כמו תמיד: מאה באלתור, אפס בתכנון

מלחמה היא ברדק, וישראל מנצחת במלחמות כי אנחנו מצוינים בברדק – אמר פעם ההיסטוריון הצבאי המנוח, ד"ר מאיר פעיל. זה היה קצת ציני ומאוד מדויק. אפרים קישון כינה את ישראל "פרטאצ'יה" ויצר את המושג "פרטאץ'": הכל נעשה בערך, בקירוב, בסביבות – בקיצור: בשליפה. הישראלי יוצא למלחמה כאשר יש לו את כל הציוד הלא-דרוש אבל אין לו מפתח ברגים, תיאר קישון, כך שאם יצטרך להחליף גלגל – הוא אבוד; אבל לא צריך, והוא מנצח. משבר הקורונה מוכיח שוב כמה אנחנו מעולים באלתורים בזמן חירום, וכמה אנחנו גרועים בתכנון בזמן שגרה או לקראת שגרה. המגיפה הפתיעה את כל העולם, שלא חווה משהו דומה מאז השפעת הספרדית של 1918. כבר שאלתי כיצד זה שלא הופעלו אצלנו תוכניות שאמורות להיות מוכנות למלחמה מול חיזבאללה שתשתק את העורף; התשובה המפחידה היא, שאפילו לזה אין תוכניות. התוצאה הייתה הצורך לאלתר – ולפי מבחן התוצאה, מנהיגינו עשו זאת בצורה מעולה. ראו נא את הטבלה המצורפת. שיעור ההדבקה בישראל הוא מן הנמוכים בעולם, בעוד שיעור הבדיקות הוא מן הגבוהים – מה שמלמד שהמערכת מצליחה בוודאות גבוהה לאתר את כל החולים (בניגוד למדינות בהן שני השיעורים נמוכים, פשוט בגלל שיש מעט מדי בדיקות). ובעיקר: שיעור התמותה נמוך מאוד. מובן שכל מוות הוא כואב, אך במבט לאומי – מצבנו הרבה יותר טוב מכפי שעלול היה להיות ומכפי שהוא בפועל במדינות גדולות, עשירות ומתוכננות בהרבה מישראל. התוצאות הללו הושגו במסע מפותל של הוראות מאולתרות, אשר התעדכנו במהירות רבה בהתאם לנתונים ולהתפתחויות. חלק מן הצעדים נראו דרקוניים, אחרים נראו מטופשים; ייתכן שהיו גם כאלה וגם כאלה. אך החשובה היא השורה התחתונה, ונכון לעכשיו – ברוך ה' – היא מצוינת. הקרדיט על כך מגיע בראש ובראשונה לבנימין נתניהו. עכשיו צריך לעבור לשלב התכנון: כיצד יוצאים מהמגבלות, מה עושים כדי לשקם את המשק ואיך מתכוננים להתפרצות אפשרית נוספת. והנה, חזרנו לברדק המוכר שלנו. אין מפת דרכים ברורה, אין יעדים מספריים, ההנחיות סותרות זו את זו, והרושם הכללי הוא של החלטות המתקבלות כתוצאה של כיפופי ידיים בתוך הממשלה ובינה לבין גופים שמחוצה לה. האלתורים תופסים את מקומו של התכנון – וכשם שהם היו מבריקים בשלב המחלה, הם עלולים להיות קטלניים בשלב ההחלמה.

בית כנסת רפורמי בניו-יורק היה הומה אדם ביום הכיפורים, ובכניסה התייצב מאבטח רחב-גרם שקיבל הוראה ברורה: הכניסה מותרת רק לנושאי כרטיס מקום. בעיצומה של התפילה הגיע יהודי אחד, ביקש להיכנס ונחסם. "אני רק רוצה להגיד משהו לחבר שלי", הסביר. המאבטח הסתכל עליו ממרומי שני המטרים שלו והפטיר: "בסדר, אבל אוי ואבוי לך אם אתפוס אותך מתפלל". אולי זה מתוך פוזיציה, אבל נדמה לי שההנחיה המטומטמת ביותר בכל חודשי הקורונה היא זו המגבילה את פעילות בתי הכנסת ל"מתפללים קבועים". יש לי תחושה, שההוראה הזאת נולדה בחוגים חרדיים כמו של אריה דרעי. בשכונות הללו, כמעט כל המתפללים אכן קבועים: אין שכנים חילוניים המגיעים רק בחגים או באירועים, לכל אומר קדיש יש בית כנסת משלו. בחוגים חרדיים שוררת לעיתים תפיסה של "אני את נפשי הצלתי"; התפיסה הזאת, למשל, היא המקור לגישה הנוקשה כלפי המבקשים להתגייר, כי החרדים ממילא לא מתחתנים איתם. כעת מנסים להחיל אותה על כל בתי הכנסת. אבל מה זה בכלל אומר? מי שמתפלל שלוש פעמים ביום, או שמספיק שחרית? מי שמגיע רק בימות החול, רק בשבתות או בכולם? מי שמתארח בצורה סדירה אצל ילדיו או הוריו – הוא אורח או קבוע? ואיך בדיוק יבדקו את זה? בבתי כנסת בחו"ל מציגים לעיתים אנשי הביטחון שאלות בסיסיות ביהדות. אולי אצלנו צריך להרכיב מסדר זיהוי תמונות, ורק מי שיוכל להצביע בצורה נכונה על הגבאים – יורשה להיכנס. והעיקר: האם מישהו באמת מעלה על דעתו, שבית כנסת כלשהו ימנע כניסתו של אורח האומר קדיש? של חולה שהבריא ומבקש לברך "הגומל"? של בר-מצוה שנאלץ לבטל את האירוע הגדול המתוכנן? של אב המבקש לתת שם לבתו הטרייה? של מי שיבוא ל"יזכור" בחג השבועות המתקרב? בבתי כנסת ראויים לשמם לא בודקים כרטיסי מקום ולא מאיימים על מי שחלילה ייתפס מתפלל.

הגזרה בה התכנון חיוני ביותר היא הסיוע הממשלתי למשק בכלל ולעסקים בפרט. כאן חייבים לבחון את התמונה הכוללת: הנזקים שכבר נגרמו, הנזקים העתידיים, המקורות הזמינים, המקורות שניתן לגייס. ומעל הכל, חייבת להיות הסתכלות-על לטווח ארוך: להבין שאם רבבות עסקים יקרסו ומאות אלפים יפוטרו, הנזק הכספי לממשלה עצמה יהיה עצום בשל אובדן ההכנסות ממיסים, תשלום דמי אבטלה וניהול הליכים משפטיים. חלק מן המשתנים אינם ידועים. מאחר שלא ברור כמה זמן יימשכו המגבלות והאם (או ליתר דיוק: מתי) תהיה התפרצות נוספת של הקורונה, לא ניתן לכמת את הנזקים שטרם אירעו. אבל כן אפשר להעריך, וכלכלה היא במידה רבה עניין של הערכות ומודלים - ובמקרה הזה יש בסיסי נתונים שמאפשרים לבצע זאת במידה רבה של דיוק. לרשות המיסים יש תחשיבים כלכליים מפורטים לכל ענפי המשק והיא יודעת מה ההכנסות וההוצאות הסבירות בהם. בידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים רבים על הפעילות הכלכלית לסוגיה. גם היקף המקורות לסיוע אינו ברור, כי ככל שהמשבר יתמשך - המדינה תגבה פחות. אך גם כאן יש לא מעט מידע. אפשר להדפיס כסף, כי אין אינפלציה: מתחילת השנה ירד המדד ב-0.1%, ב-12 החודשים האחרונים הוא נותר ללא שינוי, אנחנו נכנסים למיתון - ויעד האינפלציה הוא 3%-1% לשנה. אפשר למכור דולרים: לבנק ישראל יש 133.5 מיליארד דולר (מתוכם 2 מיליארד שנרכשו בזמן משבר הקורונה!) - כמעט פי חמישה מהיקף הייבוא השנתי. אפשר להטיל על הציבור מלווה ולקחת הלוואות בשוק ההון לטווח ארוך: הריביות הן אפס או קרוב לאפס. בקיצור: אפשר בהחלט לחשב, אם מבינים שהמשימה מספר אחת היא למנוע קריסות של עסקים ועוסקים. מובן שצריך לקבוע את הפרטים ולא לשפוך כסף ציבורי לכיסוי כשלונות שאינם קשורים לקורונה. אך נקודת המוצא היא, שכאשר המדינה עוזרת לאזרחיה - היא עוזרת קודם כל לעצמה. כי בלי מגזר עסקי פעיל ומרוויח, המדינה עצמה תיאלץ בסופו של דבר לשלם הרבה יותר - בפגיעה בשירותים החיוניים ביותר שהיא מעניקה, או בנטילת הלוואות תחת לחץ כדי להמשיך ולממן אותם. במקום זאת, פקידי האוצר מציעים כל מיני "פתרונות" שהם לעג לרש: סכומים קטנים, שאינם מכסים כמעט כלום, בהלוואות שהשד יודע כיצד ייפרעו. ישראל כ"ץ חייב לנער אותם ולהיעזר במומחים מבחוץ, אחרי הפסיביות שהפגין משה כחלון לכל אורך חודשי המשבר. אם זה לא ייעשה ומיד, המחיר יהיה כבד מנשוא: במישור המיקרו למגזר העסקי, במישור המקרו למדינה כולה.

הקשיים הכלכליים שגורמת הקורונה מתחילים להיתרגם להליכים משפטיים, וניתן לצפות להצפה קרובה של בתי המשפט בשני סוגים עיקריים של תיקים: חדלות פרעון וסכסוכים חוזיים. הסוג הראשון נובע מהקריסה הצפויה של אלפי ואולי רבבות עוסקים ועסקים, שיבקשו בעצמם להיכנס להליכים אלו, או שייגררו אליהם בידי נושיהם. הסוג השני נובע מהמוני התקשרויות שנפגעו או לא הושלמו בשל הקורונה: החל מרכישת חברות, דרך שכירת דירות וכלה במסעות לפולין. מדובר בנסיבות המחייבות טיפול חקיקתי דחוף. ייתכן שחלק מן העסקים הקורסים כבר היו במצב אנוש עוד לפני הקורונה, אך אין להתעלם מכך שהנגיף חיסל אותם. ודאי שיש לבחון את ההשלכות במקרה בו הקורונה היא הגורם המרכזי ואולי היחיד לקריסה. ואילו בתחום החוזים, יש לקבוע האם הקורונה מהווה כוח עליון המסכל אותם. זוהי מלאכה קשה במיוחד, שכן איש אינו אשם וכולם צודקים: גם בעל הבית הרוצה את דמי השכירות, וגם בעליה של החנות שהייתה סגורה חודשיים; גם ההורים ששילמו לפעוטון הסגור, וגם הגננת שהייתה צריכה להתקיים איכשהו; גם מי שהזמין חתונה שנדחתה, וגם בעלי האולם שאין לו מהיכן להחזיר את הכסף. גלובס ידע לספר לפני שבועיים, כי משרד המשפטים מחפש מתווה שימנע את הצפת בתי המשפט הליכי חדלות פרעון ממושכים – החל ממינוי מיידי של נאמנים בידי בית המשפט, אשר יטלו לידיהם את השליטה והניהול, וכלה במתן עדיפות להליכי הסדר פנימיים, כך שהעסק יוכל להתאושש ולפרוע את חובותיו. ואילו סוגיית החוזים מצויה על שולחנו של המשרד מזה כמעט חודשיים. עושה רושם שהפקידים אינם ממהרים לשום מקום. הפתרון חייב לבוא בחקיקה מהירה וברורה, משום שהחלופה היחידה היא רבבות תיקים בהם יינתנו פסקי דין סותרים והמתנה של שנה-שנתיים להלכה מחייבת של בית המשפט העליון. השר אבי ניסנקורן חייב להנחות את אנשי משרדו לתת עדיפות עליונה למציאת פתרונות כאלו, לחייב אותם להשלים את המלאכה תוך שבוע-שבועיים ולהאיץ את הליכי החקיקה. כל יום שעובר בלי מענה, מגדיל עוד יותר את חוסר הוודאות ואת הנזק העצום ממילא.

• המסיכות. השבוע ניתן פטור חלקי מן המסיכות, בשל גל החום החריג. אלא שגם בטמפרטורה של "רק" 32-30 מעלות – שגרתית לגמרי בישראל בחודשים הקרובים – המסיכה היא סיוט. ואם הלחות היא כמה עשרות אחוזים, כמו במישור החוף, תוסיפו אותה לחום ולמחנק סביב דרכי הנשימה. קצת חשיבה קדימה חייבת להוביל למסקנה, שיש לפטור מן המסיכה במרחב הציבורי, למעט בעת שנמצאים בחברת בני אדם נוספים ובמיוחד בתוך חלל סגור (תחנות אוטובוסים, האוטובוסים עצמם, חנויות וכדומה). התעקשות על מסיכות בחום הישראלי תוביל לכך שאיש לא ישתמש בהן בכלל. • המשטרה. אל מול הזלזול המתרחב בהנחיות, המשטרה נעלמה. בשיא המשבר הוציאה דוברות המשטרה אין-ספור הודעות על פעילותה בתחום; בשבוע האחרון דומני שלא הייתה אפילו הודעה אחת, או לכל היותר היו בודדות שפספסתי. הרושם הכללי הוא, שהממשלה סומכת על הרצון הטוב והצייתנות שלנו - ובינינו, כמה זמן זה יימשך אחרי חודשים של מגבלות, עם חששות אמיתיים לגורל הפרנסה ובאופי החפיפניקי שלנו? הכי הזוי הוא, שהממשלה מבקשת להמשיך ולהשתמש באמצעי האיכון של השב"כ, בנימוק ההגיוני שסכנת ההידבקות גדלה עם ההקלות במגבלות - אבל את השוטרים היא שולפת מזירת הקורונה. • הלימודים. הברדק סביב החזרה לבתי הספר היה כזה, שנדמה לי שאפילו במשרד החינוך לא ממש יודעים מי לומד ומתי וכמה וכיצד. זהו תחום קריטי, שכן אם הילדים בבית – אי-אפשר לחדש את הפעילות הכלכלי במלואה, ולכן הוא מחייב תכנון מושכל וביצוע קפדני. לא בבית ספרנו, תרתי משמע. • החופש הגדול. הוא אמור להתחיל בעוד פחות מחודש בחטיבות העליונות, ובעוד קצת יותר מחודש ביתר מוסדות החינוך. נכון לעכשיו, איש אינו יודע מה יקרה – בעיקר משום שארגוני המורים מתעקשים להתנהג באנוכיות כלפי ההורים והמשק, ובאדישות כלפי התלמידים. יש לי תחושה, שהתשובות יינתנו במקרה הטוב יום-יומיים לפני החופש, ושהבלגן יימשך במהלכו. • התחבורה הציבורית. אם רוצים שנחזור לעבודה, שיתנו לנו אמצעים להגיע אליה. היגיון פשוט, שלא קיים בקרב מקבלי ההחלטות. הרכבת היא אמצעי טוב בהרבה מאשר האוטובוסים, אבל היא תהיה האחרונה לחזור. היגיון פשוט, שגם הוא לא קיים אצל מקבלי ההחלטות.

הרושם הכללי הוא של ירידה משמעותית במתח הקורונה, עד כדי זלזול בהנחיות. זה מובן לגמרי, אחרי חודשיים כה קשים מבחינה גופנית, חומרית, נפשית וכלכלית. אולי בצורה אבסורדית, גם הצלחת המאבק בנגיף מובילה לכך שרבים חושבים שזה ממש לא נורא ושהפחידו אותנו יותר מדי. יש להוסיף לכך את האופי שלנו, שהרי כולנו תמיד יודעים יותר טוב מאשר אלו שמנחים אותנו כיצד לנהוג. השבוע נוסף גורם משמעותי: הממשלה ה-35. הרושם הכללי הוא שבנימין נתניהו, בני גנץ וחבריהם פשוט מצפצפים עלינו. הם סיפרו לנו על ממשלת חירום שקודם כל ומעל הכל תיאבק בקורונה, אבל עיכבו את הקמתה משום שאינם מאמינים זה לזה אפילו במילימטר, ומשום שהיו צריכים זמן כדי לחלק ביניהם את עשרות הג'ובים הקיימים ואת הפוטנציאל למאות ג'ובים עתידיים. מאות אלפי ישראלים אינם יודעים האם תהיה להם עבודה בשבוע הבא או בחודש הבא, וכאן ממציאים את שר המים, השר לענייני ירושלים ושרת ההתיישבות, ומשלמים למאות עובדי משרד התפוצות והמשרד לשוויון חברתי. עסקים קורסים על ימין ועל שמאל, והם מוציאים 230-200 מיליון שקל בשנה על לשכות, מכוניות ומשרות. הישראלי רואה את ההתנהלות המופקרת הזאת ואומר לעצמו: איפה האנשים הללו חיים?! למה הכסף הולך אליהם ואל מקורביהם, ולא אל מי שבאמת זקוקים לו?! מדוע שאציית למי שחושבים קודם כל, ואולי אך ורק, על עצמם?! מדוע שאשמע בקולם של מי שמוכיחים עד כמה הם מנותקים ממני וממצוקותי?! הממשלה הזאת, כולה ביחד וכל אחד משריה וסגני שריה יחדיו, איבדה חלק ניכר מן הלגיטימיות המוסרית שלה ברגע בו הוקמה – ואת המשמעות כולנו רואים בהתייחסות להנחיותיה בנושא הקורונה. כפי שזה נראה כרגע, "ממשלת החירום" עלולה לגרום כזה נזק, שיהיה צריך ממשלת חירום אמיתית כדי לתקן אותו.