עינינו ממש. כך קרה בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה ושש השנים מ-1939 ל-1945. איך אנשים בגטאות, במחבוא או במחנות ההשמדה התמודדו עם החיים שהפכו לבלתי נסבלים עד כדי יאוש? המוות סבב אותם מכל עבר, מוות וסבל בלתי יתוארו. האם ניתן להאחז באמונה? האם היא מספקת? אן התמודדה עם מצב שהשפיע עליה בצורה דומה, וכשהרפואה המערבית לא הספיקה, היא פנתה לרפואות אלטרנטיביות, ובהן חיבור עם חיות (סוסים).

החיים עצמם

איך אדם שוכח את בעיותיו הוא? על-ידי התמקדות בעשיה ובעזרה לאחרים. אן רומני עומדת בראש מרכז מחקר על שמה, הקשור לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, בו מועסקים 350 חוקרים. הם עוסקים במחקר ומציאת פתרונות למחלות חשוכות מרפא כמו ALS, אלצהיימר (יש אומנם תרופות שיכולות להאט את התהליך, אך אין עדין טיפול), פרקינסון, טרשת נפוצה ואחרות. עוד הרבה לפני שהמכון הלאומי לבריאות ישקול לממן מחקרים, המרכז של אן רומני מנסה למצוא דרכים "מחוץ לקופסא". אחד מכווני המחקר הוא הקשר הישיר והמוכח בין המוח (ולכן מחלות ניווניות של העצבים) לבין הקיבה. בקיבה מילארדים רבים של בקטריות, ועלינו להזין את הטובות והבריאות בהן, ולהמנע מסוגי מזון (סוכר וקמח) המזינים בעיקר את הרעות שבהן. מה שאנחנו אוכלים משפיע על איך שאנחנו מרגישים, ועלינו לזכור שאנחנו אוכלים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לאכול. מה כן לאכול? "כל דבר שהוא צבעוני", מסבירה אן: אוכמניות, פטל, תותים, תרד, קייל, ירוקים למיניהם, פלפלים בצבעים שונים, .... היא כבר כתבה ספר בישול אחד (במרשם לקציץ הבשר האהוב על בעלה היא משתמשת בסוכר חום ובקטשופ, אך זה מרשם יוצא דופן, ההמלצה העיקרית היא "תזונת הים התיכון") וסיפרה, או יותר נכון ציינה לעצמה, שהיא צריכה לכתוב ספר נוסף. אך לא היה זה קידום מכירות עצמי. נהפוך הוא, היא המליצה על ספר של פמלה סלצמן מסנטה מוניקה על "תזונה בריאה". אן הבינה שהיא חייבת למצוא דרך להבין את הקורה ולעזור לעצמה, וכך היא מצאה את עצמה במסע למצוא שמחה בחייה, משהו שהיא תוכל לצפות לראות, אור בקצה המנהרה. כשהיא גידלה את בניה, הכל היה מובנה עבורם, בגן, בביה"ס ואחר כך בחיים. אך היא מצאה את עצמה אחראית להמשך שארית חייה: איך היא תמשיך, היא לא ידעה. הדף היה לבן, ריק לחלוטין, ללא חוקים מובנים. מסתבר שהיא הייתה צריכה לכייל מחדש את ספר המשחק של החיים עצמם. אן מספרת כל זאת, ואנחנו, המשתתפים בזום של קבוצת הרוטרי, יושבים מהופנטים מול מסכי המכשירים החכמים שלנו. אין זה ניצול שואה זקן בא בימים שמספר לנו על העבר הרחוק. לאותו ניצול כבר יהיה קשה להתבטא ולבטא את הזוועות שאותן הוא עבר. אך הנה אן, שנראת ונשמעת בריאה לחלוטין, פה היא מסדרת קווצת שער, פה את השרשרת העדינה על צווארה, והיא נראת יפה ורעננה, ואנו כאמור יושבים מרותקים. היא מספרת על סנטימנט בו נתקלה פעם אחר פעם, של אדם שנפגש אתה ואומר: "עבורי זה מאוחר מדי, אותי כבר לא ניתן להציל ממחלה ארורה זו או אחרת שתקפה אותי, אבל אני מלא תקווה שבעתיד, תוכלי לעזור למישהו אחר כמוני (קרי עם מחלה חשוכת מרפא)". אן מסכמת שאהבה וחסד הן התרופות המביאות מרפא, וכך היא מתפללת למצוא יותר הבנה, גישה יותר נחמדה, אוהבת ותומכת, וכה חבל לה לראות את מה שקורה מסביבנו (ההפך מאשר שהיא מתפללת שיקרה). "זה שובר את לבי" היא אומרת, "כולנו פצועים בדרך זו או אחרת, כולנו פגיעים וזקוקים לסליחה ולטוב לב". מה היא הייתה רוצה בהלוויה שלה? "פרחים, יופי ואהבה. אני רוצה להפרד לאחר שנגעתי באחרים והשארתי אותם במקום טוב יותר". ממעמקי התהום, אן הצליחה להגיע למרומי ההר, ושם, לא לבדה, היא יושבת עם כה רבים אחרים, אלו שהפסידו במאבקיהם האישיים, אלו שעדיין מתמודדים וכל אלו שאולי, רק אולי, המחקר החדשני במרכז על שמה אכן יביא מזור ומרפא והם לא יצטרכו להתמודד עם אותן מחלות. מסתבר שהכל הבל הבלים, כדברי קהלת בן דוד, מלך בירושלים "הבל הבלים הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת ... כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת". כך ממשיך קהלת, ובאה אן ומנסה לתרגם את דבריו דרך נסיון חייה היא ולתת מענה, שאכן אם נפשיט את כל השכבות מעלינו - את הרכוש והקשרים והשושלת וההיסטוריה, ויעלם כל הכסף בבנק, בחשבונות בשוויץ ובאיים הקריביים, ויעלמו כל הנכסים-בעלי-התשואה נאה ברחבי העולם - וישאר רק האדם בשר ודם, מה הוא ומי הוא, ומה אנחנו לוקחים אתנו בלכתנו, ומה אנחנו משאירים מאחורנו? נשאיר זאת כחומר למחשבה עצמית, ורק נודה שלא הועמדנו במבחן כפי שהועמדו בני משפחותנו בשואה, ושלא הועמדנו במבחן מול מחלות נוראיות שעדיין אין להם