הר-הבית בידינו

שוחררה ואוחדה

תשע-עשרה שנה ותשעה ימים נכבש הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי הלגיון הירדני, שהחריבוהו, לאחר שהופקר בזדון על-ידי צבאנו, כדי לטהר את העיר מסימנים של נוכחות יהודית. במסגרת המגמה גם חוללו בתקופת הכיבוש הירדני מצבות בבית-הקברות היהודי בהר הזיתים. כל תשע-עשרה שנות הכיבוש היו יהודים, שכָּמהו לחזור לכותל ולהר-הבית, אך נאלצו להסתפק במבט חטוף מגג מנזר נוטרדאם. אבי הביאני לשם בנעוריי, והראה לי את העיר העתיקה ובמיוחד את הר-הבית. את הכותל, כמובן, אי-אפשר היה לראות מגג נוטרדאם. אחר כמה שנים, פגשתי כמה אנשים, שטענו, שהסתננו לעיר העתיקה, והגיעו לכותל ולהר-הבית. הגעתי, כחייל, לכותל אחרי הריסת הבתים לידו, ולא הצלחתי להרגיש את מה שחש אבי בהגיעו בראשונה, בתחילת שנות השלושים, לכותל הדחוק, שהכובשים הבריטיים הגבילו את הגישה אליו, ופיקחו על תפילת היהודים. משם עליתי להר-הבית, ולמרות שדיברתי עברית עם מעט מלים בערבית, ולא הסתרתי את יהדותי, איש לא העז להגבילני. אחד מהחולמים על השיבה לרובע היהודי ולכותל היה אלוף הרב שלמה גורן ע"ה - בן ירושלים, שהיה הרב הראשי לצה"ל. כששמע על פרוץ המלחמה בירושלים, זנח הרב הכל, וחש למפקדת חטיבת מילואי הצנחנים 55, שהגיעה לבירה, כדי להיות קרוב למה שקיווה - שחרור ירושלים הכבושה. הרב גורן זכר היטב, שכמה שנים קודם לכן, הבטיח לאל"ם מוטה גור, שהיה מח"ט גולני, שיהיה לידו, כשגור ישחרר את ירושלים. ואכן, זה קרה. הר-הבית היה בידנו רק כמה שעות, עד שמשה דיין, שר הביטחון, החליט להחזירו לידי הוואקף. על רוב טיפשותו (יש אומרים, נוכלותו) אנחנו משלמים עד היום בהגבלות על עליית יהודים להר-הבית. על נדבך ההחלטה המטופשת של דיין יצק יצחק רבין סִכלות גמורה בהסכם השלום, שחתם עם המלך חוסין. גם על סיכלות רבין אנחנו משלמים ביוקר רב, והיא עוד הוחמרה על-ידי ממשיכיו, ובעיקר, על-ידי שמעון פרס. בעניין הכותל יש סוגיה מעניינת ממלחמת ששת הימים - מי הגיע אליו ראשון? ההיסטוריה הרשמית אומרת, צנחנים מחטיבה 55. לעומת זאת, טוענים אנשי גדוד 163 בחטיבת-מחוז ירושלים (16), שהם הגיעו לכותל כיום לפני הצנחנים. בינתיים, לצערי, לא נכתב מחקר היסטורי מקיף על הלחימה בירושלים במלחמת ששת הימים; ובמה שנכתב לא ניתן מקום לטענות אנשי גדוד 163. אולי בספר, שלפי השמועה, כותב אל"ם (מיל') יוסי לנגוצקי, שהיה מפקד סיירת חטיבה 16 במלחמה, יבורר הנושא.

למה אין הרבה מג"דיות?

מעט מאוד נשים נמצאות השנה ברשימת המועמדים למג"דים בצבא האמריקני. כך טוענים קפטן אודרי אטוֶל, קפטן קייל אטוֶל, קפטן נאדיג' בֶּנוּאה וקפטן ג'וליה מינס במאמר, שפרסמו באחרונה. במועמדות השנה - קצינת הנדסה (מתוך 31 קציני הנדסה), שלוש טייסות (מתוך 42), שתי קצינות משטרה צבאית (מתוך 15), שתי קצינות ללוחמה כימית (מתוך חמישה), ואין אף קצינה להגנה אווירית. הן מהוות שמונה אחוזים מהמועמדים לקידום, לעומת חמישה-עשר אחוזים לפני שנתיים. כיוון שפיקוד על גדוד חשוב ביותר לפיתוח קריירת הקצינים ומקפצה לקידום, תמהים המחברים מה קרה השנה. הסבר אחד - קצינות רבות פורשות מוקדם, לפני שעולה מועמדותן לפקד על גדוד (זה קורה, בממוצע, רק אחרי כחמש-עשרה שנות שירות), מסיבות משפחתיות. חלק מהן, שאפתניות באופיין, מתוסכלות ממיעוט הקצינות, שקודמו לתפקידים בכירים בצבא, ומעדיפות להתקדם בתחומים אחרים מחוץ לצבא. כלומר, נוצר מעגל הרסני, שבו קצינות פורשות כיוון שנוכחו, שרק מעט קצינות מקודמות; ובצבא נשארות קצינות, שאינן תחרותיות באופיין. הסבר אחר - אין לקצינות מוכשרות התכונות והניסיון שיש לקצינים. למשל, רובן אינן מתאימות לקורס רינג'רס, או לפיקוד על יחידות יוקרתיות - אפשרויות, שלא נפתחו בפני קצינות קודם לכן. הסבר אחר שם במוקד את תהליך המיון למג"דים (BCAP). השנה שופר התהליך, ומבטיח בחינה כוללת יותר של נתוני המועמדים. לדעת המחברים, כנראה, טמונה בתהליך הקודם הסיבה למיעוט מג"דיות בצבא האמריקני, משום שיש בו הרבה שלבים, שבהם ניתן להפלות קצינות לרעה. חבוּלי התקווה האבודה עדנה אפק קראה, ראתה ושמעה את הקולות אודות השבעת הממשלה, והגיבה בשיר, "חבולי התקווה האבודה". איננו השועים מקלה ואף לא זועקיו של מונק אנחנו שדודי הקולות חבולי התקווה האבודה. כי- אל בתינו התגנב הכחש בפריינו כרסם הכזב על סף ביתנו הבכי ברוחים בריח הפחד. הגידו בגת זעקו בחוצות אשקלון- ישמעו שרי בצע ואוזני תאבי שלטון תכאבנה. כי טחו עיניהם מראות ואוזניהם משמוע. ותעל שוועתנו באין שומע. אנחנו שדודי הקולות חבולי התקווה האבודה.

חוּללו

ערב אחד בעיר המקסימה חֶבּ בצ'כיה פגשתי צ'כי, שחשב שאני תייר אמריקני. הצ'כי אמר לי, במלים בוטות מאוד, שהוא כועס על האמריקנים על שהשאירו את ארצו תחת כיבוש קומוניסטי מדכא עשרות שנים. כמה ימים אחר כך ראיתי את האנדרטה, שהקימו הצ'כים לכבוד גנרל ג'ורג' פטון, שהגיע לצ'כוסלובקיה ביוזמתו התוקפנית בסוף מלחמת העולם השנייה, באיגוף, שנועד להכריע את הנאצים. וושינגטון פקדה עליו לסגת, למורת-רוחו הבוטה, וצ'כוסלובקיה נותרה למרמס סובייטי. בניגוד לצ'כים, שטיהרו בעדינות תקיפה את הממשל מקומוניסטים, אחרי נפילת ברית-המועצות, בהונגריה היה הטיהור אלים, וסימני הכיבוש הקומוניסטי עדיין ניכרים במדינה. המבקרים בבודפסט מוזמנים לבקר במוזאון, המנציח את הזוועות, שעשו הקומוניסטים בהונגרים. בהונגריה ובצ'כוסלובקיה טרם תיעדו את כל הצעדים האנטישמיים של המשטרים הקומוניסטיים, אך הם נחשפים. פועלים, ששיפצו בחודשים האחרונים את כיכר ואצלאב (Wenceslas) בלב פראג, נדהמו לגלות, שאבני המדרכה הנן שברי מצבות מבית-העלמין היהודי בעיר. מומחים מעריכים, כי המצבות חוללו במהלך השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, שאחראי לשיפוץ האחרון בכיכר. בית-העלמין היהודי בפראג עתיק מאוד, והחלו לקבור בו בימי הביניים. מעריכים, כי נקברו בו יותר ממאה אלף איש. האבנים, שריצפו את הכיכר המפורסמת, שמהווה אתר תיירות שוקק, הנן מקברי יהודים, שנפטרו משנת 1877 ועד שנות השבעים. בשנים 1987-1980 הפך השלטון הקומוניסטי את הכיכר לאזור להולכי רגל בלבד, והשיפוץ הסתיים רק בשנת 1987. לדברי פראנטישֶק בּאניאי, אחד מראשי קהילת פראג, הגילוי הנורא מאושש את המידע, כי השלטון הקומוניסטי בארצו, שהייתה לו מדיניות אנטי-יהודית בוטה, החריב יותר בתי-כנסת מאשר הנאצים. אחרי השואה נותרו בצ'כוסלובקיה כחמישה-עשר אלף יהודים בלבד; בשנות השמונים מנתה הקהילה היהודית שבעת אלפים איש; וכיום, אחרי הפילוג בין צ'כיה לסלובקיה, חיים בצ'כיה פחות מארבעת אלפים יהודים, ובסלובקיה - כ-2,500. השלטון הקומוניסטי רדף את היהודים, והקשה על חייהם, וזכורים לרע במיוחד משפטי פראג בשנות החמישים המוקדמות.

נח בשבע+ שגיאות ז'

בפרסומותינו חוגגת הבּוּרות בראש חוצות - בכיתוב ובעיקר בניקוד - וגם נחבלת מאוד היצירתיות. תענוג לעיניי פגשתי במושב בני-ציון בשרון: מודעה חביבה, שכתובה בעברית וחס וחלילה לא באנגלית, כדי לשדר יוקרה מזויפת, ומפנה את הציבור לפנסיון לכלבים, הנקרא, כִּלבָבי.